קראו את הפרק הראשון מתוך "בשר" מאת אוריה שביט

ישראל בעוד 50 שנה: אכילת הבשר הוצאה מחוץ לחוק. האזרחים ניזונים מתחליפים ורק הישישים זוכרים זמנים אחרים. מערכת הבחירות הסוערת בעיצומה, ובסיומה עלולה הצמחונות לפנות את מקומה לגרסה רדיקלית במיוחד של טבעונות. קראו את הפרק הראשון של "בשר" מאת אוריה שביט

  • אוריה שביט
וואלה! תרבות
כריכת הספר "בשר" מאת אוריה שביט (צילום: ידיעות ספרים)

א

רות היתה האהובה על בוהקת מבין חמשת נכדיה. בוהקת הרגישה כך זמן רב, אבל יותר מאי פעם כששמעה את רות מנגנת את "מארש תורכי" של מוצרט בתחרות הפסנתרנים הצעירים בקונסרבטוריון העירוני. שם, בתחרות, רגע אחרי ההכרזה, כשהניפה רות בביישנות גאה את הצלחת המוכספת וקדה לקהל, החליטה בוהקת להצטרף לערב במועדון בשר מחתרתי. יהיה אשר יהיה, היא תגלה את מיקומו של מועדון כזה ומה צריך לעשות כדי להיכנס בשעריו. ועוד החליטה שהנסיעה תתרחש בעוד עשרה ימים, בערב שבת, יומיים לאחר יום הולדתה התשיעי של רות, והיא תצרף את נכדתה להרפתקה בלי לבקש רשות מנעמי. יחד הן יֵשבו מול מכשיר טלוויזיה של פעם ויטעמו קציצות בשר. קציצות בשר אמיתיות. כבר זמן ממושך, למעשה מאז אותה שיחה על הספסל עם חברתה אידה, רחשה אצל בוהקת רוח של מרי. רחשה בריחות, רחשה בתמונות. המהמורות שבדרך הרתיעו אותה בגלל אותו רפיון שהנחה את ימיה זה שנים רבות. עכשיו הרגישה שהמרי סוף סוף מושל בה, מכוון את מהלכיה בעוצמה.

כשהיתה בוהקת ילדה, שידלה אותה אמה ללמוד נגינה בפסנתר. לא היה לה כישרון מיוחד, והיא לא היתה מאותן ילדות שדבקות בעניין אחד. ככל שהזדקנה, גברה אהדתה למוזיקה קלאסית, אמנם בגרסתה הפופולרית והנוחה לעיכול, והשעה האהובה עליה, חוץ מביקוריה של רות, היתה שעת הופעתו של פסנתרן אורח באחוזת הזהב (או "האחוזה", כפי שקראו לה הכול), בית הדירות המפואר לגמלאים שבו התגוררה. היא הצטערה שלא זכרה תווים. אילו היתה מיומנת בנגינה יכלה להפיק עונג שאינו תלוי באיש, שעות ארוכות מדי יום. לפני חמש שנים, כשחגגה את יום הולדתה השבעים וארבעה, החליטה להעניק לעצמה מתנה ולחזור לנגן בפסנתר. באחוזה היה חדר שאִפשר זאת - רחב ידיים, סמוך לאולם ההרצאות המרכזי, ובו, לצד הפסנתר, ספה, כמה כורסאות וסלסילת קש גדולה ובתוכה כלי נגינה שונים ומשונים. לרגל הופעות הוצא הפסנתר לאולם המרכזי, ובשאר הימים עמד לבדו. אף שניגשה למשימה בהתלהבות, היא בשום אופן לא הצליחה להיזכר אפילו בבסיס, ואחרי שלושה שיעורים ויתרה.

אחר הצהריים של התחרות היה סגרירי. את החלונות הגדולים כיסו טיפות של גשם טרם התאדות. בניין הקונסרבטוריון החדש נחנך כמה חודשים קודם לכן, והמרצפות המרובעות הגדולות של אולם המופעים עדיין הבריקו. פה ושם כיסו אותן כתמי בוץ שטביעות נעליים נחתמו בהם. באוויר התערבבו ריחות של מרק ירקות, מעילים שאווררו מהארון ורגבי אדמה לחים. בוהקת ישבה בקצה השורה השנייה, מימין לנאור, המורה לפסנתר של רות, שמשמאלו ישבו נעמי ושאולי. אחיה הקטן של רות הזעיף פנים על הדומייה שנכפתה עליו ותשומת הלב שנשללה ממנו. אל הבמה עלתה המורה הראשית בקונסרבטוריון, גברת מתולתלת ונעימת פנים בחליפת תכלת מחודדת, שבלשון דידקטית וצוננת, כל מילה בהטעמה כאילו משקלה הרה גורל, הסבירה שאין חשיבות לשאלה מי יזכה בתחרות, העיקר ההשתתפות וההתנסות, ובכך העצימה את החרדה של ההורים ואת תאוותם לניצחון.

המתמודד המועדף, כך לפחות נלחש כשעלה לבמה, שישי בין המשתתפים, היה ילד נמוך ודק, בעל פנים אדמומיות, חנוט בחליפה גדולה על מידותיו. שערו נמשח לאחור בג'ל, ומעיניו ניבטה זחיחות של מי שמעולם לא הוטל ספק בכישרונו. זו התחלפה במבע של אימה כשהתיישב ברוב טקס מול הפסנתר, הסתכל חליפות באמו המייחלת ובתווים שלפניו ושלח את אצבעותיו קדימה, נרעדות. כפי שקורה לא פעם לכישרונות צעירים, ברגע האמת נוצר חיץ בין המחשבה לאצבעות ובין האצבעות לקלידים, וכשנוכח בכך איבד את העשתונות ורק בקושי הצליח להמשיך בנגינה שבורה, חסרת חיים. מיד אחריו עלתה ילדה שברירית למראה, שאצבעותיה ארוכות ובהירות. לרוע מזלה נשמע שיעול טורדני מהשורה השנייה בדיוק ברגע שהחלה לנגן. ככל שבעליו ניסה להחניק אותו, התגבר השיעול, עד שהשתלט על הצלילים שהפיקה מהפסנתר, והיא איבדה את הריכוז ונמלטה מהבמה לחיק אמה, ממררת בבכי. האם, גברת גבוהה שצווארה הניכר וכרבולת שערה שיוו לה חזות של בת יענה, הסתובבה אל המשתעל, וכשגילתה שהילד שבחיקו הוא הפייבוריט לשעבר, לבשו פניה מבע של חרון ותוכחה, שלא הותיר ספק באשר למניעיו של השיעול. הוריהם של המתחרים האחרים הנהנו באמפתיה, ואחדים אף ניגשו ושלחו יד מנחמת אל הילדה הבוכייה. מבטיהם החומלים לא הצליחו לכסות על שביעות רצונם מכך שילדה של מישהו אחר היא שהוכשלה.

רות עלתה לבמה לפני האחרונה, וכבר בקידתה היה ברור שהיושבים בקהל, גם בני משפחתה, לא קיימים מבחינתה אלא כניצבים. מול הפסנתר היתה זקופה ונינוחה, ללא רמז לעוויתות המתפתלות ולהתחנחנויות הבוסר של מתחרים אחרים. היא ניגנה ללא השהיות היסוס, ללא שגגות שיזכירו את גילה הרך ואת חוסר ניסיונה. מההאזנות לביצועים מוקלטים ידעה סבתה שיש דרכים רבות לנגן את המארש. ישנו הניגון המהיר, חסר הנשימה, הזחוח, שאין בו חן לטעמה, ישנו זה האטי, הכבד והמהורהר באופן מלאכותי, שנשמע באוזניה זר, וישנו הניגון המדויק, שחסרה בו תנופה דרמטית. במשך ארבע דקות הרגישה שהילדה המנומשת בשמלה הלבנה ובשיער הגולש דוהרת על גבו של סוס: ידיה מתנופפות באוויר בצהלה, הסוס מדלג מעל משוכה ודוהר, מגביר את הקצב ומאט, תנופתו אצילית, מדלג ודוהר, מדלג ודוהר, פרוותו השחורה בוהקת, הוא מסיים את ההקפה וחוזר לאותו מסלול, מדלג ודוהר, מדלג ודוהר, מגביר את מהירותו, כמעט מסתחרר, עד שבאבחה חדה הוא עוצר, נעמד על רגליו האחוריות, ורגליו חורקות באדמת העפר האדמונית. זקוף ורב רושם, הוא מצליף בזנב ומחכה לתשואות. עושר רענן ומתרונן היה בביצוע של רות, אצבעותיה ריחפו ללא מאמץ. מובן שבוהקת לא היתה נטולת פניות באשר לנכדתה, וייתכן שאילו ניגן מתחרה אחר באותו אופן בדיוק, לא היתה נלהבת כל כך. אבל עובדה היא ששלושת השופטים בחרו ברות פה אחד. כשקמה וקדה בהתרגשות שרק עכשיו העזה להתגלות, חשבה בוהקת שאולי הנגינה תהיה יותר מאשר חוג של אחר צהריים, ונכדתה תהפוך לפסנתרנית מקצועית. עם זאת, קרוב לוודאי שלא כך יקרה, משום שקריירה מוזיקלית מחייבת סוג מסוים של מחויבות הורית.

הביקור השבועי של רות באחוזה היה גולת הכותרת של השבוע כולו, ובזכותו נצבע החול בגוון של ציפייה נעימה, שהפך את שגרת היומיום שלפניו ולאחריו לאפשרית אף היא. תוחלת החיים הממוצעת של נשים בגילה, במעמדה, משמעה שצפויות לבוהקת עוד כעשרים וחמש שנה על פני האדמה, והיא חשבה על הצפוי לה בתערובת של חשש ושמחה. בעלה המנוח, אמיר, ייסד חנות תבלינים שכונתית שצמחה לרשת ולה שמונה עשר סניפים, "טבע שני" שמה. על השלטים בכל אחד מהם התנוסס בגאווה הכיתוב: "נוסד ב 2057". היצע התבלינים התרחב עם השנים וכלל כעת גם מיני עשבים ושיקויים מיוחדים, שזכו לקהל רחב יותר אחרי שחוק האיסור נכנס לתוקף והוחל גם בבתי הנתיבות. בוהקת היתה רואת חשבון מוסמכת. בתחילת דרכה עבדה במשרד בינוני, "עציוני את נחמני". כש"טבע שני" גדלה לארבעה סניפים, התפטרה מהמשרד, הצטרפה לאמיר ובמשך תקופה קצרה היתה סמנכ"לית הכספים בעסק הצומח, עד שהגיעה למסקנה שהעבודה במחיצת בעלה לא נוחה לה, והיא מעדיפה להיות בבית, עם הילדים. הוא הקדיש את רוב זמנו לפיתוח רשת החנויות, ועל התרחבותה המתמדת והמוניטין שלו כאדם הגון ונאמן לעובדיו היתה גאוותו.

עוד באותו נושא

פרק ראשון: "האיש המת" מאת אוריה שביט

לכתבה המלאה

הוא היה איש קשה. חיבה העניק במנות מדודות, במיוחד לה. אפילו כשהיתה בהיריון נהג בקמצנות. היתה תקופה, לא קצרה, אחרי שהביאה לעולם את נעמי, שבגד בה עם זכיינית של הרשת, אישה סתמית מכל בחינה שהיא. היא ידעה והחליטה להתנהג כאילו לא ידעה, אף שידעה שהוא יודע על ידיעתה, והידיעה החריפה את ההשפלה. במחיצתו הרגישה בטוחה מצרה, כלומר מצרה אחרת, וההרגשה פיצתה על העלבונות. מה גם שבמיטה, כשרצה בכך, היה מתפשט מקרירותו ומתמסר בתאווה, כמו בובה שנשלפת מארגז הצעצועים, הקפיץ שלה מכוונן והיא יוצאת משליטה, עד שהיא נרגעת באחת וחוזרת למצבה הדומם, המנוכר. אונו נרפה עם השנים, אבל לא נעלם. מעת לעת הפליג בתיאורים של ימי זקנתם. הרשת תעבור לדור הצעיר. הם ירכשו וילה קטנה בטוסקנה ויבלו בה את חודשי הקיץ, עם הנכדים, יטפחו שם כרם קטן. היא הרגישה שהדיבור על הימים שיבואו ממלא אותו באנרגיה, כמו שחופשה ממשית ממלאת אנשים אחרים, אבל היתה משוכנעת שהוא חרד מהיום שיחדל לנהל את העסק סביב השעון.

בוקר אחד, מעט לפני יום הולדתו השישים ותשעה, צנח על הרצפה. כוס הקפה שבידיו התנפצה לרסיסים. בוהקת זכרה, אבל מעולם לא סיפרה לאיש, דברים שאמר לה אמיר כמה ימים לפני מותו. הוא דיבר כממתיק סוד מבודח, אבל היתה במילותיו השתהות של מבוכה המרמזת על אמת נחבאת. הוא טען שרבות מהצרות בעולם היו נפתרות אילו אנשים היו יודעים בדיוק מתי ימותו. הוא, כפי שוודאי שמה לב מיום שהכירו, אינו מוטרד מהמוות ומעולם לא הוטרד ממנו, וזאת משום שעוד בהיותו נער עשה מעין עסקת חסינות עם הכוח שמנהל את העולם, תקראי לו איך שתקראי לו, שיחיה עד גיל שמונים וחמש בבריאות טובה, ומעבר לכך לא ידרוש אף יום נוסף. כן, בגיל שמונים וחמש בדיוק, לא יום יותר ולא יום פחות, הוא ימות בשלווה.

שני ילדיה לא הביעו עניין להיכנס לנעליו של אמיר. חודש לאחר שנפטר החליטה למכור את הרשת. בשליש מארבעים ואחד מיליון השקל שקיבלה רכשה סוויטה באחוזת הזהב.

סדר יומה של בוהקת היה קבוע, נטול שיבושים או הפתעות. היא הקיצה מעט לפני שש בבוקר, שעה מאוחרת ביחס לשכניה באחוזה. כמה דקות שכבה למראשות המיטה בעיניים פקוחות ואז הלכה לחדר הרחצה. מצב בריאותה הכללי היה שפיר, ובהתחשב בגילה - מעולה. אבל הגיל בכל זאת נתן את אותותיו. הליכתה היתה יציבה אך אטית, במיוחד בבקרים ומאוחר בלילה. לעתים היתה שוכחת דברים. למשל, הלכה לעבר שולחן הקפה לקחת פרי מהסלסילה, ובעודה הולכת התקשתה להיזכר מדוע קמה. כשקרו תקלות כאלה נבהלה, וכדי להימנע מהן נהגה לעתים למלמל בלבה את תכלית הליכתה בעודה הולכת.

בחדר הרחצה היתה מראה גדולה, מהרצפה כמעט עד לתקרה, מהסוג שמקובל יותר למצוא בבתי מלון. עד לשנים האחרונות נראתה צעירה מגילה. היא נהנתה להיזכר איך, קצת לפני שמת, חיכתה לאמיר בבית קפה בעת שהתעכב בפגישה עם זכיין, וילד כבן שלוש עשרה שעבר שם התבלבל לחשוב שהיא אמא של חבר ופנה אליה במילים, "אמא של יוני, אמא של יוני," ולא תיאר לעצמו עד כמה הטעות הרנינה אותה. הזקנה עטה על פניה כמעט בבת אחת, אכזרית. היא לא הבינה איך הדבר אפשרי, אך כך קרה. המראה הוצבה מול השמש העולה, כאילו ביקש מעצב הפנים להתריס מדי בוקר בפניה ובפני נשים אמידות כמותה שכל הכסף שבעולם מתבטל לעומת התמדתם של המחוגים. שער ראשה, שקרחות מבצבצות בו ושהלובן ממהר להתפשט בוֹ ימים לאחר שנצבע. פניה, חרושות קמטים קמטים בעצמות הלחיים, בזוויות העיניים, במצח, מקצתם מרומזים ומקצתם עמוקים כתלמים בשדה, מבליטים בהצטברותם את אפה ומקנים למבעה חזות נרגנת, קפוצה. במיוחד היו חרושים וכעורים הקמטים בעורף, והיא השתדלה לא להביט בו. שדיה היו מדולדלים, כמאפים שלא תפחו כהלכה, בטנה שדופה וחיוורת, וידיה התנדנדו כגפרורים שבירים. אף פעם לא היתה עבת בשר, אבל בשנים האחרונות הפכה רזה ממש. בשעות ערב החזירה התאורה הרכה והמטשטשת לחזותה משהו מהנועם והחן שאפיינו אותה. אז חיבבה את השתקפותה. אבל המראה של הבוקר היה זה שבו החלה את יומה.

היא לבשה בגדים נוחים. בדרך כלל מכנסיים כהים ארוכים רפויים ומעליהם חולצה פשוטה, ללא כפתורים או סלסולים, ונעלה נעלי התעמלות. בימים חמים אהבה ללבוש חצאית ג'ינס תכולה או אוברול קצר מכותנה, שעליו הדפס של משבצות עדינות. רגליה היו החלק בגופה שהתגאתה בו, והיא אהבה לחשוב שמתבוננים בהן בקנאה.

מעט אחרי שש בבוקר יצאה ובידה סלסילה קטנה למאפיית הבוטיק שפעלה בצמוד לבית הקפה של האחוזה, קנתה שלוש לחמניות קשר מעוטרות בפרג, כוס מיץ תפוזים סחוט טרי ושתי פרוסות של עוגת שמרים, אלא אם כן ירד גשם או היה קר במיוחד. אז התיישבה על ספסל תחת עץ הצאלון מול המזרקה בפארק המטופח, המעוגל בצורתו, שבין שני מבני המגורים המרכזיים. בפארק כבר ישבו דיירים אחדים על ספסלים או הלכו לאטם, עם הליכונים או בלעדיהם, אבל הספסל שלה נשמר לה, כטריטוריה מסומנת, כפי שהיא לא התיישבה על ספסלים קבועים של אחרים. בסלסילה היו סכין קטנה מעץ וצנצנת זכוכית קטנה ובה מרקחת תות, שמשחה בה את הלחמניות. השמש עלתה ויונים וציפורים אחרות קפצו סביבה. תמיד השאירה להן שליש מאחת הלחמניות, מפוררת את הבצק לפיסות קטנות ומשליכה אותן לקרקע. דייר של קבע בחצר, חתול מדושן, גופו לבן בחלקו התחתון ושחור בעליון, רבץ מנומנם ליד הספסל, ובבקרים שבהם לא מצא מזון משובח יותר קרב אליה ודרש משהו ממזונה ביללות תובעניות. בוקר אחד הגיחו שלוש פרות משוטטות מבעד לשער שלא נסגר. בוהקת זיהתה בפניהן מין אדנות מטופשת. הן הילכו בפארק לאטן, מלחכות דשא, עד שאב הבית סילק אותן.

בוהקת העדיפה לאכול לבדה ולא בחדר האוכל של האחוזה, שבכל אחת משלוש הארוחות שהוגשו בו הוצע מזנון עשיר וצבעוני. בבוקר, למשל, שלושה שולחנות ארוכים הועמסו בקערות של גבינות, קטניות, מאפים ומיני דגני בוקר. היא לא סבלה את האווירה שם. הדיירים נאבקו על מקום מול הקערות כמו דגיגים שמזנקים אל מזון שפיזרה באקווריום יד מיטיבה, כאילו אפשר שיחסר. תמיד היה אחד ששלח ידיים גרומות לתוככי הקערה ועורר אחר למחות, במין משחק תפקידים קבוע שתכליתו להבטיח מנה של מתח ותוכחה לכולם. צקצוקי הלעיסה, השיהוקים והרקיקות שהשמיעו שכניה כשאכלו היו בלתי נסבלים באוזניה, והכיסאות והשולחנות על מפותיהם הצחורות והכלים המצוחצחים רק הדגישו את גסותה של האווירה.

בשבע וחצי בקירוב הצטרפה בדרך כלל לספסל חברתה אידה, שסעדה בחדר האוכל. היא צעדה במרץ, כאילו מיהרה. קולה היה חרוך. בעלה המנוח של אידה היה אחד מעורכי הדין המובילים בדיני מקרקעין, ורוב חייה לא עבדה. חוץ מאשר אידה, לא היו לבוהקת חברות. כשעברה לאחוזה והחלה לחפש, גילתה שחברות הן מיומנות נרכשת, ומשאבדה לא קל להשיבה. הן דיברו על מזג האוויר, על הרצאות ליל אמש באחוזה, על הסכסוכים האחרונים שהתגלעו בין הדיירים, ובעיקר על פוליטיקה. נוח יותר היה לדבר על החדשות, אפילו להתווכח על החדשות, מאשר לשוחח על ענייני משפחה. בעניינים האלה עלולה אחת מהן לומר מילה בלתי זהירה שתצית אש. בוהקת לא ידעה בוודאות אם אידה יודעת על מה שקרה לנישואיה של נעמי, הן מעולם לא דיברו על כך, ולא היו להן מכרים משותפים. אבל היא שיערה שאידה יודעת. אנשים כמותה תמיד יודעים, איכשהו.

בחודשים האחרונים, מאז נפלה ממשלת האחדות והארץ נסחפה למערכת בחירות שהלכה והפכה סוערת יותר, הביא איתו כמעט כל בוקר נושאים חדשים לדיון. יום אחד התבשרו על החלטתה של ראשת הממשלה לקבוע את "יום החמלה" בחוק, ויום אחר על הצהרה מאיימת של חבר בפלג הקיצוני של "אוהבי כל הברואים" על מה שצפוי אם חוק האיסור יישאר בגרסתו המינימליסטית, כפי שתיארו אותה. לבוהקת לא היתה נטייה אינטלקטואלית, אבל היא היתה מבוגרת וחכמה דיה להתבונן באירועים באירוניה. היא זכרה ימים שהוויכוחים הסוערים היו בנושאים אחרים לגמרי, ימים ששאלת הטבעונות היתה נספח בשוליהן של הסוגיות הרות הגורל לשעתן. התובנה הזאת הקרינה על האופן שבו ראתה את העבר ואת ההווה כאחד.

חיוניות היתה תכונתה המרשימה ביותר של חברתה לספסל. אידה חיפשה הרפתקאות ומיאנה להסתפק בפעילויות שהתקיימו במקום. היא הצטרפה לערב משוררים ביער, הלכה מאמינה למחצה, ספקנית למחצה לערב עם מדיום שהעלתה מן המתים את רוחות בעליהן של הנוכחות. היא הרבתה לטייל, לשוטט, לעשות דברים שעדיין לא עשתה, בעוד הנסיעה היחידה של בוהקת בשנים האחרונות לחוץ לארץ היתה בבת המצווה של נכדתה הדס, ומעבר לכך כמעט לא יצאה אפילו מתחומי השכונה.

למעשה נטרה בוהקת טינה לאידה, טינה שלא ביטאה במילים אבל שהלכה ונגדשה, משום שחברתה אף פעם לא צירפה אותה להרפתקאות שעליהן סיפרה אחר כך בפירוט ובלהט מרגיזים, ולא סיפקה הסבר מדוע חברות אחרות, שאינן גרות באחוזה ושמעולם לא הראו בה את פניהן, מכל מקום לא הראו את פניהן לבוהקת, טובות ממנה להרפתקאות. כשאידה דיברה על הרפתקאותיה, אלה שחזרה מהן ואלה המתוכננות, אמרה: "אני נוסעת עם החברות שלי," או "נסעתי עם החברות שלי," כאילו בוהקת אינה חברה שלה. בוהקת חשבה על העניין ונותרה בתחום ההשערות.

גם על הנסיעה למועדון הבשר המחתרתי והחגיגה שם סיפרה אידה בלי לפרט עם מי נסעה, אבל בלי לחסוך אף פרט אחר, וניכר היה שלא פחות משהתענגה על הזיכרון הקרוב שהעלתה, נהנתה מכך שהיא מספרת סיפור שלבוהקת אין בו חלק. ידיעות על המועדונים המחתרתיים הופיעו מעת לעת בכלי התקשורת. דובר על לפחות חמישה מתחמים שונים ברחבי הארץ (הערכות אחדות דיברו אפילו על חמישה עשר), מוסתרים בתחכום ומוגנים בקנאות, בית למתנגדים הנחרצים ביותר של חוק האיסור וגם לאורחים שחשקה נפשם בנתח בשר עסיסי, בשר עשוי מחיות שנשחטו, בשר אמיתי, כמו פעם, לפני ימי התרביות.

הדרישה שהמשטרה תנקוט יד קשה לחיסול התופעה היתה אחת הדרישות המרכזיות של מפלגת האופוזיציה הקינואיסטית, השותפה לשעבר של מפלגת המרכז שפרישתה מממשלת האחדות הביאה להקדמת הבחירות. הופעה תקשורתית שערורייתית של משתתף בסעודה במועדון מחתרתי הלהיטה יצרים. האלמוני, מטושטש פנים ומעוות קול, תיאר בשאננות מתריסה גברים, נשים וטף זוללים עופות צלויים ומלקקים את האצבעות לעומת צלחות גדושות בעצמות. הוא סיפר על הקלות שבה המארגנים מערימים על הפקחים של היחידה לאכיפת חוק האיסור על ידי רישום כוזב של המלטת פרות ובקיעת אפרוחים במשקים בינוניים של ביצים וחלב שמשתפים איתם פעולה תמורת בצע כסף. הסערה גברה כעבור שבוע, כאשר דלפו תמונות של שחיטת תרנגולת על משטח ירקרק מול קיר לבן, מסויד למשעי. שיסוף הגרון ובעקבותיו שלולית של דם. במפלגת השלטון עלתה טענה שהצילומים הם פברוק ונועדו להסעיר את דעת הקהל ולאלץ את הממשלה, שדובריה טענו שהמועדונים הם שמועה שלא הוכחה, לנקוט פעולה נחרצת להכחדתם, ובמקביל להרחיב את חוק האיסור, כך שתיאסר אכילה של כל מוצר מן החי, כולל ביצים וחלב. אדם שהזדהה כחבר ותיק באחד ממועדוני הבשר יצא בהצהרה, בפנים מטושטשות, כמובן, שהצילומים מזויפים כיוון שחברי המועדון שלו מקפידים על שחיטה הומנית של תרנגולות ופרות שחיות ברווחה עד שמגיעה שעתן. הדברים רק החריפו את הסערה ואת התביעה מצד האופוזיציה, במיוחד בגלל השימוש במילים "שחיטה הומנית".

אידה הסתכלה לצדדים, וידאה שאיש אינו נמצא בסמוך לספסל, הנמיכה את קולה, מתענגת על תחושת החשיבות שמקנה מסתורין, והחלה לספר איך לפני כמה שבועות שמעה במקרה אישה צעירה אחת מספרת לאישה צעירה אחרת שהצטרפה למועדון כזה, שמתכנס אחת לשבוע בערבי שבת. השיחה בין שתי העלמות עוררה את סקרנותה, ועלה בה חשק לבקר שם פעם אחת ולנעוץ שיניים בבשר. תמיד חשבה שחוק האיסור הוא חוק דרקוני, בלתי הגיוני, אם כי לא הרבתה להשמיע דעה זו באוזני אחרים. הרי מגיע גיל שבו אתה לא רוצה לעורר מהומות.

אידה המשיכה וסיפרה, מנמיכה עוד יותר את קולה עד שבוהקת נאלצה לרכון אליה כדי לשמוע, כי בדרך לא דרך, שגם עליה אסור לה להרחיב את הדיבור, הצליחה לשכנע למחרת את האישה הצעירה לגלות לה מה צריך לעשות כדי להיכנס למועדון כזה. אחרי התלבטות קצרה החליטה לצאת למסע ביחד עם חברה ותיקה, הרפתקנית כמותה. הן לא חששו מהמשטרה, כי מה כבר יעשו לשתי נשים זקנות וחביבות אם ייתפסו (אפשר היה להבין מדבריה שההרפתקה היתה כרוכה במסע לא קצר, אבל אידה ערפלה מתוך מחשבה את משך הזמן ואת המיקום המדויקים). היא סיפרה לבוהקת שאחרי שהוכנסו בשערי הסוד, ירדו אל המתחם התת קרקעי, שם התכנסו עברייני בשר כמותן. היו שם קבועים והיו מצטרפים חדשים. לאחדים מבין החדשים זו היתה הפעם הראשונה שאכלו בשר שמקורו בחיות שנשחטו, ולאחרים מפגש חוזר, מלא תאווה, אחרי שנים ארוכות של בצורת. היא סיפרה איך הסתחררה מהמבחר שהונח על השולחנות - נתחי נקניק, עופות צלויים ומטוגנים, קציצות מטוגנות, שוקי בקר - ואיך התיישבה באחת הפינות מול מכשיר טלוויזיה, מסך פלזמה גדול כמו שהיה בילדותה, שהדמויות שעליו שטוחות ונשארות בתוכו, וכרסמה נתחי עוף פריכים, שמרקם העור המחוספס שלהם מתפצח בין השיניים, בצד סלט כרוב וכוס לימונדה. אידה סיימה באמירה שההרפתקה גרמה לה להרגיש כאילו היתה שוב ילדה, כמו באותם ערבי חמישי כשאביה הביא מהסופרמרקט עוף צלוי בגריל, והמשפחה היתה מתכנסת כולה ואוכלת אותו ביחד מול משחק הכדורסל ששודר בטלוויזיה. היה נחמד לחזור לרגע אחד לימים ההם! כשסיימה לדבר, לקלקה את השפתיים, כאילו נתח העוף החליק זה עתה בגרונה.

תגובתה המילולית המיידית של בוהקת לעלילותיה של אידה היתה ניטרלית. "נשמע מעניין מאוד," אמרה, כפי שאנשים אומרים כשסיפור אינו מעניין אותם או כשחשוב להם שבן שיחם ידע שאינו מעניין אותם. אבל היא הרגישה איבה וכעס, איבה על ששוב לא הוזמנה להצטרף להרפתקה וכעס על התגאותה של חברתה בהתנהגות עבריינית. עד אותו רגע לא העלתה בדעתה שאנשים נורמטיבים, שומרי חוק, נמנים עם הקהל של מועדוני הבשר המחתרתיים. היא היתה שותפה לדעה, שאף ביטאה כמה פעמים על הספסל, שאין להוציא מכלל אפשרות שהמועדונים הם המצאה של הקינואיסטים או של "אוהבי כל הברואים", אלה הרי מסוגלים לכל מעשה נבלה כדי לקדם את מטרותיהם. בוהקת תמכה במפלגת המרכז, מפלגת השלטון, מאז הקמתה. היא נעשתה צמחונית כחמש שנים לפני שחוק האיסור נכנס לתוקף, האחרונה במשפחה לוותר על בשר, אבל לא משום שהשתכנעה לגמרי שאכילת חיות היא מעשה פסול. מה שקרה הוא שהבשר התאדה בהדרגה מחייה, מסביבתה, מהמקומות שקנתה בהם מזון, עד שלבסוף התרגלה להיעדרו, ואכילתו הפכה למשונה. מאז התקבל החוק היתה חסידה של הסטטוס קוו וסלדה מהמיעוט הגדל שדרש את הרחבתו.

מהבעתה שבעת הרצון של אידה הבינה בוהקת שלא הצליחה להסתיר את זעפה. אחר כך, בשיחה דמיונית שניהלה עם חברתה בערב, אמרה לדמותה הלא נוכחת את המילים שראוי שתאמר לה בפגישתן מחר, ראשית, חוק הוא חוק, ואיזה מין דוגמה היא שאזרחים מכובדים מפרים חוקים, ושנית, אף שהיא סולדת מהקינואיסטים מאז הקמתם, היא חייבת להסכים איתם שהשלמה של הממשלה עם תופעת מועדוני הבשר המחתרתיים, בהנחה שזו אכן קיימת במציאות, עלולה לדרדר את המדינה לאנרכיה, שהרי אם חוק יסוד אחד מופר על ידי מי שמתחשק לו, מדוע שלא יופרו גם אחרים? היא תנעץ סיכה בבלון הזחיחות של חברתה לספסל, תגרום לאידה להצטער שסיפרה לה על התנהגותה העבריינית.

אבל בבוקר, כשהלכה לצחצח שיניים, הרגישה בוהקת דגדוג בלשון. ומיד אחריו דגדוג בנחיריים ומשהו שדמה לתשוקה. היא לא ידעה להגדירה, עד שהבינה. להפתעתה התחושה המוזרה, הקמאית והבוטה שבה והופיעה אחרי שאכלה את הלחמנייה המרוחה בריבה, הציפה את חושיה. היא תקפה אותה לאורך היום ללא התראה. היא נזכרה. ילדה עם ילקוט על הגב חוזרת מבית הספר. במטבח עומד אביה, שהיה אדריכל ועבד רוב הימים בבית, ומטגן קציצות. למותניו קשור סינר לבן ועליו איורים של גמדי יער, והוא מפזם מנגינה עליזה. הקציצות, עיסות אדמדמות נאות ומעוגלות מנוקדות בפטרוזיליה, מושלכות למחבת מהבילה, רוחשות בשמן, מיטגנות עד שהן נעשות שחומות, ואז, כשהן שמנמנות ומגרות ומפיצות ריח נעים של שריפה, מניח אותן אביה להתקרר על מגבת נייר שפרש על השיש. הוא פונה לקצוץ סלט ירקות דק דק, והיא, שהרעב והתאווה משתלטים עליה, לא מתאפקת, מתגנבת מאחורי גבו אל השיש, לוקחת קציצה ולועסת אותה במהירות, ואחריה עוד קציצה ועוד אחת.

בעקבות התשוקה בא הרהור, עדיין לא מגובש, ובעקבותיו התגבשה משאלת לב, כוונה בהתהוות. אחרי שהפכה לצמחונית, ניסתה כמה פעמים קציצות תרבית. הן היו טעימות, אבל לא עוררו בה חשק. בכך הסתיים העניין. היא לא התגעגעה לבשר ולא שבה לנסות את תחליפיו. עכשיו חשבה שתרצה שיגישו לה פעם אחת קציצות כמו אלה שאכלה בילדותה. והמבורגר, המבורגר צלוי היטב, לכוד בין שתי פרוסות לחמנייה פריכות, סופגות, עם חתיכת מלפפון חמוץ וקטשופ תעשייתי מתקתק, סוכרי. המבורגר קטן ופשוט. כשפגשה למחרת את אידה, לא אמרה מילה מנאום התוכחה שתכננה לשאת.

הישיבה עם אידה על הספסל ציינה את סוף החלק הראשון של היום. בשמונה וחצי לכל המאוחר נפרדה מחברתה וחזרה לחדר, הניחה את הסלסילה במקומה ואז יצאה לבדה לסיבוב אטי במרכז המסחרי של השכונה. מצבה הכלכלי היה נוח אך עדין. אחרי שרכשה את הסוויטה באחוזה וחילקה כסף לילדיה, נותרו לה מעט פחות מחמישה מיליון שקל ממכירת הרשת, לצד החיסכון הפנסיוני שכיסה את הוצאותיה השוטפות. היא חיה ברווחה, אבל במסגרת תקציב ברורה. היה לה טוב כך, משום ששמירה על מסגרת תקציב היא מלאכה בפני עצמה, ומשום שהמגבלות הכספיות שימשו תירוץ לסגנון החיים הצמצמני שסיגלה לעצמה.

בימים שרות באה לביקור, עצרה בחנות הפיצוחים וקנתה מאה וחמישים גרם של אגוזים מסוכרים, שהיו החטיף האהוב על נכדתה. בעל החנות ייבא מיני דברי מתיקה ממקומות אקזוטיים. כשהפנה את תשומת לבה לאפשרויות חדשות, קנתה יחידה אחת לרות לניסיון, כיוון שנכדתה אהבה לטעום ממתקים חדשים ועוד יותר מכך - לפתוח עטיפות שעליהן אותיות שלא הכירה ודמויות מוזרות. בחנות הפרחים קנתה לפעמים זר סיגליות סגולות משולבות בגבעולים ירוקים. אם נענתה להזמנתו של נתי, בנה הבכור, לסעוד איתם בערב שבת או בשבת בצהריים קנתה עציץ יפה כמתנה. נעמי לא הזמינה אותה. מאז התגרשה בתה, לא ביקרה אצלה יותר מפעם או פעמיים, והן כמעט לא שוחחו. הן סעדו יחדיו רק כשהתכנסה המשפחה כולה בביתו של נתי, והדבר קרה לעתים נדירות.

בסביבות עשר וחצי ירדה למתקן הספורט שבקומה השנייה של המבנה המרכזי. היא שחתה בנחת שש בריכות בסגנון חזה בבריכה הגדולה יותר ובצאתה התיישבה בג'קוזי, שכמעט תמיד היה מלא. אז התעטפה בחלוק ועלתה לחדרה, התקלחה שוב, צפתה מעט בחדשות או האזינה למנגינות קלאסיות. היא גדלה בדור של מכשירי טלוויזיה ומחשבים וטלפונים ולא היתה חסידה של הרַשְׁתָן שאיחד בין כל המכשירים האלה ותופעל באמצעות שבב שהושתל באגודל או שבב נייד זעיר. יתרונו היה בכך שהקרין דמויות כאילו הן נוכחות במרחב הפיזי, בשר ודם, ואִפשר את הופעתן על פני כל מקום בבית. בכך הקהה את תחושת הבדידות. אחרי הצפייה פשטה את בגדי היום, לבשה את הכותונת שלה, הכינה לעצמה ארוחה קלה, על פי רוב פטריות מוקפצות או תבשיל תפוחי אדמה, ואז הלכה לנמנם.

בסביבות ארבע הגיע, לפחות פעמיים בשבוע, אחד הנכדים לבילוי של אחר הצהריים. האחוזה הציעה מגוון פעילויות שנועדו לחבב על ילדים את הביקור. זו היתה אחת הסיבות לאטרקטיביות שלה בקרב מי שיכלו להרשות לעצמם רכישה של יחידת דיור. בימים ללא ביקור הלכה להאזין להרצאה באולם המרכזי. כמעט בכל יום הגיע מרצה אורח. מקצת הדיירים רשמו ראשי פרקים כאילו הם עתידים להיבחן, ואחרים נמנמו, בהם גוץ אדמוני שנרדם בקביעות עוד לפני שהחלה ההרצאה. דבר לא הסב נחת לגברת שישבה לצדו כמו ההזדמנות לנעוץ בכתפו אצבע כועסת כשהחל לנחור, ולוודא שיתעורר. היה נדמה שהיא בוחרת את מושבה בקפידה כך שלא תחמיץ את ההזדמנות לנעיצת האצבע.

בחודשים האחרונים, לרגל הבחירות המתקרבות, הופיעו באולם נציגים של המפלגות השונות. הרחובות מלאו בתעמולה ארסית. תגרות אלימות אירעו בכמה אסיפות, וככל שהתקרב מועד הבחירות, התגברו אלה והתרבו הידיעות על כך שפעילים של "אוהבי כל הברואים" יפנו למאבק אלים אם תוצאות הבחירות לא יובילו לכל הפחות להחמרה של חוק האיסור. משהו מהמתח הזה חלחל אל האולם המנומנם של אחוזת הזהב. רוב הדיירים היו נאמנים למפלגת השלטון, מפלגת המרכז, "החלביים" כפי שכונו בפי יריביהם משמאל, ואהבו לשמוע דוברים שמאשרים את דעתם. מועמד בכיר של "אוהבי כל הברואים", וכמוהו דוברת מטעמה של מפלגת "הבחירה הליברלית", סולקו מהבימה בשאגות - תמיד היה מפתיע לראות לאילו עוצמות קול יכולים חלק מהדיירים להגיע כשמישהו מעז לא להסכים איתם - ועוד קודם לבואם היו מי שפנו בפנייה דחופה להנהלה ודרשו למנוע את הופעתם של קיצונים.

במוצאי שבת פונו הכיסאות ונערך באולם נשף ריקודים לצלילי מנגינות מכובדות, שקטות. בוהקת לבשה בהזדמנות זו אחת מהשמלות שבימים רגילים נשארו בארון, והתבשמה בעידון. זו היתה עת החיזורים, גברים ונשים בעשור התשיעי לחייהם התנהגו כבני עשרה מבוישים. גם לה היה מחזר. גידי, יהלומן כרסתן, גבה קומה, אם כי כרסתנותו טשטשה את גובהו, בעל שיער דליל, אפרפר ארגמני, מסורק בהלוואה וחיסכון, וחיוך תמידי וכן על פניו. היתה לו נקודת חן בשקע שבין עצם הלחי הימנית לאף. אניצים כהים שצימחו עליה ולא נוכשו הסגירו את היותו אלמן. הוא היה התגלמות החביבות, גם אם לא התגלמות העידון, משום שליהג ללא הפסקה כשניתנה לו ההזדמנות, ותכופות נדף ממנו ריח של בירה.

ההצעה שהציע לה גידי במילים גלויות, להשתובב מעט ולהתחבק מעט, היתה מהוגנת. תחביבו זה שנים רבות היה קליעה למטרה ברובה אוויר, והוא הפציר בה להצטרף אליו פעם ולראות אותו בפעולה. היא אפילו לא שקלה את ההצעה. בנשפים הסכימה לרקוד איתו ובכמה הזדמנויות הצטרפה אליו למשחק קלפים, אף שלא אהבה קלפים, אבל ידעה שאינה רוצה גבר חדש בחייה ושדבר לא ישכנע אותה אחרת. אם כי "להתחבק מעט" היה דבר שהתגעגעה אליו. ארבעים וחמש שנה חלקה מיטה עם אמיר, עד יומו האחרון. היו לילות שהתכרבלה בשמיכה ודיברה איתה כאילו היתה אמיר. ולילה אחד, כשהבדידות הכבידה, הקרינה ברשתן אל מרכז החדר את ריקוד החתונה שלהם, סילקה בשתי לחיצות את דמותה הצעירה וכרכה את ידיה סביב מותניו של אמיר שלא היו שם. היא ידעה ש"להתחבק מעט" עם גידי כרוך בחבילה שלמה שלא רצתה בה. הידיעה הזאת השרתה עליה ביטחון. משום שאינה רוצה, לא תוכל להתאכזב. מעבר לכך, כשרקדו לא הרגישה כלפיו יותר מאשר אהדה.

לפני שהלכה לישון, נהגה לפקוד על הרשתן להקרין קונצרט מול הספה או שקראה ספר. לקראת עשר וחצי נכנסה למיטה, אבל רגע לפני, אחרי שצחצחה שיניים, אכלה את הפרוסה השנייה של עוגת השמרים שקנתה בבוקר. לפעמים אכלה אותה במיטה, בכפית, בנגיסות קטנות, בלי שהיה אכפת לה אם פירור סורר מתגנב לסדינים. תחושת החטא היתה מתוקה. היא כמעט בת שמונים, אלמנה, ויכולה לעשות מה שהיא רוצה. כששכבה במיטה נשאה תפילה קצרה לישות עליונה, נשגבת מהכרתה, מופשטת מכל צורה, שלא הגדירה בשם. היא הודתה על הרגעים הנחמדים של היום וביקשה בריאות שלמה לנכדיה ולילדיה ולעצמה. היא נהגה להתפלל כך בילדותה וחזרה אל ההרגל הזה אחרי התאלמנותה, והוא מילא אותה בתום שנעם לה אף שחשה באופן לא מגובש בכזבו. בדרך כלל נרדמה ללא בעיה ובלי להזדקק לתכשירים כלשהם.

הסוף, דרך כל בשר, היה שם. עדיין לא במפתן הדלת, אבל מוחשי, נוכח. היו ימים שהתעוררה משנת אחר הצהריים מבוהלת: המוות נגלה לפניה, עמוק בתוכה, והוא נורא. לעתים הרגישה מרומה. הכול התחיל רק לפני רגע, וכבר קרוב להסתיים.

בכל פעם שנכדיה הגיעו לבקר או נפרדו ממנה שמה לב לרתיעתם ממגע גופה, מהבל פיה. כשבאו וכשעזבו ניגשו אליה בהיסוס שמתוך מחויבות, נסוגים לפני שתהיה לה הזדמנות לאמץ אותם לחיקה, שרצה בחיבוקם המלא. היא ידעה מה הרתיע אותם. ריח הזקנה. זה מכבר הבינה שיש ריח כזה, ושום בושם לא יכול להניסו. הוא חמקמק, כדרכם של ריחות אפשרי להגדרה רק על ידי עצמו, אבל ממשי. אולי תערובת עצורה של דבק מגע שזה עתה נמשח על משטח עץ ודייסת סולת. גידי, היהלומן המחזר, ניסה להסוות את הריח בכמות מופרזת של בושם לימוני מתקתק, ובכל זאת הוא נכח בגופו, במקום שהאריג מתחכך בין הזרוע לחזה. נכדיהם של דיירים אחרים נרתעו באופן דומה. אם נשלחה יד שמשכה את גופם קדימה, התחמקו בתנועה מהירה, ואם רכנו אליהם לתת נשיקה, העוו את הפנים.

את רות הריח לא הרתיע. היא התנהגה כאילו לא היתה ילדה או כאילו סבתה לא היתה זקנה. מאז יום הולדתה השמיני, הגיל שבו מותר על פי חוק לנסוע לבד במוטונומית, הגיעה לאחוזת הזהב לבדה. כשעמדה מול מפתן הדלת, הקפידה לצלצל בפעמון ולחכות בסבלנות, אף שטביעת האצבע שלה היתה אחת מהארבע שהמנעול ידע לזהות. כשנפתחה הדלת, רכנה לעבר סבתה בחום ובהתמסרות מלאה.

היא היתה גבוהה יחסית לגילה וכבר הגיעה כמעט עד לצווארה של בוהקת, וכשקרבה אליה אפשרה לשתי הידיים הזקנות לעטוף אותה אל חיקה של סבתה, הניחה לה לשאוב את הריח הילדותי נערי לנחיריה. כשנפרדו, נשקה רות על לחייה הקמוטה נשיקה רטובה שלא על מנת לצאת ידי חובה. היא היתה ילדה מיוחדת, מופנמת, כאילו משוחחת עם עצמה כל הזמן, ואף שהקרינה רכות פגיעה, נחבא ברכות הזאת שריון של נפש שאינה נזקקת לאישור חיצוני כדי לשמור על הסייגים שקיבלה על עצמה ותובעת את קבלתה על פי תנאיה. כל נכדיה של בוהקת הוזמנו בחופש הגדול ובחופשת הפסח להישאר אצלה ללילה, וכולם חוץ מרות התחמקו מההזמנה בתירוצים שונים ובחסות הוריהם. רגעים מעטים היו אהובים על בוהקת כמו ההשכמה בבקרים כשרות ישנה אצלה: דלת החדר פתוחה למחצה, וצדודיתה של נכדתה, פניה שלוות, נשימותיה קצובות, רכות, וגופה מכונס בכותונת מתחת לשמיכה הדקה. רות נענתה מיד ובשמחה כשבוהקת הציעה שיבלו יחד את סוף השבוע שאחרי יום הולדתה המתקרב.

בדרך כלל עשו את אותם הדברים. הן הלכו לחדר המוזיקה בבניין המרכזי, בוהקת התפרקדה על הספה השחורה ורות ניגנה יצירות מורכבות יותר ופחות. הצלילים פתחו את הדלת, אורחים לא קרואים הציצו ונשארו להאזין. בוהקת נהנתה להיווכח בהתפעלותם. שמעתם פעם ילדה מוכשרת כל כך? זו הנכדה שלי.

בוהקת אהבה להבריש את שערה של רות. נכדתה ישבה בגבה אליה על כיסא מפינת האוכל שנגרר למרכז החדר, רגליה מתנדנדות, והיא על הכורסה האורתופדית, מתירה קשרים בתנועות קצובות. אחרי ההברשה, בפולחן קבוע, הניחה צלוחית של אגוזים מסוכרים וצלחת פירות, הכינה שוקו חם מחלב פרות אמיתי - רות לא אהבה שום חלב אחר, כבר כשהיתה פעוטה היו העדפותיה ברורות, ואי אפשר היה להטעותה בעניין זה - והן התיישבו על הספה, מכוסות בשמיכה כחולה דקה, צפו בסדרה, פתרו תשחץ או שיחקו "עשרים ואחת שאלות": אחת מהן חשבה על דמות מוכרת, לכל הפחות מוכרת לשתיהן, והאחרת ניסתה לנחש בשאלות שהתשובות עליהן "כן" או "לא" מיהי.

בפעמים האחרונות שהתחבקו נוכחה בוהקת ששדיה של רות הנצו. גם בבריכה נוכחה בכך, בגד הים של נכדתה נראה פתאום צר מלהכיל. ובתחרות הפסנתרנים, כשקדה לקהל, ובאחד הבקרים כשיצאה מהאמבטיה והמגבת נשמטה. פניה של רות לבשו בהלה מבוישת, משמע כבר הכירה בסוד שהוא גופה. עדיין לא בת תשע, וכבר מבשילה מינית. הקינואיסטים ודאי ימצאו בכך דוגמה לצדקת טיעוניהם. כשהשמש זורחת זו הוכחה לצדקת טיעוניהם, וכשהשמש שוקעת, גם כן. כל עולמם סובב סביב דבר אחד, כך אמר עליהם יוגב חנני, שר האוצר והכוח העולה במפלגת המרכז, החלביים, והיא הסכימה איתו. מה משנָה בעצם הסיבה, בקרוב תהיה רות למתבגרת. מעניין איזו צורה ילבשו פניה. היא היתה נעימה למראה, אבל אי אפשר לומר שהיתה יפה. אפה מוצק וגדול מעט ביחס לפניה, העיניים החומות גדולות, פעורות, משוות לה הבעה תמידית של פליאה משתוממת, הנמשים בולטים מדי, גבותיה בהירות ועבות, כאילו צוירו במשיחת מכחול רחב. התנהגותה ודאי תשתנה. אולי תחליט שאינה רוצה להמשיך לנגן בפסנתר. בטח תבחל באגוזים המסוכרים, הם משמינים. אולי תמרוד בעולם הישן, תפסיק לבקר את סבתה, ושום דבר לא ישכנע אותה לנהוג אחרת, לא איומים ולא פיתויים.

רות מיעטה לדבר על אמה ועל אחיה, וחברות לא הזכירה. על המורה שלה לנגינה, נאור, זרקה מדי פעם הערה. "נאור השמיע לי את זה." "אבל זה מה שנאור חושב." "לנאור היה ריח משונה, נראה לי שהוא התחיל לשים בושם." גם על העניינים העדינים שמטרידים ילדה על סף ההתבגרות לא דיברה. ייתכן שהסיבה שבגללה הרגישה נוח בחברתה של סבתה היתה שלא אוימה מנושאים שלא רצתה לשוחח עליהם. על אביה ג'ושוע לא אמרה מילה. היה נדמה לבוהקת שמשהו מעיק עליה, נחשול של חוסר מנוחה, שנבלם בידי סכר מבוצר היטב אך בהכרח יתפרץ ברגע כלשהו, והיא שיערה שהנחשול הזה קשור בשאלות שלא העזה לשאול על אביה, על היעדרו, ובתשובות שלא קיבלה. אבל אפשר שהוא קשור בעניין אחר, פרוזאי. ילדים עלולים לענות את עצמם בגלל זוטות שממרחק השנים נראות חסרות משמעות ולהיות אדישים לגמרי למה שנדמה בעיני מבוגרים כאסון שמחייב התערבות. בוהקת הרגישה, דרך החוטים הסמויים שקשרו ביניהן, שאם תשאל את רות באופן ישיר על אביה, בעצם אפילו אם תשאל אותה ברמז, תקלקל הכול.

כששוחחו, שוחחו בעיקר על העבר - העבר הרחוק, ילדותה של בוהקת. רות הקשיבה בסבלנות גם כשסבתה האריכה בדבריה. היא לא הסתפקה בתיאורים כלליים. תמיד ביקשה פרטים, ואחריהם עוד פרטים. היא היתה מאזינה אידיאלית, משום ששאלה שאלות נבונות ותמימות, ואם לא הבינה משהו לא התביישה להודות בכך. כשהאזינה נראתה כמי שהסיפור נטמע בה. באותם רגעים קל היה להשתכנע שהיא אדם בוגר, כאילו אין פער של שנים ביניהן. פעם תהתה סבתה בקול רם מדוע ילדותה של אישה זקנה מעניינת אותה כל כך. כי זה מעניין, השיבה רות, כאילו אין שאלה מוזרה יותר.

"סבתא, למה קראו לך בוהקת?"
היא לא שאלה: "סבתא, למה קראו לי רות?"
"ההורים שלי רצו שיהיה לי שם מיוחד. שם שיש בו אור, ברק, ושאין לאף אחד אחר. אני חושבת שהייתי הילדה היחידה בארץ עם השם הזה. גם היום אני לא חושבת שיש עוד מישהי שקוראים לה בוהקת. אני זוכרת שילדים עשו מהשם שלי צחוק: נחנקת, שותקת, כל מיני דברים כאלה. ילדים יכולים להיות אכזרים."
"למה ההורים שלך רצו שיהיה לך שם מיוחד?"
"אולי הם חשבו שאם יהיה לי שם מיוחד, אני אגדל להיות אדם מיוחד. את רואה, זה לא הצליח להם. גדלתי להיות האדם הכי רגיל שיש. תמיד הייתי ככה, רגילה."
אילו ישבה מולה הדס, בתו בת הארבע עשרה של נתי, היתה מסתכלת בה בנקודה זו במבט מתפנק, אומרת בקול מתחנחן, "סבתא, את הכי מיוחדת בעולם!" ואחר כך סוחטת ממנה מתנות קטנות בקניון כהקדמה ליום הולדתה המתקרב. לא כך רות. היא הסתכלה בנקודה כלשהי בקיר, שוקלת את הדברים, ולא אמרה מילה.

היא שאלה את סבתה אם חלמה חלומות רעים כשהיתה ילדה.
"יש חלום אחד שאני זוכרת. חלמתי אותו כשהייתי בגילך פחות או יותר. באותו יום קיבלתי עונש, לא לאכול גלידה בסוף הארוחה. אני לא זוכרת מה עשיתי, אבל זוכרת שזו היתה גלידת קוקוס שאבא הביא מגלידרייה בנמל, שמאוד אהבתי. בחלום שחלמתי באותו לילה הסתובבתי בשדה של ממתקים - איזה שדה מקסים זה היה! אני זוכרת את התמונות, הן היו צבעוניות וטעימות: השיבולים שוקולד, הפרחים שוקולד, והציפורים על העצים צייצו סוכריות פטל אדומות ושחורות. אבל פתאום, ברגע אחד, לציפורים נהיה מבט מרושע בעיניים. הן צללו לארץ והתחילו לרדוף אחרי, ואני רצתי ורצתי, מזיעה, עד שהתעוררתי בצעקות. למה שאלת על חלומות רעים? חלמת לאחרונה חלום כזה?"
"סבתא, בואי נלך לחדר של הפסנתר. יש לי הפתעה בשבילך, משהו שימצא חן בעינייך."
היא רצתה לדעת מה בדיוק נהגה סבתה לעשות כשחזרה מבית הספר.
"אני לא חושבת שהיינו כל כך שונים. רוב הזמן שיחקנו, אבל אצלנו המשחקים היו מול מסכים... לכל דבר היה מסך כשהייתי ילדה, והיה צריך לגעת במסך, או ללחוץ על כפתור, כדי שדברים יפעלו. אפילו כדי לחפש מידע או לראות סרטים היה צריך מסך. והדמויות היו שטוחות, כאילו גזרו מהן את הנפח. קשה לתפוס את זה היום. אני לא בטוחה שהמשחקים שלנו היו פחות כיפיים. מה את חושבת?"
"איך אני יכולה לדעת? לא ניסיתי."
"את צודקת, אי אפשר להשוות בין שני דברים בלי שמתנסים בשניהם. שמעתי שבקניון עומדים לפתוח חנות עם מוצרים נוסטלגיים. ימכרו שם כל מיני צעצועים ומכשירים אלקטרוניים מתחילת המאה ואפילו מהמאה שעברה. את יודעת מה זו נוסטלגיה? לחשוב שהעבר טוב יותר מההווה, בין שזה נכון ובין שלא. אם תרצי, נלך לשם ואקנה לך פלייסטיישן. זה המכשיר ששיחקתי בו כשהייתי ילדה, ככה קראו לו. הייתי בכלל לא רעה בכמה משחקים."
"אני חושבת שלא היה אכפת לי להיות ילדה בזמן שלך. או אפילו לפני הזמן שלך. מה שבאמת חשוב לי, הפסנתר, לנגן מנגינות יפות בפסנתר, היה אותו דבר גם בזמן שלך."
"נכון. המנגינות היפות שאת מנגנת הן מה שחשוב באמת, והן היו בדיוק אותו דבר גם לפני שבעים שנה. וגם החיבוק שלך, שהוא אפילו חשוב יותר מהמנגינות, לא השתנה."
"סבתא! לפני שבעים שנה אני לא הייתי, אז איך החיבוק שלי היה יכול להיות?"
"אל תתחכמי, הבנת בדיוק למה התכוונתי. ואני מבטיחה לך שגם בעוד מאה שנה המנגינות היפות והחיבוק שלך יהיו בדיוק אותו דבר."
"אז מה לא יהיה אותו דבר?"
"איך אפשר לדעת מה לא יהיה אותו דבר? אפשר רק לנחש. הרבה מהתחזיות שאנשים השמיעו כשאני הייתי ילדה התבדו. יש כל מיני מומחים שאוהבים לחזות את העתיד, ובדרך כלל הם טועים. אני זוכרת שקצת אחרי שהמכוניות התחילו לנהוג בעצמן, דיברו על מכוניות מעופפות, שיהיו כמו מטוסים ויקלו את הצפיפות בדרכים. את ראית מכונית מעופפת? לא ראית. יפה. גם אני לא. ניסו לייצר דגם כזה ולא הצליחו. טענו שאנשים לא יקראו ספרים, כלומר ספרים מודפסים, עם כריכה, ועובדה שעדיין קוראים ספרים כאלה. דיברו הרבה שלא תהיה יותר הוראה פרונטלית, והנה, במציאות..."
"מה זה הוראה פרונטלית?"
"מורה שעומד מול כיתה. המחשבה היתה שיבוא יום שלא יזדקקו יותר למורים שיעמדו מול כיתה. נו, גם זה לא השתנה בכלל. ואני זוכרת שהיו תחזיות שיהיה אפשר להפוך את המוח לקובץ אלקטרוני. אדם ימות, אבל הוא ימשיך לחיות כמו מין תוכנה. בכלל, כשהייתי צעירה, דיסטופיות, כלומר ספרים שמתארים עולם שהכול בו איום ונורא, היו מאוד פופולריות. היה ספר, כולם קראו אותו, שתיאר אנשים שהם בעצם קבצים אלקטרוניים שמשתלטים על האנושות. או שבעצם זה היה סרט. או ספר שעשו ממנו סרט, אני לא זוכרת. בכל מקרה, מה שתיארו שם לא קרה. אף אחד לא הצליח להפוך מוח לקובץ אלקטרוני. וזה משמח אותי. כשאמות... אל תסתכלי עלי ככה, אני אמות יום אחד. עוד הרבה שנים, אבל זה יקרה. בכל מקרה, כשאמות, לא הייתי רוצה שיהפכו אותי לקובץ אלקטרוני."
"תבטיחי לי שלא תמותי."
"אני אף פעם לא מבטיחה דברים שאני לא יכולה לקיים. איזה מין בקשה זו? אבל אם לחזור לשאלה ששאלת, תדעי לך שהיו גם תחזיות שכן התגשמו. דברים שנשמעו פנטסטיים לגמרי בתחילת המאה, והיום הם חלק מהחיים. אני לא אלאה אותך בכל הניחושים שהשמיעו לגבי העתיד..."
"מה זה 'אלאה'?"
"אלאה... זה כמו לעייף. לדוגמה, כשהייתי ילדה אמרו שבעתיד תהיה תיירות על הירח, ובאותם ימים זה נשמע דמיוני, אבל עובדה, יש היום טיסות קבועות לירח, ויש שם בתי מלון ו..."
"החלום שלי זה להיות בקונצרט ירח. שמעתי שזה הדבר הכי מדהים. קונצרט ירח של הפילהרמונית של וינה."
"הטיסות עדיין יקרות מאוד, וחבילות לקונצרטים יקרות במיוחד. אולי לבת המצווה שלך נוכל לנסוע, אם נתארגן כולנו."
"זו תהיה המתנה הכי יפה בעולם."
"אם תרצי מאוד, אולי זה יקרה. אבל אם את שואלת אותי, הירח יפה יותר כשמסתכלים עליו ממרחק."
רות שאלה על הבשר. משהו מהוויכוחים של מערכת הבחירות הגיע לבית הספר, מקוטע ולא לגמרי מובן, כדרך שפוליטיקה של מבוגרים מחלחלת לילדים נבונים.
"האנשים אז, כשהיית קטנה, הם אכלו רק חיות, נכון? הם לא אכלו אנשים אחרים?"
"חס וחלילה. קניבליזם - ככה קוראים לאכילה של בני אדם בידי בני אדם - זו תופעה שנעלמה הרבה לפני שנולדתי. אני כמעט בטוחה."
"אבל חיות אנשים באמת אכלו, נכון?"
"כמובן."
"למה אנשים חשבו שמותר?"
"מה זאת אומרת למה? כי לא אמרו להם שאסור."
"ולא היו צמחונים? וטבעונים?"
"היו, ודאי שהיו. היו אפילו כאלה שהקדישו את החיים למאבק נגד תעשיית הבשר. אבל הם היו מיעוט קטן. אמרו עליהם שהם מתעסקים בעניין שולי, בשטויות. מצחיק שזה בדיוק מה שהפוליטיקאים טוענים היום נגד מפלגות קטנות שלא עוסקות בשאלת הצמחונות."
"אז מה קרה שיום אחד כולם הבינו שחייבים להפסיק להתנהג ככה?"
"שום דבר לא קרה ביום אחד, ולא כולם הבינו. התהליך היה הדרגתי."
בוהקת סידרה את המחשבות בראש.
"סבתא, מה יש לך, נרדמת? לא ענית לי: למה הפסיקו לאכול חיות?"
"מה שקרה... זו היתה הצטברות של גורמים. לא למדתם בבית הספר על התנועה הצמחונית?"
"למדנו... אני חושבת."
"אני אסביר לך, אבל בקיצור. באמצע המאה כבר היה ברור שמשהו חייב להשתנות. הבשר שמכרו, היצרנים שמכרו אותו, אלה שניהלו את התעשייה הזאת, גם הגדולים וגם הקטנים, כולם רצו להרוויח כמה שיותר כסף. בגלל זה הם הלעיטו את הפרות ואת הכבשים ואת התרנגולות, את כל החיות שהם גידלו בעצם, בכל מיני חומרים כימיים, שעברו אחר כך לגוף של האנשים שאכלו אותן וגרמו למחלות איומות. כדי שתעשיית הבשר תוכל להתקיים, היה צריך להאכיל ולהשקות את החיות שנשחטו והיה צריך לספק להן שטח מרעה. המספר הכולל של אוכלי הבשר כל הזמן גדל, ובגלל זה היה צריך עוד ועוד אדמות. ביראו יערות ועוד יערות. החיות שגידלו והרבו במיוחד כדי שיוכלו לשחוט אותן ולהגיש בצלחת, פלטו גזים, מיליוני ליטרים של גזים ביום..."
"מה זאת אומרת פלטו גזים?"
"פוקים, מתוקה. שחררו פוקים. כמו ששאולי עושה עם הקונצרטים שלו, רק הרבה יותר. הגזים האלה היו הגורם העיקרי לפגיעה באטמוספרה ולהתחממות כדור הארץ. את כל הדברים האלה הבינו והפנימו, אבל זה לא הספיק כדי להפוך את התנועה הצמחונית לכוח משמעותי. המפנה הגדול התרחש באמצע שנות החמישים - כשמדענים הצליחו לפתח סוגים חלופיים של בשר שהיו קרובים בטעם שלהם לבשר אמיתי, ועלות הייצור שלהם היתה נמוכה באופן משמעותי. אז החל ייצור המוני של בשר מתורבת, כלומר של בשר שעושים מתאים של בעלי חיים בלי לפגוע בהם, וגם של בשר מהטבע, כלומר של בשר שעשוי ממולקולות של צמחים."
"מה זה מולקולות?"
"מולקולות זה... לא חשוב כרגע. מה שחשוב זה שמה שמונח היום על הצלחת שלך, מהמבורגר ועד חזה עוף, הוא בדרך כלל בשר מתורבת, שהוא הרבה יותר זול לייצור, מזין יותר ובריא יותר. תעשיית הבשר לא היתה ערוכה לשינוי הזה. ואז... איך אני אסביר לך בכמה מילים? מה שקרה זה שככל שתחליפי הבשר שגשגו, התחזקו בעולם הכוחות שקראו להוציא שחיטת חיות אל מחוץ לחוק באופן מוחלט. תנועות צמחוניות הפכו למרכזיות בהרבה מדינות. בהתחלה קבעו חוקים שאסרו על מוסדות ציבור להגיש בשר של חיות בימים מסוימים בשבוע. אחר כך קבעו חוקים שהטילו מגבלות קשות על תנאי גידול החיות שנועדו לשחיטה. החוקים האלה הובילו חלק מתעשיית הבשר לפשיטת רגל. אנשים שהתעקשו להמשיך לאכול בשר הוכרחו לשבת באזורים מיוחדים במסעדות ובמטוסים. צעקו עליהם, השפילו אותם, פיטרו אותם מהעבודה. גדל דור, שבשבילו בשר של חיות כבר לא היה חלק משגרת החיים. להפך. בעיני רוב האנשים שנולדו בסביבות אמצע המאה, בעיני אנשים כמו אמא שלך, שחיטת חיות הפכה מזוהה עם עידן חשוך, מסוכן. היא הפכה למשהו שאנשים תרבותיים, הגונים, לא עושים."
"אבל עדיין היה מותר לאכול בשר? למי שרצה?"
"כן. אבל לא להרבה זמן. עד אמצע שנות השישים, בכל מדינות המערב וגם במקומות אחרים עלו לשלטון מפלגות שדרשו להוציא את ייצור הבשר והאכילה שלו מחוץ לחוק. זה גם מה שקרה בארץ. תעשיית הבשר הפכה ללא חוקית, וגם שחיטה פרטית נאסרה. בתחילה טענו שחוק האיסור לא יהיה יעיל. שאנשים ימצאו דרכים לתחמן, כמו שעושים עם חוקים אחרים. אבל התברר שכשרוצים, הוא יעיל ועוד איך. המשטרה רישתה את כל המשקים החקלאיים במצלמות וערכה בדיקות קפדניות. גם בחופים, איפה שהיו פעם דייגים, כלומר אנשים שהתפרנסו מלתפוס דגים ולהרוג אותם, הוטל פיקוח מאוד חמור. פעילים בתנועה הצמחונית עקבו אחרי חשודים בכל מקום והעבירו את הפרטים שלהם למשטרה. היו אנשים שהתעקשו להמשיך לייצר בשר, היתה תקופה ששגשג שוק שחור - את יודעת מה זה שוק שחור, כן? - אבל בסוף היד הקשה עשתה את שלה. את המעטים שלא השתכנעו מטעמים כלכליים ומוסריים, שכנעו בתי הסוהר. היה בעלים של מסעדה ידועה, לא רחוק מכאן, שסבא שלך ואני סיפקנו לו תבלינים. הוא הבריח ארגז עם כבדי אווז מסין. תפסו אותו בנמל התעופה, העמידו אותו לדין, והוא קיבל שבע עשרה שנות מאסר. אחרי גזרי דין כאלה, אנשים השתכנעו שעדיף לציית לחוק.
"תקופה מסוימת שגשגה תיירות בשר. אנשים מהארץ, וממדינות אחרות שנקבעו בהן חוקי איסור, נסעו לארצות שלא התקבלו בהן חוקים כאלה. אבל הלחץ עשה את שלו. בסוף רוב המדינות נכנעו. לא היתה להן ברירה. העיצומים הכלכליים שהטילו המדינות החזקות על מדינות שהרשו לייצר בשר היו כל כך קשים, שהן נאלצו ליישר קו. אני חושבת שהיום נותרו על פני כדור הארץ רק שלוש או ארבע מדינות שמותר לשחוט בהן חיות, ורוב המדינות הצמחוניות אימצו אמנה שאוסרת על כניסת האזרחים שלהן למדינות האלה וגם על קשרים כלכליים איתן."

"מישהו חשב שכל זה יקרה? זאת אומרת, כשהיית ילדה?"
"לגמרי לא! אף אחד לא חזה את המהפכה הזאת. בעצם... אני זוכרת שכשהייתי בתיכון היתה לנו מורה שאמרה, אתם עוד תראו, מאה שנה מהיום אנשים לא יאמינו שפעם אכלו כאן פרות ותרנגולות, זה ייראה להם מוזר, כמו אכילה של בני אדם. אבל לא לקחנו את מה שהיא אמרה ברצינות. כלומר, היא אמרה את מה שאמרה ברצינות, אבל אני לא חושבת שמישהו מאיתנו חשב שזה עשוי להתממש. ומה שבטוח, אף אחד לא חזה שנחיה בעולם שכל הפוליטיקה בו סובבת סביב שאלת הבשר. כשהגענו לנמל התעופה, בבת המצווה של הדס, והצ'יפ הבהב, 'תקף לכל הארצות חוץ מארצות הבשר', חשבתי שהעולם באמת התהפך לגמרי מאז שהייתי ילדה."
"אבל אם כולם מסכימים היום שאסור לאכול חיות, למה כל הוויכוחים בין הפוליטיקאים?"
"טוב, העניין הוא שלא כולם מסכימים על הכול. לא בארץ ולא במקומות אחרים. מפלגת המרכז, שנמצאת בשלטון, חושבת שחוקי האיסור הנוכחיים בסדר גמור ושלא צריך לשנות כלום. בשעתו, כשהיא קמה, היא היתה המפלגה הקיצונית ביותר בכל מה קשור לאיסור על בשר. אבל זה היה פעם. אנשי מפלגת האופוזיציה העיקרית - את יודעת מה זה אופוזיציה, כן? - הקינואיסטים, הם טבעונים. הם חושבים שצריך להפוך גם צריכה של ביצים וחלב לבלתי חוקית. את מבינה שהקינואיסטים זה לא השם האמיתי שלהם, אלא כינוי גנאי שמפלגת המרכז הדביקה להם, כמו שהקינואיסטים הדביקו למפלגת המרכז את הכינוי 'החלביים'. יש פלג קיצוני שפרש מהקינואיסטים ורץ באופן עצמאי, 'אוהבי כל הברואים', והם קוראים להוציא מחוץ לחוק כל קטל של יצורים חיים, גם של מזיקים כמו יתושים ונמלים. הם גם מתנגדים לבשר של תרביות ולאכילה של דבש, מבחינתם זה ניצול של חיות בלי הסכמתן. ויש להם עוד כל מיני דרישות, שאם את שואלת אותי, הן משוגעות לגמרי, למשל להוציא ממוזיאונים ציורים קלאסיים שרואים בהם חיות שחוטות. את זוכרת שהיינו בשנה שעברה בתערוכה של הציירים הפלמים? זוכרת את הציור של הזוג עם המצנפות והשולחן העמוס בראשים של דגים?"
"כן, זה היה מגעיל."
"אני זוכרת איך עמדת שם בפה פעור. אבל הציור יפה בעיני, וציורים כמוהו הם חלק מההיסטוריה של האמנות, חלק מההיסטוריה בכלל. אני לא חושבת שהגיוני להפוך אותם לבלתי חוקיים רק משום שהזמנים השתנו. בכל מקרה, מהצד הנגדי ל'אוהבי כל הברואים' ישנה מפלגת הבחירה הליברלית. הם חושבים שהתנועה הצמחונית הלכה רחוק מדי. לפי המצע שלהם, צריך להתיר שחיטה של חיות בקנה מידה קטן, לא תעשייתי, ותחת הרבה מאוד מגבלות. אז כמו שאת רואה, עדיין יש הרבה מאוד ויכוחים. ועכשיו, זהו. דיברנו מספיק על בשר. אולי את רוצה ללכת לנגן?"
"יש לי עוד שאלה, סבתא, ואחר כך נעשה משהו אחר, אבל לנגן אני לא רוצה. ניגנתי כל הבוקר. שמונה שעות שלמות. אני רוצה שתברישי לי את השיער."
"בשבוע הבא התחרות, לא? 'מארש תורכי'?"
"כן."
"כשלמדתי נגינה, בערך בגילך, ניסיתי להתמודד עם 'מארש תורכי' ולא הצלחתי."
"אני יודעת, סבתא. כבר סיפרת לי את זה."
"לא פשוט לנגן את המארש כמו שצריך. אבל את כל כך מוכשרת, אני בטוחה שתקסימי את כולם שם בתחרות. אז מה את אומרת, שנלך לפסנתר?"
"לא. אני לא רוצה לנגן יותר היום."
"אם את לא רוצה, אף אחד לא יכריח אותך."
"אז אפשר עוד שאלה?"
"כן, חמודה, בוודאי."
"זה נכון מה שאומרים... שהבשר של פעם, הבשר שעשו מחיות, מחיות אמיתיות, היה הרבה יותר טעים ממה שאוכלים היום?"
בוהקת הסתכלה ברות בהשתאות. "למה את שואלת?"
"כי שמעתי מישהו אומר את זה. אורי, ילד מהכיתה. הוא שמע את אח שלו מדבר עם חברים. אח שלו אמר שהבשר של פעם היה עסיסי, כאילו, כשאנשים לעסו אותו הם הרגישו שזה הדבר הכי טעים בעולם. הריח שלו היה טוב יותר, הטעם שלו היה טוב יותר."
"ככה הוא אמר?"
"כן."
"למה הוא חושב ככה? הוא אכל פעם בשר אמיתי?"
"את זה הוא לא אמר. זאת אומרת, הוא לא אמר שאח שלו אמר. ואז נורית התעצבנה עליו ואמרה שהוא ברברי ופרימיטיבי."
"נורית המחנכת? ככה היא מדברת?"
"לא, לא נורית המחנכת. נורית מהכיתה. אז הוא אמר לה שהיא מטומטמת ושאבא שלו אמר שכל האנשים שמתנגדים לאכילת בשר הם סתם צבועים, כי אין להם בעיה להרוג יתושים, ואין שום הבדל בין יתושים לפרות, חוץ מזה שיתושים יותר אינטליגנטיים. אז היא התחילה לבכות."
"אוי."
"כן. ונורית, נורית המחנכת, באה ואמרה שכולם צריכים להירגע ואחר כך עשתה דיון כדי שנלמד איך לדבר על הנושאים האלה בצורה מכבדת."
"ומה היא אמרה בדיון?"
"לא כל כך הקשבתי. אבל אחרי זה היא הזמינה את אבא של אורי לשיחה, ונראה לי שאורי חטף מאבא שלו. אבל מה שהוא אמר, זה נכון? בשר של חיות מתות באמת הרבה יותר טעים מכל מה שאנחנו אוכלים היום?"
"ואם זה נכון, אז מה?"
"סתם. מעניין אותי לדעת. את בעצמך אמרת שאם לא מנסים דברים, אי אפשר לדעת."
"אני לא זוכרת. כל כך הרבה שנים עברו מאז הפעם האחרונה שאכלתי בשר אמיתי. ובכל מקרה, מה זה משנה? מה שהיה היה. ועכשיו, תסתובבי בבקשה, ואני אלך להביא את המברשת."


"בשר" מאת אוריה שביט. הוצאת ידיעות ספרים. 216 עמודים.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/הלתנאי שימוש
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully