לפני 30 שנה צפה יגאל עזרתי בסרט "הנשף" של הבמאי האיטלקי אטורה סקולה, שסיפר את סיפורו של אולם ריקודים באירופה דרך המיקרוקוסמוס של החברה הצרפתית ושל התהליכים שעברו עליה לאורך שנות המאה ה-20. סקולה עשה זאת ללא דיאלוגים, כשאמצעי הביטוי היחידים הם המצלמה, העריכה וכישורי התנועה של השחקנים. עזרתי, ביחד עם הבמאית גבי אלדור, יצרו את הגרסה הישראלית בהפקה תיאטרלית בשם "הערב רוקדים", שעלתה לראשונה בשנת 1991, בכיכובה של רונית אלקבץ ז"ל, וזכתה להצלחה מסחררת. בימים אלה עולה ההצגה בהפקה מחודשת ומעודכנת בתיאטרון יפו.
"ההצגה היא גלגוליו של אולם ריקודים ביפו מ-1919 ועד היום", מספר עזרתי. "אנחנו צופים בסיפורים של אותם הדמויות לאורך השנים, הסוחר, האומנית. כולם רוצים לרקוד כל הזמן אבל קורה משהו כשמישהו מגיע ומעכב. פעם זה הקצין הבריטי שנכנס ומנסים להתנקש בו ופעם זה מישהו אחר שמפריע להרמוניה, וכך אנחנו עוברים מאה שנה". עזרתי אמר כי מה שהדהים אותו בסרטו של סקולה היה הרעיון של לספר סיפור ללא מילים, "זה נחרט בי. לתאר היסטוריה שלמה עם מוזיקה ובלי לדבר. אפשר לחזר, אפשר לרקוד, אפשר להרוג, להכניס את כל החברה והפוליטיקה לאורך מאה שנה באולם ריקודים".
את התפקיד הראשי בהצגה שמועלית בימים אלה מגלמת סופי צדקה, שפרצה אל חיינו בתחילת שנות האלפיים בטלנובלה "לחיי האהבה", בשעשועון ה"הכספת" לצד ארז טל, וככוכבת ילדים ומנחה בערוץ הילדים. בשנת 2007 הוציאה צדקה סינגל ראשון שנקרא "בראשאת" ("בראשית" בהיגוי שומרוני), לקראת אלבומה הראשון תחת אותו השם. ב-2011 הוציאה את הסיגלים "למענו", "בגלל שנגעו בי עינייך" ו"שם וכאן", מתוך אלבומה השני שיצא באותה השנה. בשנת 1993, כשהייתה בת 18, עברה סופי - אז שומרונית בקהילה סגורה בחולון - לתל אביב בעקבות אחיותיה, שבחרו גם הן להתנתק מאורח החיים השומרוני. כעבור שנה התגיירה ונרשמה ללימודי משחק בבית הספר של יורם לוינשטיין.
איך בעצם הגעת לעולם הבידור? משהו במעבר לתל אביב? או משהו שנמשכת אליו מילדות?
"אני מניחה שתמיד אהבתי את זה. תמיד אהבתי להופיע ולשיר, זה לא משהו שבטעות הגעתי אליו. אבל גם לא הייתה לי האופציה לחלום את זה. לא הגעתי מבית שעודד את הדברים האלה. כשמאוד מאוד רציתי, מנעו את זה ממני, והצלחתי להגיע לזה רק בשלבים יותר מאוחרים, כשהפכתי להיות בחורה עצמאית והייתה לי גם העצמאות הכלכלית והנפשית".
היית מאוד ורסטילית בכל שנות הקריירה שלך: הנחייה, שירה, כתיבה, משחק - איפה את מרגישה הכי בבית?
"בגדול אפשר להגיד שבמשחק, כי תמיד נמשכתי לזה. אבל זה הרבה יותר מזה. הפלטפורמה במקרה שלי היא פחות חשובה, כי הרצון שלי הוא לרגש. אני עולה על במה ואני גורמת למישהו להתרגש או לחשוב על משהו. גם אם זה בשיר, כי גם שיר הוא סוג של מונולוג, של משחק. קול הוא דבר מאוד חשוף אבל אני חושבת שבראש ובראשונה אני רוצה לרגש, לגעת במישהו, לגרום לו לחשוב אחרת או לייצר שיח על המקרה שראה, גם כששיחקתי בעולם הילדים".
ובכלל כשמדובר בקהל אינטליגנטי בפני עצמו.
"בדיוק, הוא הקהל הכי מדהים שיש כי הוא ממש כנה. ושוב, הפלטפורמה היא לא חשובה, כי גם בתיאטרון, האומנים, המשוררים, הזמרים, כל מה שהם רוצים זה ליצור שיח, להעיר אותך לאהבה, לפוליטיקה, לא משנה למה".
עם ההתגיירות והמעבר לתל אביב - מה הבנת אז בגיל 18?
"הייתי בסיטואציה בחיים שלא ממש הייתה לי ברירה, נאלצתי לעזוב את המקום שחייתי בו ולעבור למקום שלא ידעתי מהו. זה היה כמו להתחיל מהתחלה. אבל אני לא מתייחסת לתקופה הזו כמשהו שהייתה בו חשיבה גדולה, רציתי לשרוד. בהישרדות האדם לא חושב קדימה, הוא עסוק בלעבור את המחר. זו תודעה כזו, לא הייתה לי איזה תכנית. שרדתי והתגלגלתי".
תמיד כשמועלית הסוגיה השומרונית בחייה, סופי מהססת. הסרט הדוקומנטרי שיצר ברק היימן ב-2009, המגולל את סיפורו של אביה של סופי, ברוך צדקה, ואת התנכרותה של העדה השומרונית אליו ואל משפחתו בעקבות יציאתן של הבנות מהעדה, גרר ביקורת וזעם מצד השומרונים. "צריך לעשות הפרדה בין החברה השומרונית שלא הסתדרתי איתה, לבין הדת השומרונית. מעולם לא הפריעה לי הדת - דת ישראל אני קוראת לה, של אבות אבותינו אברהם יצחק ויעקב, היא נהדרת. אני לא מדברת על הלכה, אלא על התורה שלנו. איך שהשומרונים תופסים אותה. הבעיה שלי הייתה חברתית, בגלל זה אני לא רוצה להיכנס לזה".
בהפקה המחודשת, נכנסת סופי לנעליה של רונית אלקבץ, שגילמה ב-1991 את דמות האמנית המסתורית והמשוחררת, אז בתפקידה הראשון על הבמה. הבמאי יגאל עזרתי מספר על הפרשנות האחרת שניתנה עתה לתפקיד, ועל האופן בו הכניסה סופי חיים חדשים לדמות: "סופי לקחה את זה לכיוון אחר, כי היא יותר זמרת. היא מגלמת דמות של אמנית, שהיא אינדיווידואליסטית ועושה מה שנראה לה נכון ולא מה שצריך. השתמשנו בכושר השירה שלה ובאינטואיציות הטובות שלה כשחקנית, כי היא באה מעולם התיאטרון".
ספרי לי על ההצגה, מנקודת המבט שלך, בתור מי שמגלמת את הדמות הראשית בגרסת 2019.
"ההצגה מתרחשת בבית קפה שהוא גם אולם ריקודים, ומתארת אירועים מתחילת המאה, מ-1919, מהעלייה הראשונה, ועד היום. אנחנו עוברים דרך תשע תקופות שהיו מאוד משמעותיות, מהקמת המדינה ועד האביב הערבי. מה שיפה הוא הרעיון של לקחת בית קפה, המיקרו של המקרו, את שיח החולין של היומיום, ולבחון איך הוא מתנהג ואיך עוברות עליו התקופות. איך הוא מתייחס לאירועים שמעצבים אותו כפרלמנט. זו הצגה בלי מילים, ואת מבינה את הסיטואציה רק ממה שאת רואה כי לא נאמרת מילה. אך במקביל, את יכולה להבין את הכאב של אלה שפוגעים בהם, שנרתעים מהם, וכל אחד נותן לזה את האינטרפרטציה שלו. זה משהו נפלא לגעת בו, הוא קשה אבל טוב".
ואיזה תפקיד את מגלמת בהצגה?
"אני משחקת את לילי האמנית, אחת שהיא חסרת דעה מגובשת. היא רוצה עולם אידיאלי, של בני אדם, בו כולם שווים תחת אלוהים. היא לא רואה טייטלים, אלא בני אדם. היא אוהבת מוזיקה ואומנות, וכל דבר שמציב גבולות או מסגרות היא מוחה עליו. אני מתחברת למקום הזה כי אנחנו לא רחוקות".
ואיך הרגיש להיכנס לנעליה של רונית אלקבץ?
"רונית הוכיחה את עצמה, היא כל כך הוכיחה את עצמה. היא הייתה שחקנית טוטאלית, עשתה את הכל עד הסוף בצורה נפלאה ויש לי הרבה עבודה. היא שיחקה את האמנית הבוהמיינית, שלא הבינו מה האומנות שלה. היא הביאה את הנפש. אני לוקחת את זה למקום של שירה".
איזו טרנספורמציה עברה ההצגה לדעתך? היא הועלתה לראשונה בשנת 1991, מה ימשוך אנשים לבוא לראות אותה עכשיו?
"ההצגה הקודמת הייתה לפני 30 שנה, והייתה להצלחה גדולה. המון דברים השתנו, כי באו תקופות חדשות ואירועים חדשים. לדוגמא, אנחנו מספרים על רצח רבין, על המילניום, גם על סוגיית ההדתה, אנחנו נוגעים בהכל".
חלקים מההצגה עוסקים ברנסנס של הזמר הערבי, את גם שרה בערבית.
"נכון. ב-1919 היו פה ערבים, והמוזיקה הייתה בערבית. אני גם שרה באנגלית ובעברית. זה מכלול של שפות כי ארץ ישראל הייתה ועודנה ארץ מגוונת, יש בה הכל מהכל".
אילו פרויקטים נוספים נראה ממך בעתיד?
"בעוד שלושה שבועות אני נוסעת עם ההרכב שלי, 'סופי צדקה והבלאדים', לפסטיבל מוזיקת עולם בטרנסילבניה שברומניה. חזרנו עכשיו מאוזבקיסטן. זה הרכב שמתייחס לשלוש התרבויות שגדלתי עליהם - השומרונית, היהודית והערבית, שהן כולן פה על האדמה הזו. המופע מציג אותן מהמקום היפה שלהן, מבלי להתעסק בקושי, במלחמות. הרי שלוש התרבויות הן שמיות, הן מאוד דומות אחת לשנייה. ולשעה אחת רצינו לטשטש את ההבדלים שבהן. אנחנו רוצים לבנות פה מקום יפה מבחינה תרבותית, וזאת מבלי לעקור את השייכות שלנו, אבל כן להבין במקביל את היופי שבכל אחד".
"הערב רוקדים" אולי נשמע כמו מחזמר נטול עקבות, ניטרלי, שמח וגדוש בנוסטלגיה, אך המקום בו הוא מוצג - תיאטרון יפו - מעלה שאלות נוקבות על מהותו של הקונפליקט ועל תחושת השייכות. "בזמן שאני עובדת בו, אני קולטת את החשיבות שלו", אומרת צדקה בהתרגשות. "התיאטרון הזה מאפשר לשני נציגים של שחקנים משני העמים, יהודים ופלסטינים, להתייחס לקשר הנפשי העמוק שיש להם פה. הוא נותן תוך כדי התהליך לעבוד על דברים מאוד רגישים. בהצגה יש את כל עניין הכרזת המדינה, החלוקה שלה, מלחמת ששת הימים, האביב הערבי - דברים רגישים. זה מדהים לראות ששני העמים חיים את התודעה הנפשית שהארץ הזו היא שלהם, זו תודעה עמוקה שאי אפשר להתווכח איתה. זה מדהים שאנחנו עומדים שם, משולבים בדבר הזה ביחד, בין אם נרצה ובין אם לא. לא מדובר בסכסוך אישי, אלא גורלי - זה הגורל שלי והגורל שלו. יש משהו חזק במקום הזה שהוא של תרבות, ולא כזה שמכריע הכרעות, שמאפשר לנו להיפגש ובעיקר לדבר".
ההצגה "הערב רוקדים" תעלה ב-13 ביולי בסוזן דלל תל אביב