צירוף המילים "הרפובליקה הדמוקרטית של..." לפני שמה של מדינה מעיד על מקום שבו הגיהינום החליט לגור בשכירות ארוכת-טווח. תחילה החזיקו צפון קוריאה ומזרח גרמניה בתואר המלבב, וב-1997 שונה שמה של זאיר לרפובליקה הדמוקרטית של קונגו. זה קרה, כמה אירוני ולא מפתיע, בתפר שבין שתי מלחמות אזרחים איומות, שגבו את חייהם של מאות אלפי אנשים.
עבור רבים ובעיקר רבות, המוות במלחמות המוניות כאלה הוא המוצא הקל. גברים אולי נרצחים בשדה הקרב, אבל בין הנשים התופת רק מתחילה ואין לה סוף. בשיאה של מלחמת האזרחים נאנסו מאות אלפים וגם היום עדיין נאנסות בקונגו עשרות אלפי נשים מדי שנה, כשידם של פעילי זכויות האדם קצרה מלהושיע. על בסיס המציאות האיומה הזאת כתבה ב-2009 המחזאית האמריקאית לין נוטאג' את "Ruined", מחזה שזיכה אותה בפרס פוליצר הראשון שלה מבין שניים. עשר שנים חלפו, ותיאטרון באר שבע העלה את המחזה תחת השם "הפקר" בבימויו של עידו ריקלין.
את ההשראה ל"הפקר" קיבלה נוטאג' ממחזהו המפורסם של ברטולד ברכט "אמא קוראז'", שבמרכזו מוכרת בקנטינה במאה ה-17 המנסה לעשות רווח במלחמה. במרכז הסיפור של נוטאג' עומדת מאמא נאדי (שרית וינו-אלעד), בעלת מסבאה בלב הרפובליקה של קונגו. נאדי כבר ראתה הכול בחיים, לבה התקשה ומצפונה קהה. היא רק חושבת על ההישרדות הכלכלית שלה בזמן שהמורדים המונהגים על ידי ז'רום קיסמבה (פיני גואטה) והצבא בראשותו של קומנדר אוסמבנגה (עודד לאופולד) מתכתשים בקרב אלים, אכזרי ועקוב מדם. נאדי מעסיקה שפחות מין הפועלות עבורה. הן לא רק מהוות מקור הכנסה, אלא גם מסייעות לה להגן על עצמה מפני הלוחמים בשני הצדדים. יום אחד מביא אורח הקבע כריסטיאן (אמיר קריאף) את אחייניתו השסועה סופי (רעות אלוש) למסבאה, מה שמעמיד את נוקשותה ואטימותה של נאדי במבחן.
קל להבין מדוע זכתה נוטאג' לשבחים רבים כל כך על "הפקר". דרך העלילה והדמויות היא הצליחה לשרטט היטב את תחתיתו של השפל האנושי, ולהעביר את תחושת האכזריות ואת הברבריות של אונס הנשים בכל תמונה מ-130 הדקות של ההצגה. ובכל זאת, נראה שמשהו הלך לאיבוד בתרגום של ריקלין משום שהגרסה העברית לא עובדת חלק. חלקו הראשון של המחזה לא מצליח לייצר את הטלטלות והעומקים המצופים ממנו והחוויה בו היא יותר של צפייה מהצד ופחות של הזדהות. במיוחד אמורים הדברים לגבי דמותה של אלוש כסופי, נערה מסכנה שאברי המין שלה שוסעו ו"יצאה משימוש" אפילו עבור האנסים, שאינה עוצמתית דיה ומכתיבה שעמום רגשי. המחצית השנייה כבר מתקנת את הרושם בסיוע מספר מונולוגים ודיאלוגים חזקים של חלק מהדמויות (במיוחד של מעיין תורג'מן בתפקיד סלימה, אחת הנערות במסבאה), אבל בסיכומו של דבר נראה שלפחות במישור האמוציונלי אפשר היה להפיק מההצגה הזאת יותר.
מה כן עובד ב"הפקר"? המשחק המצוין של וינו-אלעד, שמעבירה היטב את ההוויה של אישה המרוקנת מכל תקווה רוחנית. "מה שאי אפשר למכור בשוק לא שווה כלום", היא חוזרת ואומרת לכריסטיאן, מציינת בפניו שוב ושוב שרק לחומר יש משמעות בעיניה. מאמא נאדי לא לוקחת צד, היא מספקת נשים גם למורדים וגם לאנשי הצבא, זו הדרך הצינית שלה לשרוד. בתחום השירה אלוש כן מצליחה לעורר ולהקסים, ועושה זאת בסיוע הליווי של דני שפירא (תופים) ואבנר טואג (גיטרה) למוסיקה המקורית של אלדד לידור.
בין שחקני המשנה במחזה מאוד אהבתי את לאופולד כקומנדר אוסמבנגה. הלוק הנוקשה והקול המתכתי הופכים את לאופולד (מישהו חייב כבר לעשות סרט שימתג אותו כצ'אק נוריס הישראלי) לנבל האולטימטיבי, חתיכת בן זונה קשוח ונטול כל עכבות מוסריות. במחזה הזה לאופולד הזכיר לי תפקיד אחר שביצע נהדר: דסלר, עוזרו של מפקד המשטרה היהודית בהצגה "גטו". כמו אז, גם פה הוא לקח את האכזריות לקצה ועשה את זה באופן מצוין וחסר רחמים.
קשה לי להמליץ בלב שלם על "הפקר" בגרסתו העברית. המחזה הזה אמנם מעלה על נס את רמיסת זכויות האדם בכלל וזכויות הנשים באפריקה בפרט, אבל לא היה פשוט לצלוח את חלקו הראשון ולא בכדי נותרו באולם מספר כיסאות מיותמים לאחר החזרה מההפסקה. ובכל זאת, בעיקר בזכות הסיפור העומד מאחוריו, המשחק של וינו-אלעד ולאופולד והשירה של אלוש, שווה לתת לו צ'אנס, ולו כדי להבין לאילו עומקים של רוע מסוגלת האנושות להגיע.
שורה תחתונה: 3.5 כוכבים