אחד הסיפורים הגדולים בחדשות החוץ של אתמול היה הפסקת החשמל הגדולה בעיר ניו יורק, אבל חשכה הייתה גם הייתה אפילו כאן בישראל. באופן טבעי, הראיון המצוין שערכה דנה וייס בחדשות 12 עם שר החינוך רפי פרץ המשיך להוביל גם אתמול את סדר היום ברצועות האקטואליה השונות, וליתר דיוק: דבריו המבולבלים על טיפולי המרה, מפגן בורות יוצא מהכלל של האדם האמון מעתה על הלימודים בבתי הספר וזקוק כנראה לכמה שיעורים פרטיים בעצמו כדי לעמוד בקצב של שאר הכיתה ב-2019.
רצועות האקטאוליה המרכזיות עסקו בנושא הזה באחריות, תוך הבהרת המשמעות המחליאה שמסתתרת מאחורי המונח המכובס "טיפולי המרה". אפשר לומר, בסיפוק מסוים, שבישראל 2019 הרצון לשנות את הנטייה המינית של אחרים נמצא כל כך מחוץ לקונצנזוס, שלתקשורת אין בעיה לקחת צד ולהביע עמדה נחרצת נגדה - וכך אכן היה. אצל מגישים כמו עודד בן עמי ואמנון לוי, ומאוחר יותר במהדורות המרכזיות, דבריו של פרץ - והמציאות שמאחוריהם, לרבות עדויות ממקור ראשון על הטיפולים הללו - מוסגרו באופן שלילי כראוי.
למרות הספין שהיו מי שניסו להפיץ אתמול, כאילו השר פרץ הוא קורבן של משטרת מחשבות, חשוב להבהיר: פרץ הוא נבחר ציבור הנושא תפקיד בכיר, ועל כן הוא נתון לביקורת ציבורית נוקבת. מי שהם באמת קורבנות הם האנשים האמיתיים שנאלצו לעבור "טיפולים" שכוונו נגד מי שהם. על מסע הסבל שלהם אכן דווח במהדורות בהרחבה, והוא נורא לאין שיעור מאי-הנוחות שנגרמה לשר החינוך בעקבות ביקורת חותכת על דבריו המגוחכים. מה גם שאיש לא סתם לו את הפה: הוא הרי אמר את דבריו בראיון למהדורה הנצפית בישראל.
אין פה צורך באיזון קדוש. הומופוביה - ואי אפשר להבין טיפולי המרה כפעולה שאינה הומופובית במהותה - אינה שאלה של בעד או נגד או אתגור של השיח, ואף שחופש הביטוי סובל אותם - החובה העיתונאית היא להעמיד ביטויים כגון אלה באור ההולם אותם, למול העובדות וכנגד ההכללות והדעות הקדומות, שאינן קשורות למציאות. מותר להגיד מה שרוצים - מותר גם להגיד עד כמה האמירות האלה מקוממות.
רק חבל שהצעת האפרטהייד המפורשת של פרץ, סיפוח מיליוני פלסטינים ללא מתן זכות הצבעה, לא עוררה ולו קמצוץ מהעניין שעוררה פליטת הפה האומללה שלו בנושא טיפולי ההמרה. במהדורות לא עסקו בכך בכלל. לציבור הישראלי, וכנראה גם לחברות החדשות, כנראה לא אכפת במיוחד שאלה הן מסקנותיו של שר החינוך הנכנס בנוגע לחוקים הבסיסיים של דמוקרטיה.