פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      "יסטרדיי": הרעיון נשמע גאוני, אבל הביצוע רחוק מזה

      "יסטרדיי" המדובר מציג רעיון שנשמע מבריק על הנייר: עולם שבו הביטלס נמחקים מהזיכרון של כולם, חוץ משל מוזיקאי שאפתן. בפועל, הביצוע הופך אותו לסרט זניח למדי, ונשכח בעצמו

      "יסטרדיי": הרעיון נשמע גאוני, אבל הביצוע רחוק מזה
      טוליפ מדיה
      דירוג כוכבים לסרטים - 2 כוכבים (עיבוד תמונה)

      ג'ון לנון ביקש מאיתנו פעם לדמיין עולם בלי מדינות ודתות. הסרט הטרי והמדובר "יסטרדיי", שעלה כאן בסוף השבוע, מבקש מאיתנו לדמיין עולם בו איש לא זוכר את הביטלס. זאת, בעקבות תאונה קוסמית שמוחקת אותם מהתודעה של כולם, חוץ מאשר מוזיקאי בריטי צעיר וכושל, היודע כמעט בעל פה את כל המילים והאקורדים של חיפושיות הקצב.

      הגיבור המתוסכל, שכבר עמד לפרוש מהתחום, מבין שיש לו כאן הזדמנות פז - ולא מפספס אותה. הוא מקליט בעצמו את הלהיט בשמו נקרא הסרט, ואכן זוכה לתהילת העולם עליה תמיד חלם. בהמשך יגיעו גם ביצועים נוספים שלו לכל אותם להיטים נשכחים של הרביעייה מליברפול, ובעקבותיהם גם חוזה בחברת תקליטים גדולה, שהופכת אותו למוזיקאי הכי מוכר ומצליח בעולם.

      את "יסטרדיי" ביים דני בויל, מי שעמד מאחורי "טריינספוטינג" וזכה באוסקר על בימוי "נער החידות ממומבאי", ואת התסריט כתב ריצ'רד קרטיס, מן הכותבים הוותיקים והמצליחים של הקולנוע הבריטי, החתום בין השאר על "ארבע חתונות ולוויה אחת" ו"נוטינג היל". הרעיון שלו נשמע גאוני על הנייר, אבל במבט נוסף, קשה שלא לפקפק בו. המחשבה שאם שירי הביטלס היו נכתבים היום הם היו זוכים לאותה הצלחה כמו בזמן אמת, מופרכת וגם באה מנקודת מבט מנותקת. בעולם של ביונסה, ריהאנה ובילי אייליש, של פריחת המוזיקה הלטינית ושל עוד שלל מגמות חדשות, שבו אפילו מדונה רחוקה מלמכור כמו פעם, אין סיכוי שהעוקץ של הגיבור יעבוד כמתואר כאן.

      חוץ מזה, הסרט גם מבקש מאיתנו להניח שהמוזיקה עומדת בפני עצמה, בלי קשר לזהות המבצע אותה. אך האמנם שירי הביטלס הצליחו רק בגלל המילים והלחן? האם לכריזמה של ג'ון, פול, ג'ורג' ורינגו, ולהתאמה שלהם לזמן ולמקום בו פרצו, לא היה קשר לכך? אם תקרית מיסטית תמחוק מהזיכרון את "הפרח בגני", ומנשה יוסיפוביץ' מפתח תקווה יקליט אותו וישלח לגלגלץ, האם הוא יכבוש את מצעד הפזמונים? לא סביר.

      יסטרדיי (יח"צ , טוליפ מדיה)
      בלי מסעות בזמן ובלי הרבה עניין. מתוך "יסטרדיי" (צילום: יח"צ)

      אי-הסבירות של התסריט גדלה עוד יותר לאור העובדה שהגיבור, בגילומו של הימש פאטל, מתגלה כצעיר מגושם למדי, באופן חינני אמנם - אבל לא מספיק כריזמטי וכובש כדי שנקנה את הסיפור. התסריט היה יכול להיות מעניין הרבה יותר לו המוזיקאי החולמני היה מקליט את להיטי הביטלס ואז ניגש עימם בהתלהבות וביטחון עצמי מוחלט לחברות התקליטים ותחנות הרדיו, אבל אלה היו זורקות אותו מכל המדרגות ומודיעות לו שהשירים שברשותו מיושנים מדי. תחת זאת, בוחר "יסטרדיי" בדרך הקלה, מבחינתו ומבחינת הדמויות שלו.

      הרבה שאלות מעניינות על מוזיקה, כישרון והצלחה עולות מן הבסיס העלילתי של "יסטרדיי", אבל במקום להתמודד עימן ולמצות אותן, הוא מעדיף להתמקד בשני מישורים אחרים: רגשות האשם ההולכים והמתעצמים של הגיבור לנוכח התרמית שלו, שרק הוא מודע לה; והיחסים בינו לחברת ילדותו, בגילומה של ליילי ג'יימס, שמאוהבת בו במשך שנים, אבל מעולם לא העזה לממש את אהבתה לו.

      החזית הרומנטית כאן סובלת משלושה כשלים. קודם כל, לגיטימי שהסרט בוחר להתמקד בעניין הרומנטי, אבל אם הוא עושה זאת, בשביל מה היה צריך את כל סיפור המסגרת של הביטלס? בשביל לקרב ואז להרחיק ואז לקרב וחוזר חלילה בין שני האוהבים הצעירים, אפשר היה למצוא תירוץ אחר, ובומבסטי הרבה פחות. בסופו של דבר, "יסטרדיי" יורה בתותח על זבוב ומשתמש בסיפור על תקלה קוסמית, מחיקתה מן התודעה של אחת הלהקות הגדולות אי פעם ותרמית המאה בעולם המוזיקה, רק כדי לפתח דרמה שקטנה בכמה מספרים על כל מה שמוביל אליה.

      יסטרדיי (יח"צ , טוליפ מדיה)
      ההתחלה נחמדה, ואז...מתוך "יסטרדיי" (צילום: יח"צ)

      בעיה נוספת היא שאין ממש כימיה בין פאטל לג'יימס, שחקנית נהדרת שראויה להרבה-הרבה יותר מהדמות אותה כתב לה קרטיס. התסריט מציג אותה כלא יותר מאסקופה נדרסת, נטולת אישיות ואגו משל עצמה, ואפילו הדבר החיובי היחיד שקורה לה כרוך במבוכה המונית. גם הדמות הנשית האחרת, הסוכנת האמריקאית של הגיבור בגילומה של קייט מקינון, מתגלה כמי שכל תפקידה מסתכם בחיוכים שחצניים והפרחתם לאוויר של משפטי מחץ מהסוג שדמויות מסוגה תמיד אומרות בסרטים, כמו "אתה תעשה בשבילנו המון כסף ואז ניקח לך את רובו".

      יש בסרט כמה רעיונות יפים - למשל, העובדה שבניגוד לרוב הפנטזיות מסוג זה, הוא נמנע לחלוטין מלגלוש למסעות בזמן, עם כל הקלישאות והתסבוכות העלילתיות שהקונבנציה הזו מביאה עמה, ומתמקד בהווה. יש כאן גם כמה סצינות יפות, אפילו מרגשות, בעיקר בתחילת הדרך, ואפילו דמות מצוינת אחת: זו של אד שירן, בתפקיד עצמו, שמפגין הרבה איפוק והומור עצמי, ואם תאהבו אותו או לא כמוזיקאי, הוא שחקן מצוין.

      יסטרדיי (יח"צ , טוליפ מדיה)
      תתפלאו, אבל השחקן הכי טוב פה הוא אד שירן. מתוך "יסטרדיי" (צילום: יח"צ)

      עם זאת, ואף שהסרט אינו מזיק ולא מייסר את הצופים, הוא בדיוק מסוג הרעיונות שבתיאוריה נשמעים הרבה יותר נחמדים מאשר בפועל. "יסטרדיי" אינו קצר - כמעט שעתיים, וככל שהזמן עובר, כך התוצאה נהיה יותר בלתי סבירה, נחותה וזניחה, ולקראת הסיום אף מציעה את אחד הרגעים הקולנועיים הכי תמוהים שנראו לאחרונה.

      מה שכן, לפחות מנחם לצאת מן הקולנוע, ואז לעשות גוגל ולהיאנח לרווחה - שירי הביטלס עדיין קיימים ואף אחד לא שכח אותם. לעומת זאת, סביר להניח ש"יסטרדיי" יישכח די במהרה, ולא יהיה צורך בתאונה קוסמית בשביל זה.

      יסטרדיי (יח"צ , טוליפ מדיה)
      אפס בכימיה. מתוך "יסטרדיי" (צילום: יח"צ)

      האזינו לפסקול הסרט בספוטייפי