פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      נדרש תרגיל: "זה לא הגיל" היא סיטקום חביב ובלתי מזיק - אך גם בלתי מזין

      הקומדיה החדשה בכיכובה של מירי מסיקה מותחת את הגבולות הצפויים של סוגיית הפרשי גיל בין בני זוג, ומניבה סצנות רבות בנאליות ולא עד כדי כך מצחיקות. בכל זאת יש נקודות אור. אחת לאיזה זמן מגיע טוויסט חביב, המצלמה אוהבת את מסיקה, ושתי דמויות בסדרה קורעות מצחוק

      זה לא הגיל, מירי מסיקה, גפן ברקאי (יח"צ , טל גבעוני)
      צפיית ערב קלילה ומשעשעת. "זה לא הגיל" (צילום: טל גבעוני)

      בני זוג יכולים להיות מאוד שונים מזה, אבל קונספטים טלוויזיונים יכולים להיות מאוד דומים. סדרות שעסקו בזוגות שאינם הומוגניים מוכרות היטב על המסך הישראלי, כשלאחרונה "נבסו" עטורת השבחים קופצת מיד לראש, והיא ממש לא לבד. קומדיית המצבים החדשה של קשת לא מחדשת הרבה בז'אנר הזה, רק שכאן הפער אינו בין קבוצות או אמונות שונות - אלא פער בין דורי.

      בסדרה, טליה (מירי מסיקה) היא גרושה ואם לשלושה ילדים שעדיין גרים איתה בבית: נער מתבגר, חיילת וצעיר שחי בעיקר בים. היא מתחילה לנהל מערכת יחסים עם ישי (גפן ברקאי), קולגה וחבר טוב של בנה הבכור דניאל, שמתאהב בה עד כלות. השניים אינם תואמים מבחינת אורח חייהם, רמת הרגשית, וכמובן הגיל - אבל לאהבה יש חוקים משלה. עכשיו צריכה הסביבה הקרובה שלהם: הילדים, החברים, ההורים - לקבל את זה, וזה לא קל להם. על הציר הזה, מתוך המשפחה החוצה, פועלת הסדרה.

      בסך הכל, "זה לא הגיל" שעלתה אמש בקשת 12 היא סיטקום חביב, מהנה אפילו, קליל ובלתי מזיק - אך גם בלתי מזין. צריך לומר שהיא נעדרת אדג': הסדרה אינה סאטירית במיוחד, לא עוסקת בקונפליקט חשוב במיוחד על סדר היום ולא אומרת הרבה בנושא כלשהו. אמנם היא אינה שוביניסטית כפי שתוכנית כזו עשויה הייתה להיות, אבל גם לא פמיניסטית במיוחד: בסופו של דבר טליה, אשה חריפה ומצליחה, כמעט איננה פעילה ורוב ההתרחשויות נובעות מפעולות של אנשים אחרים סביבה או אפילו מאחורי גבה.

      זה לא הגיל, רמי הויברגר, מירי מסיקה (צילום מסך)
      כל הסיטואציות המתבקשות. "זה לא הגיל" (צילום: באדיבות רשת)

      זה בסדר גמור שתוכנית קומית תתמקד בלהצחיק ותתרחק מקונפליקט מכל סוג שהוא, אבל גם מבחינת פוטנציאל קומי - שני הפרקים הראשונים מותחים את הגבולות הצפויים למדי של הסוגיה. הנה, מגיע עוד מפגש עם דמות שקשה לה להתמודד עם הקשר: אמא של טליה, ההורים של ישי, וכו'. בסך הכל, סצנות רבות די בנאליות ומתבקשות מאליהן, ולא עד כדי כך מצחיקות. בכל זאת יש נקודות אור. אחת לאיזה זמן מגיע טוויסט חביב. המצלמה אוהבת את מסיקה, היא שחקנית טובה, משכנעת ומשעשעת, הגם שהתפקיד עצמו די מוגבל. הרגעים הטובים של "זה לא הגיל" בדרך כלל כוללים אותה. שני שחקני חיזוק משניים נוספים מצדיקים כל פריים שלהם על המסך: איתי זבולון (יניר האחמ"ש) בתפקיד מוקה, מנהל העסק התמהוני שבו עובדים ישי ודניאל; ויואב לוי ("שב"ס", "ג'וני ואבירי הגליל"), בפקיד הבוס המנופח, התמהוני אף הוא, של טליה, שאינו יודע גבולות מהם.

      שתי הפרודיות האלה מושקעות, וניכר שהכתיבה שלהן הייתה חופשיה יותר - והן אכן קורעות מצחוק אף שחלקן בעלילה הוא שולי. הדמויות הגרוטסקיות האלה הן פלא בתוך החבורה הרגילה למדי של "זה לא הגיל". שאר הדמויות כה רגילות וצפויות, והשחקנים שמאחוריהן עוד לא הצליחו, בתום שני פרקים, לכבוש אותן. ניתן להם את ההזדמנות, ונקווה שתעוזה גדולה יותר תגיע בהמשך הסדרה. אולי גם כשזה נוגע לסדרות טלוויזיה, לגיל יש בכל זאת איזה יתרון. עד אז, "זה לא הגיל" היא צפיית ערב קלילה ומשעשעת - אך לא הרבה יותר מזה.