נער נרצח, אישה נעלמת, גננת מותקפת באלימות קשה - אלה החומרים המחרידים שמהם עשויה "תיק נעדר". לא חומרים חריגים מדי למי שקורא ספרות בלשית או צופה בסדרות משטרה - או למרבה הצער למי שפשוט עוקב אחרי החדשות. בכל זאת, שבנו אליה שבוע אחרי שבוע, לראות אם יתגלה עוד רמז, אם האמת סוף סוף תתגלה.
אתמול הסתיימה העונה של "תיק נעדר", הפקה משותפת של התאגיד וקשת בבימויו של עודד דוידוף ("מישהו לרוץ איתו"). זאת אולי סדרת הדרמה המקורית הטובה ביותר שעלתה בכאן 11 עד כה, וכזו שהשאירה אבק לסדרות פליליות-משפטיות אחרות מהעת האחרונה, כמו "פמת"א". היא נגדעה לאחר שמונה פרקים בלבד, והייתה ממכרת מספיק בשביל שגם כפול מזה ירגיש קצר מדי.
עלילותיו של אברהם אברהם, בגילומו הנפלא של מוריס כהן, אינן פוליטיות ולא מהוות משל רחב על החברה הישראליות (גם אם חלק מהשמות מרמזים על אלגוריה בלתי ממומשת). ספק אם יש לסיפור הזה מוסר השכל. גם אברהם עצמו אינה דמות מיוחדת במינה: הוא בלש אפרורי, בעל לב טוב ומוסר עבודה, בודד וביישן, רחוק מהגאונות של שרלוק הולמס או הרקול פוארו, ואף לא נרגן כפקד מגרה. הוא מודע לכך, משחק במקטרת שקיבל במתנה, מחפש טעויות בספרים בלשיים, מתחפש לבלש-חוקר - אך יודע שאינו קרוב לגיבוריו. אם כך, מה הפך את אברהם אברהם לדמות אהובה כל כך על המסך ול"תיק נעדר" לאירוע כה משמעותי, מעבר לתסריט המתבסס על ספריו של דרור משעני?
הסיבה העיקרית היא שהסדרה נהנית מתצוגות ממשחק פשוט מעולות של כל שחקן ושחקנית בקאסט, בראש ובראשונה של מוריס כהן, אבל גם של שאר גלריית הדמויות שמסביבו: אורנה בנאי בתפקיד דרמטי מפעים כאמו של הנער הנעדר עופר שרעבי, ענת מגן שבו כשוטרת קולגה משעשעת, צחי גראד כפסיכופת חמום מוח, ורבים אחרים. כולם משכנעים להפליא, משכיחים תפקידים קודמים. המוזיקה, נופיה של חולון, לוקיישנים אפרוריים - אלו צובעים את הסדרה בגוונים של מלנכוליה יומיומית, חסרת כל פאר או זוהר. המבט ריאליסטי ואנטי-רומנטי: ככלות הכל, אין שום דבר זוהר בחקירת רצח, רק עצב. כל אלה גורמים לצופה להשתכנע ולהישאב פנימה, לתוך דמויות שמרגישות אמיתיות להכאיב.
לכן, אופי החקירות עצמן כמעט לא משנה - החקירה הראשונה מוצגת כתעלומה, בעוד השנייה גלויה לנו לחלוטין. בשני חלקי העונה סביב שתי הפרשות, הדברים מתרחשים במהירות רבה מאוד, אולי קצת רבה מדי. כך או כך, האינסטינקטים של אברהם אברהם הם המפתח. וזה העניין השני: פקד אברהם הוא השוטר שהיינו רוצים שיהיה שם. הוא נועז ונלהב אך אינו יהיר, יצירתי ויסודי, שמתעקש לנסות לעזור. ראוי שאברהם אברהם ישוב לסיבוב טלוויזיוני נוסף, ויישאר איתנו לעוד הרבה עונות נוספות. התעלומה היחידה שנותרה היא רק למה הסתפקו יוצריה בשמונה פרקים בלבד.
ליגה ג'
ועם התחלפות העונות, גם תכנים חדשים עולים בתאגיד השידור - שעולה להתקפה מתפרצת. הסדרה התיעודית "ליגה ג'", כשמה כן היא, עוקבת אחרי ארבע קבוצות מהליגות התחתונות, והאמוציות, התוצאות, ובעיקר האנשים והקהילה שמאחוריהן. הפרק הראשון של העונה ישודר היום בכאן 11, אבל אפשר למצוא אותו כבר בערוץ היוטיוב של התאגיד.
אנחנו רגילים לראות מנצחים בסדרות על ספורט, ולא סתם מנצחים - אלופים היסטוריים, שמותחים את השיאים ומתעלים לנישגים כבירים. "ליגה ג'" שייכת דווקא למפסידים, אבל הדמויות המרכזיות בה הן בהחלט דמויות של גיבורים: אוהדים שעושים הכל בשביל הקבוצה שלהם, שחקנים שחולמים להיות מקצוענים, אנשים שעובדים בעוד עבודות וחיים בשולי המדינה, ומתעקשים בכל זאת על הקבוצה שלהם, על המשחק השבועי, ועל הכוח שהוא נותן כדי להמשיך לנצח את שאר האתגרים (אחד מקווי העלילה המרגשים כאן הוא של מאמן מכבי שדרות, שמטפל באביו הסיעודי במקביל להתרסקות הקבוצה שלו).
ברקע הזה, אי אפשר שלא להצטרף כצופים להתלהבות האדירה של האוהדים מהמשחקים של בני ממב"ע, בני מושריפה או עירוני אשדוד. עם זאת, העניין החשוב הוא ש"ליגה ג" היא הרבה יותר מסדרה על כדורגל. גם מי שאינם מתעניינים כלל במשחק ימצאו בה עולם ומלואו - עיסוק ביחסי פריפריה ומרכז, הבניית זהות, אפשרויות של שיתופי פעולה, מלחמה על הכבוד, יחסי מגדר ועוד הרבה נושאים אחרים - דברים שלא עולים לראש מיד כשמדברים על כדורגל או על עיסוק טלוויזיוני בו. ויש עוד צד יפה לסדרה הזאת: היא מציגה, באמצעות תאגיד השידור, אנשים ואוכלוסיות שלא מגיעות לטלוויזיה, בטח לא בהקשרים אזרחיים. מתי בפעם האחרונה צפיתם בשדרות ובאשדוד שלא בהקשר של קסאמים? מתי בכלל נתקלתם בפריים טיים על הכפרים הדרוזים בגולן או אלו הערביים בוואדי עארה? "ליגה ג" נותנת לדמויות שלה קול ופנים ממקום חכם ומכבד, ולו בכך היא מעלה את השידור הציבורי בעוד ליגה אחת לפחות.