פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      לפעמים דאדאיזם זה סתם שעמומיזם: מופע האלתורים המצליח של רג'י ווטס פשוט לא עבד בתל אביב

      ניצוצות מהגאונות של הקומיקאי רג'י ווטס נצפו אתמול בנמל תל אביב, אבל לא הרבה מעבר. אחרי פתיחה משעשעת הוא עבר למוזיקה, חלק קבוע במופע, אלא שמה שהוא אילתר היה פשוט מוזר והקהל התחיל להרגיש שזה לא זה

      רג'י וואטס (AP)
      כל הופעה היא סיכוי להיכשל. הפעם זה קרה. רג'י ווטס (צילום: AP)

      קל לכתוב ביקורות טובות, מהללות. אמנות מרגשת יכולה להוציא גם מהמבקר הכי ציני את המילים הכי חמות, שבדרך כלל זורמות בקלות מן הראש אל הדף הווירטואלי. ביקורות רעות נכתבות לאט יותר. המילים פחות קולחות ויותר שקולות. ביקורות קוטלות צריכות להיכתב בכובד ראש יותר. עם אחריות. זאת תהיה ביקורת כזאת.

      בתוך עולם הבידור, סטנד-אפ הוא אולי הקשוח ביותר. זו אמנות הבמה האכזרית ביותר. גם לשועל הבמות הכי ותיק יהיו לפעמים ערבים רעים. הוא לבד על הבמה, אי אפשר לחפות על הזיופים שלו עם מוזיקת רקע, הקהל לא יכול להתחיל לשיר במקומו את השירים, אי אפשר לחתוך לסצנה הבאה. רג'י ווטס אינו קומיקאי רגיל. הוא לא עולה עם בדיחות מוכנות או טקסט שהוא ניסה ושיפר לאורך תקופה ארוכה. כל הופעה היא אלתור מחדש. כל קהל הוא שפן ניסיונות. הסיכוי שלו להיכשל קיים בכל פעם שהוא עולה לבמה, וזה מדהים שזה לא קורה לעתים קרובות יותר. הפעם זה קרה, באחת מהופעות הבידור הפחות מוצלחות שיצא לי אישית לראות בשנים האחרונות.

      רג'י וואטס (AP)
      שיבח את מאגר הגנים הישראלי. רג'י ווטס (צילום: AP)

      כישרונו של רג'י ווטס אינו מוטל בספק, וברזומה שלו יש מספיק סופרלטיבים כדי למלא את החלל הקטן של "רידינג 3" בו נערכה ההופעה. מגזין הרולינג סטון הכתיר אותו כאחד מ-50 הקומיקאים הגדולים בכל הזמנים. מגזין ספין קבע שהוא "הקומיקאי הגדול ביותר של הדור החדש". וכשצופים בקטעים נבחרים שלו ברשת, אפשר להבין מאיפה הגיעו המחמאות האלה. בפחות מ-10 דקות בהרצאת TED מ-2012 מצליח רג'י ווטס לאלתר שלושה קטעים מוזיקליים, לצד הטרלה אדירה שמגחכת את כל הפלטפורמה של "הרצאות מומחים" ברשת, תוך כדי שהוא עובר ממבטא דרום-אנגלי לסלנג היפ-הופ מהברונקס וחותך לחיקוי גאוני של אלן ווטס (אין קשר משפחתי, מן הסתם). ניצוצות מהגאונות הזאת נצפו אתמול בנמל תל אביב, אבל לא הרבה מעבר.

      המופע התחיל דווקא בצורה די מבטיחה, כאשר ווטס אלתר חיקויים של "התנהגות תל אביבית טיפוסית", כולל חיקויים של המנהג הישראלי ללכת תמיד בדרך הקצרה ביותר, גם אם בתוך כך יצטרך הישראלי לרמוס בדרך בן אנוש אחר. זה המשיך עם מחמאה על כך שמאגר הגנים המקומי מייצר אנשים כל כך יפים שאנחנו כבר לא שמים לב לכמה שאנחנו לוהטים, ונגמר בקטע מוזר בו הוא מתאר את המים בחוף הים של תל אביב כהכלאה של משי ופרווה של חתול.

      פה פחות או יותר נגמר קטע ההומור הדאדאיסטי במופע, ומכאן והלאה התחיל הקטע "המוזיקלי" שבו ווטס מאלתר בחופשיות על הלופר. לווטס יש קול טוב מאוד, שמתאים להיפ הופ, מוזיקת סול ו-R&B והוא אכן היה סולן של להקה ששילבה את כל הסגנונות האלה. ווטס יודע שיש לו קול טוב, וכמו כל הסטנדאפיסטים הוא אוהב לשמוע את הקול של עצמו - רק שהוא לוקח את זה אל הקצה באמצעות הלופר ויוצר מיצג שהוא מין שילוב של נטע ברזילי, בלקן ביט-בוקס והיפ הופ צרפתי. השילוב האוונגרדי הזה נחמד, בערך לחמש דקות, עשר דקות, אבל באיזשהו שלב הקהל שדווקא הגיע באנרגיות טובות וחיבק את ווטס בהמון אהבה, התחיל להרגיש שזה פשוט לא זה.

      רג'י וואטס (יח"צ)
      הערב הלא נכון. רג'י ווטס (צילום: יח"צ)

      בהופעות שלו שזמינות לצפייה בנטפליקס או להאזנה בספוטיפיי ניתן לחוות את הכישרון של ווטס מגיע לשיאו. הוא מאלתר שירים קורעים מצחוק ומשתמש בלופר בחוכמה כדי להעשיר את המוזיקה של עצמו בלי אף מוזיקאי נוסף על הבמה. זה גם מה שהוא ניסה לעשות אתמול בתל אביב, ללא הצלחה. השירים שהוא אלתר הורכבו בעיקר מג'יבריש וחלקי מילים באנגלית, והיו רחוקים מלהיות משעשעים או מעניינים מספיק בשביל להחזיק הופעת עמידה. קטעי הקישור לא היו מוזרים מספיק בשביל להצדיק את קיומם, והשטיקים שבדרך כלל עובדים לו (מעבר בין מבטאים, למשל) הרגישו מאולצים, ופשוט לא הצליחו להצחיק את הקהל המקומי, שכנראה התרגל לטוב יותר. חלקים נכבדים מהקהל התחילו לזרום לכיוון היציאה הרבה לפני סוף המופע, אחרי שקלטו את הפואנטה והבינו שהם הגיעו לראות את האמן הנכון, בערב הלא נכון.

      יש מעט מאוד קומיקאים שמצליחים לשלב בצורה טובה קומדיה ומוזיקה. הסנדק של הז'אנר ווירד אל ינקוביק, טים מינצ'ין האוסטרלי, הצמד הניו זילנדי המצוין "טיסת הקונקורדים", בו ברנהם שפרץ את גבולות היוטיוב אל הוליווד, הצמד הנשי "גרפונקל אנד אוטס", ליל דיקי שהופיע לפני כמה שנים בארץ, וכמובן "טניישס די", שלוקחים ברצינות את המוזיקה שלהם מצד אחד ולא מוותרים על הרוקנ'רול בהומור שלהם. אלא שלכל אחד מהם יש שירים קבועים וניתן לדעת מראש פחות או יותר מה ניתן לצפות מהופעה שלהם - להבדיל מווטס שבכל ערב צריך להמציא את עצמו מחדש. סביר להניח שיהיו ימים שזה פחות יעבוד, לפעמים דאדאיזם זה סתם שעמומיזם. חבל שזה קרה דווקא אצלנו.

      לזכותה של קבוצת סברס, שהביאה את ווטס לישראל, ייאמר שההופעה הזאת קוטעת רצף מרשים של מספר מכובד של הופעות סטנדאפ מצוינות. יתרה מכך - עצם העובדה שהביאה לכאן אמן מסוגו של ווטס, שפחות מוכר במחוזותינו וההופעה שלו מלכתחילה לא מתאימה לכל אחד, היא לחלוטין מצוינת ולא מובנת מאליה. הפעם זה התפספס, עכשיו פנקו אותנו באיזה טים מינצ'ין כפיצוי.