פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      אם לא דיאנה גולבי, המחזמר משיריו של דיוויד בואי היה מקבל 0 כוכבים

      משהו בשילוב כל הגורמים ב"לזרוס", לצד סיפור המחזה הטיפשי והמתיימר שמנסה בלי הצלחה לשלב מדע בדיוני עם פילוסופיה קיומית, יוצר מנה שפשוט לא יורדת בגרון. המעשה ההגון הוא להחזיר אותה למטבח - על אף קאסט טוב ודיאנה גולבי נהדרת, המנה הזו פשוט לא ראויה למאכל אדם

      המחזמר לזרוס בישראל, דיוויד בואי (יח"צ , ז'ראר אלון)
      מזל שזה לא היה הפרויקט האחרון של דיוויד בואי. המחזמר "לזרוס" (צילום: ז'ראר אלון)

      הופעתו הפומבית האחרונה של דיוויד בואי הייתה ב-7 בדצמבר 2015, בערב הבכורה של המחזמר "לזרוס" בברודווי. המוזיקאי נראה מחויך ונרגש בכניסה לתיאטרון הניו-יורקי. רק בני משפחתו הקרובים ובמאי ההצגה, איבו ואן הובה הבלגי, ידעו את הסוד שנשא בואי בגופו. אחרי 18 חודשי של התמודדות אמיצה עם מחלת הסרטן, דיוויד הפסיק את הטיפולים. ימיו היו ספורים. הוא מת פחות מחמישה שבועות לאחר מכן, ב-10 בינואר 2016. למזלנו, בני האנוש שזכו לחוות את היצירה הבאה של דיוויד בואי - הוא הספיק להוציא את האלבום המצוין "בלאקסטאר" יומיים לפני מותו, מה שהפך להיות רשמית "שירת הברבור" שלו. זה היה יכול להיות לא הוגן עבורו ועבורנו אם היינו נתקעים עם המחזמר החלש הזה כפרויקט האחרון שלו.

      "לזרוס", שעלה אמש לראשונה על במת מרכז ענב לתרבות בתל אביב הוא מין המשכון בימתי לסרט "האיש שנפל מכוכב אחר" בכיכובו של בואי עצמו מ-1976. הסרט, שמבוסס על ספר בעל אותו שם, מספר על חייזר שמגיע לכדור הארץ במשימה להביא מים חזרה לכוכב הבית שלו שסובל מבצורת חמורה, ועל הדרך מגלה את נפלאות הבדידות האנושית, ומתמכר לטלוויזיה, אלכוהול ויחסי מין חסרי משמעות.

      המחזמר לזרוס בישראל, דיוויד בואי (יח"צ , ז'ראר אלון)
      סיפור כל כך עצל. המחזמר "לזרוס" (צילום: ז'ראר אלון)

      ההצגה נפתחת פחות או יותר באותו מקום שנגמר הסרט. תומאס ג'רום ניוטון, בן דמותו של בואי בסרט, מכריז שהוא לא עושה שום דבר חוץ מלשתות ג'ין ולצפות בטלוויזיה. זה בערך הרגע הקוהרנטי האחרון במחזה, שמתאהב באוונגרדיות של עצמו, וממלא את הבמה בשלל נפיחות פסודו-אקזיסטנציאליסטיות שמגיעות לחפות על הסיפור החלש. מפליא שדיוויד בואי, אחד האמנים הכי יצירתיים ומגוונים שהעולם ידע, הסכים להיות חתום על סיפור כל כך עצל, שרוכב על מעמד הפולחן של הסרט החביב של בואי מהסבנטיז, בלי באמת להוסיף לו שום ממד מעניין.

      הסיפור מסתבך כשניוטון - יצור אלמותי כביכול - מבקש את נפשו למות, כדי להשתחרר מחיי הסבל הפיזי והנפשי שבהם הוא שרוי. במובן הזה המחזה מזכיר במעט את הנובלה הקלאסית "מותו של איוואן איליץ'", רק שבמקום העומק, החוכמה והרגש מהסיפור של טולסטוי מציג המחזאי האירי אנדה וולש סיפור חד-ממדי, משעמם וחסר רגש. לאור הנושא, מדובר בסוג של הישג.

      המחזמר לזרוס בישראל, דיוויד בואי (יח"צ , ז'ראר אלון)
      יש בו את כל מה שצריך בשביל מחזמר מעולה. "לזרוס" (צילום: ז'ראר אלון)

      במהלך השעה ומשהו של המחזה, ניוטון הוזה נערה ששרויה בלימבו בין החיים למוות ונשלח כדי לעזור לה לעשות קלוז'ר עם עולם החיים, כל זה בזמן שהמטפלת שלו עוברת משבר אישיותי, ורוחה של אהובתו לשעבר של ניוטון משתלטת על גופה ונפשה. אה, ויש גם דמות בשם ולנטיין שהיא בעצם האלטר-אגו של ניוטון שיוצאת למסע רציחות בלתי מוסבר, שאמור להמחיש את הגועל של ניוטון מהקיום האנושי. יכול להיות. כלומר, נראה לי. הסיפור לא מובן כפי שהוא לא באמת חשוב. אה, וכמעט שכחתי, מדי פעם הדמויות עוצרות כדי לשיר שירים מעולים של דיוויד בואי שלא קשורים בשום דרך לעלילה.

      מדובר בפספוס מכיוון שיש ל"לזרוס" את כל מה שצריך בשביל להיות מחזמר מעולה, גם בלי ליפול למחוזות הקיטש סטייל "מאמא מיה" או "מרי לו". להגיד על השירים של דיוויד בואי שהם נפלאים זה אנדרסייטמנט מטורף. תוסיפו להם ליהוק מבריק, עם הזמר אדם בתפקיד הראשי, לצד זוהר בדש המצוין (ששיחק לאחרונה את ז'אן ולז'אן, התפקיד הראשי ב"עלובי החיים" ברוטציה עם אמיר דדון) ואנסמבל נטול אגו שמורכב ברובו מבוגרי "כוכב נולד" על שלל גלגוליו - ואמור להיות לכם ערב מהנה בתיאטרון. אלא שכמו שהתלמוד הבבלי בא ללמד אותנו: "קידרא דבי שותפי לא חמימא ולא קרירא", או בתרגום מילולי מארמית: הקדרה בבית שותפים היא לא חמה ולא קרה. משהו בשילוב כל הגורמים האלה עם סיפור המחזה הטיפשי והמתיימר, שמנסה בלי הצלחה לשלב מדע בדיוני עם פילוסופיה קיומית, יוצר מנה שפשוט לא יורדת בגרון. המעשה ההגון הוא להחזיר אותה למטבח, היא פשוט לא ראויה למאכל אדם.

      המחזמר לזרוס בישראל, דיוויד בואי (יח"צ , ז'ראר אלון)
      נפיחות פסודו-אקזיסטנציאליסטיות. המחזמר "לזרוס" (צילום: ז'ראר אלון)

      את התפקיד הראשי של ניוטון ביצע בהפקות בניו יורק ובלונדון השחקן מייקל סי הול, המוכר יותר בתור דיוויד מ"עמוק באדמה" וכמובן מתפקידו הראשי בסדרה "דקסטר". באופן מפתיע, דווקא מי שמזוהה יותר מכל עם דמותו של רוצח המונים פסיכופת, מצליח לבצע את רוב השירים של הנפיל הבריטי בצורה לא רעה בכלל, כולל חיקוי די מדויק של המבטא של בואי. הליהוק של הזמר אדם לתפקיד הוא סוג של הברקה, אדם הוא לכל הפחות זמר יותר טוב ממייקל סי הול, אבל מעבר לזה - אנשים שזוכרים את אדם בימי השיא שלו כאליל נערות ישראלי יכולים למצוא למצוא קווים מקבילים בינו לבין דמותו האניגמטית והפלואידית מינית של בואי. גם העובדה שדמותו של אדם סובלת מכאבים ולא קמה מהמיטה לאורך המחזה די מסתדרת עם הזיכרון הקולקטיבי של אדם, שאושפז לפני יותר משנה עם מחלה קשה.

      האנסמבל שמקיף את אדם מעניין לפרקים, אבל גם הוא קורס מול קהל די מנומנם בגלל המחזה החלש (שלא לדבר על כיסאות העינוי של מרכז ענב). תאי ודוד לביא נותנים כמה נאמברים טובים, אבל לא מצליחים באמת לרגש מעבר למסך ההזרה של הליברית. ראויה לציון גם עופרי לסקי המהממת (במובן הכי טהור של המילה), שכל תנועת גוף שלה היא כמו שירה נעה שמפיחה חיים ברגעים המתים (הרבים) בהצגה.

      המחזמר לזרוס בישראל, דיוויד בואי (יח"צ , ז'ראר אלון)
      זיכרון קולקטיבי. אדם, המחזמר "לזרוס" (צילום: ז'ראר אלון)

      מי שבכל זאת מצליחה איכשהו להתעלות מעל הפלצנות האוונגרדית של המחזה היא דיאנה גולבי, שמשחקת את התפקיד הנשי הראשי של המטפלת/עוזרת הבית של ניוטון. להבדיל מאדם, שמנסה יותר מדי לחקות את קולו הבלתי אפשרי של בואי (במקום, למשל, פשוט לשיר בקול הייחודי שלו) - גולבי פשוט נותנת את הלב והנשמה עם הקול העוצמתי שלה, ובוראת חיים חדשים לקלאסיקות של בואי. ההחלטה לשמור על גרסת המקור האנגלית של השירים משתלמת, כאשר גולבי מבצעת את "Changes" המופתי של בואי מ-1971 בעיבוד חדש ומרענן. ניתן למצוא ברשת את העיבוד של הקאסט הניו-יורקי של המחזה לשירים, ואפשר לומר בביטחון שהגרסאות של גולבי לא נופלות מהן, ואפילו להפך. מבחינת כותב שורות אלה, גולבי ובדש הופכים את ההפקה הזאת ממחזמר של 0 כוכבים למחזמר של שני כוכבים.

      בואי התייחס ל"לזרוס" לפני מותו כ"מחזה עם השירים שלי". באופן דומה, המחזה "Girl From The North Country" המצוין, שכבש את הבמות בווסט-אנד בלונדון וכעת מגיע לברודוויי, הוא מחזה מקורי עם שירים של בוב דילן. לא מדובר במחזות זמר קלאסיים. אף אחד מהם לא מתיימר להיות גריז או היירספריי, אבל עם שירים גדולים מגיעה אחריות גדולה - ולקטלוג השירים של בואי מגיע מחזה שיותר הולם את מידותיו.