בשיחת טלפון אחת עם אשתו יעל בר זוהר, הבין גיא זו-ארץ שיש דברים שלא חייבים תמיד לספר. "אני הייתי בצילומים של 'הישרדות' ויעל נשארה עם שלושה ילדים לבד בבית, והכול קרה שבוע בלבד אחרי הלידה של התינוקת השלישית", הוא משחזר. "שאלתי אותה מה איתה ואיך הולך, ולא ממש שמעתי מה היא ענתה לי. היא שאלה אותי מה איתי, אמרתי לה שלא קל פה ושיש הרבה עבודה. ואז אמרתי לה שאני חייב לנתק כי אני מאחר למסאז'. לפי התגובה של יעל, הבנתי שלא כל דבר צריך להגיד".
אני מקווה שלא הפסקת עם המסאז'ים.
"חס וחלילה. עם המסאז'ים המשכתי, אבל לא סיפרתי לה עליהם".
והנסיעות שלך ל"הישרדות" נהיות קשות יותר או קלות יותר?
"מתרגלים לזה. המשפחה שלי התרגלה לכך שאבא שלהם נעלם להמון זמן. בפעמים האחרונות הם גם באו לבקר, אז זה תמיד בונוס לכל הצדדים. במקום להיות מדוכאים - כי אני אבא מאוד נוכח ופעיל בחיים של הילדים שלי - הם ממתינים בציפייה להגיע לבקר".
ואיך יעל מתמודדת עם הנסיעות?
"אני חייב לה הרבה בסיפור הזה, כי לא הייתה אף עונה שהיא לא שחררה אותי באהבה. תמיד היא יודעת להגיד לי את הדברים הכי חכמים ומשחררים. היא תמיד הייתה הכי מפרגנת שיש, ולפעמים זה היה אפילו קצת חסר רגישות מצדי כי בימים שלפני הטיסה אני הייתי מסתובב ומדבר על איזה בגדי-ים אני אקח, ועל אריזות, והכול בזמן שהיא התמודדה עם דברים אחרים".
אבל למרות הפרגונים, תמיד חשת מועקה כשטסת, לא?
"כן, תמיד. ואנשים גם לא מאמינים לי, אבל אני עובד שם ממש קשה במשך חודשיים. זה יום-יום בלי הפסקה בצילומים, מהבוקר עד הערב".
רגע לפני גמר הישרדות (מוצאי שבת ב-21:00, ערוץ 13), וחודש לפני שהוא טס לצלם עונה חדשה, מתגאה המנחה הוותיק גיא זו-ארץ בכך שהתוכנית הצליחה לגעת באנשים. "כל מי שפוגש אותי רוצה לדבר איתי על 'הישרדות'. אני חוטף מימין ומשמאל. אנשים כועסים, שמחים, עצבניים, מאוכזבים, מאושרים. היום אני יודע להסתכל על זה ולומר 'איזה מזל שזה קורה', כי זה מקרה שהתוכנית נגעה באנשים. הרי מטרת-העל שלנו היא לגרום לאנשים להרגיש, שהדמויות ייגעו בהם ויוציאו מהם רגש".
אתה נקשר למתמודדים?
"בטח. תחשוב איזה מסע אני עובר עם האנשים האלו. הם חושבים שהם באו לשחק בשעשועון ופתאום הם חוטפים את האמת המרה, הקרה והאכזרית הזו, את הלילות הקרים, את הרעב המעיק. אני מלווה אותם ורואה את כל התהליך הזה, שבמהלכו הם קופאים בלילות, זועקים לעזרה, נחשפים. ובסוף הכול מתנקז לחמישה מתמודדים אחרונים וזה הופך להיות מאוד קשה ורגשי גם לנו, הצוות, כי לכל דמות יש את המסע שלה".
על מי חבל לך שלא הגיע לגמר?
"על מני. נורא התחברתי למהפך שהוא עבר, למסע שלו. אתה רואה אדם שבמועצת השבט הראשונה יושב ובוכה, ובסופו של דבר אתה רואה דמות שהתפתחה, דמות עגולה שהשתנתה והפכה להיות אמפטית. אז כן, רגע לפני שהוא שתה מהבאר הוא הודח. זו הייתה החמצה. באותה נשימה גם אדגיש שלא הייתי רוצה להחליף אף אחד משלישיית הגמר".
מבחינתך זו שלישיית הגמר האידיאלית?
"אין אידיאלי במשחק הזה כי זה בנוי על אסטרטגיה, יכולות חברתיות וגם מזל. אני מסתכל על כל אחד מהם ואומר 'וואו'. אני נדהם מכל אחד מהם. קח למשל את ג'ובאני, שהוא חבר שלי. חשבתי שהוא הכי מפונק בארץ. אמרתי לעורכת התוכנית שאין סיכוי שהוא יחזיק שם מעמד, ופתאום אתה רואה אותו מגיע עד הסוף. או שמחה גואטה - כשאתה רואה מישהי כמוה עם כל המגבלה הפיזית שלה מגיעה לתוכנית הכי קשוחה שיש בטלוויזיה ומבין שהיא התמודדה שם בצורה נהדרת בזכות יכולות חברתיות. וכמובן נעמה קסרי - שזה באמת סיפור לא ייאמן. עצם זה שהיא באה שוב לחוויה הזו, זה מדהים בעיניי. היו כאלה שכבר חזרו לאי, כמו בשבקין או דן מנו, אבל לחזור ככה, עם חדות, חוכמת חיים וניסיון? היא כל פעם הפתיעה אותנו מחדש באיך שהיא חושבת ומנתחת מהלכים".
יש מישהו מהם שאתה חושב שמגיע לו יותר?
"זה לא יהיה הוגן מצדי לומר".
השליטה העצמית של נעמה קסרי ניכרה בכל רגע על המסך. גם במציאות היא כזו?
"גם אני חוויתי את נעמה כמי שכל הזמן בקונטרול. לי אין זמן 'לבלות' עם המתמודדים כשהמצלמות כבות. אני כל הזמן מגיע רק כשהמצלמות נדלקות והיא תמיד הייתה בשליטה, תמיד קרת רוח. גם כשהיא מופתעת, היא מופתעת במידה. יש לה שקט נפשי שכנראה גם עבר לאחרים. השקט הזה יכול להיות גם מאד מרתיע, כי אנשים אולי אומרים 'עדיף לי לא להתעסק איתה'. זה בולט. בסופו של דבר, במשחק כמו 'הישרדות' נורא קשה להסתתר מאחורי איזו דמות. זה אפשרי למשך שבוע, אבל לא יותר מזה. אתה קופא מקור בלילה, אוכל רק קוקוס ואורז, ואתה נהיה אתה, בלי מסכות".
אתה נוסע לחודשיים לצלם את "הישרדות". כשאתה בישראל אתה מנחה שלוש פעמים בשבוע את "האח הגדול" ומופיע עם אחיך במופע של שירי הלאדינו. אשתך יעל בר זוהר מנחה את "הדוח היומי" ברשת 13 ועושה עוד הרבה דברים אחרים. איך יש לכם זמן לשלושה ילדים?
"ככל שאתה עסוק יותר, יש לך יותר זמן. אני לא מרגיש שאני מאוד עסוק. אני אוהב להיות בעשייה ולמלא לי את הזמן בדברים שאני אוהב. אני מוציא לדוגמא כל יום את הילדים מהמסגרות, ומקסימום בלילה יוצא להופיע. אנחנו מנסים להיות מעורבים, אבל כשאי אפשר יש לנו כמה צדיקים במשפחה שעוזרים לנו. אבא שלי הוא נשמה טהורה שתמיד בא לעזור מתי שאנחנו צריכים. גם אמא של יעלי. אגב, יעלי כבר מדברת על ילד רביעי".
באמת? וזה סבבה מבחינתך?
"כן, יש מחשבות כאלה".
אני יודע ששאלו אותך את זה הרבה פעמים, אבל בכל זאת - איך הזוגיות שלך ושל יעל שורדת כל כך הרבה שנים, בטח ובטח זוגיות של שניים שבאים מהשואו ביזנס?
"אני לא יודע אם יש נוסחת קסם לדבר הזה. זה מזל. אני חושב שלפני הכול יש לנו חיבור חברי מאוד טוב. היא אוזן קשבת להרבה דברים וגם אני אוזן קשבת שלה. יש לנו שיחה טובה, אנחנו מדברים המון אחד עם השנייה. חברים שלי משתגעים ממני. הם שואלים אותי 'למה אתה אומר לה כל דבר?' ואני מסביר להם שהיא החברה הכי טובה שלי. יש בינינו הרבה פרגון, דיאלוג טוב, ואין בינינו תחרות ואני אומר תודה לאל חמסה חמסה על זה. תמיד רציתי שהיא תהיה הכי גדולה ומצליחה ואני מרגיש שהיא רוצה כך כלפיי".
לא מעיק לפעמים שכולם מסתכלים עליכם ורוצים סלפי?
"אתה תגיד לי שאני לא אמין על התשובה הזאת, אבל כשאנשים באים אלי ורוצים להצטלם איתי, אני אעשה את זה כי אני מרגיש שזה התפקיד שלי".
גם כשאתה באמצע ריב עם יעל או מתעצבן על הילד?
"קודם כל הילדים שלי כבר התרגלו לזה. זה יכול להיות נורא קשה ויכול להיות לא ברגע הנכון אבל תמיד יש לי קול פנימי שאומר לי שאני לא יכול לעשות את זה רק כשנוח לי ומתחשק לי. אם מישהו ניגש אלי, אני לא יכול להשיב את פניו ריקם. המחשבה שהוא יחזור הביתה ויגיד לחברים שלו 'איזה פלצן הגיא הזה' - לא מתאים לי".
נהנית להנחות את "האח הגדול"?
"מאוד. זה עולם אחר לגמרי: שלושה שידורים בשבוע, שידור חי. אתה מגיב מהרגע להרגע. ניהול משדר בזמן אמת. יש לי פחות מעורבות בתוכן. ב"הישרדות", אני והעורכת הראשית מתנהלים כמו "האח הגדול". ויש לי מזל ענק עם המנחה שלצדי לירון ויצמן".
חששת שזה לא ילך?
"לעבוד בזוג זה לא קל. זה מאוד מורכב".
בגלל אגואים?
"בטח. כל אחד רוצה להרגיש שכלום לא יבוא על חשבונו. לא קל למצוא זיווג עם פרגון. כשפורסם שהתקבלתי להנחות את "האח הגדול", לירון הייתה הראשונה שצלצלה אלי. היא אמרה לי שהיא כל כך שמחה שזה אני, ואני אמרתי לה שאני מאחל לנו שנדע להיות טובים אחד לשני. אני יודע שזה נשמע כאילו אני חי בסרט, אבל אם יש זיווג טוב על המסך - רואים את זה. אני שמח שאנחנו מצליחים להעביר את זה לצופים".
עם המוזיקה יש לו רומן ארוך, אולי הארוך ביותר בחייו. "אני חי ונושם מוזיקה. זה הבסיס שלי, שם התחלתי. כילד הייתי הכבשה השחורה של המשפחה. אח שלי היה מוזיקאי מוכשר, למד לנגן על פסנתר ואני הייתי בלגניסט. השעו אותי מבית הספר, הרבצתי, שמעתי מוזיקה מזרחית, אמא שלי פחדה שאהיה פושטק, הניגוד לאח שלי הצ'ייקובסקי המושלם. בגיל 24 עשיתי תקליט ראשון שנגנז מתוך מחשבה שהוא לא יהיה מסחרי מספיק. אחר כך הוצאתי שירים אבל הם לא עברו פלייליסט בגלגלצ. ולא הבנתי למה כי הוצאתי אותם אחרי המון השקעה. יום אחד פגשתי את מנהלת גלגלצ דאז שאמרה לי 'לא נעים לי ממך כי לא הכנסנו את השירים שלך לפלייליסט בגלל שאתה גם מנחה וגם שחקן'. היא בעצם הודתה שהם לא שפטו את המוזיקה שלי אלא את מה שאני עושה בחיים שלי, הם פשוט נכנסו לי לקורות החיים".
מה ענית לה?
"לא עניתי".
אתה מרגיש החמצה על זה?
"אני עם פחות ציפייה היום, אבל לא הפסקתי לעשות מוזיקה. הוצאתי סינגל חדש לא מזמן וברור שרציתי שישמיעו אותו בגלגלצ. מצד שני, יש לו 600 אלף השמעות ביוטיוב. כשאני מסתכל על התמונה השלמה, אני אומר לעצמי 'אתה בחרת לעשות גם וגם וגם'. גם להיות שחקן, גם להיות מנחה וגם לשיר. הבחירה שלי היא בחירה רוחבית וכנראה יש לזה לפעמים מחיר. אני צריך לדעת שלכל דבר יש את הקצב שלו".
לא מגיע שלב שבו אתה אומר לעצמך שהחלום המוזיקלי הגדול כבר לא יתגשם וכבר לא תהפוך להיות שלמה ארצי?
"לא. זה לא יכול לקרות. אני חי ונושם את זה. אני מופיע כל הזמן עם אח שלי. לא ויתרתי על החלום שלי. אני לא יודע אם החלום שלי הוא להיות שלמה ארצי כי בחרתי במודע לא להיות שלמה ארצי, אבל לא ויתרתי על המוזיקה".
ואם במוזיקה עסקינן, בשבוע הבא יתקיים בעיר צפת פסטיבל לאדינו בניהולו האמנותי של זו-ארץ, פסטיבל בן שלושה ימים (16-18 ביולי) שיכלול מופעים מוזיקליים, נגני רחוב, סיורים ללא תשלום, סרטים, מופעי ילדים והרבה אוכל טוב. "הדבר הראשון שרציתי לעשות אחרי שמוניתי לתפקיד הוא לספר על כך לסבא וסבתא שלי, אבל זה לא כל כך אפשרי. ניסיתי בקו האמנותי לפנות לכמה שיותר אנשים, ולכן יופיעו שם מוש בן ארי, פבלו רוזנברג, טריפונס, יסמין לוי, המון להקות של מוזיקת עולם, וכמובן גם אני ואחי רועי".
מה בעיקר מטריד אותך כיום בישראל?
"לא מזמן היה לי מקרה שממש הפתיע אותי. הופענו עם התזמורת האנדלוסית של אשקלון ורציתי לפרגן לגיטריסט אז שאלתי את המנצח איך קוראים לו. אמר לי 'זיו רובינשטיין'. בהופעה נקבתי בשמו ופרגנתי לו מול הקהל. בסוף ההופעה הוא ניגש אלי ואמר לי 'אתה יודע, לא קוראים לי באמת זיו רובינשטיין. שם המשפחה שלי הוא אבוקסיס אבל שיניתי לרובינשטיין'. שאלתי אותו 'למה'. ענה, 'לא קיבלתי עבודה בתור אבוקסיס. ברגע ששיניתי לרובינשטיין זומנתי לראיונות והתקבלתי לעבודות'. זה נורא הפתיע אותי שהיום, רגע לפני שנת 2020, עדיין יש את הדבר הזה. דיברתי עם חברים שלי אחרי המקרה הזה, ונדהמתי לגלות שהם מכירים עוד ועוד סיפורים כאלה, שאנחנו עדיין שופטים אחד את השני לפי השם שלנו והמקום שממנו אנחנו באים, שאין פה שוויון אמיתי בין כולם".
לא רק השם שלו, גם צבע העור שלנו, כמו שראינו החודש עם מחאת יוצאי אתיופיה.
"כן, על אחת כמה וכמה".
אתה מקווה שזה ישתנה אחרי הבחירות?
"אני מייחל לשינוי. בא לי שתבוא רוח חדשה שתנשוב כאן ותגרום לנו לחשוב יותר ולהיות אכפתיים יותר כלפי האחר".
