אמנים ותיקים רבים מופיעים לאחרונה בפרסומות, אבל הקמפיין החדש לטריפל של yes התעלה על כולם. הפרסומת החדשה מחברת במפתיע את הזמרת הישראלית הגדולה בכל הזמנים, חוה אלברשטיין, יחד עם כוכב הנוער סטפן, במסע על פי השיר הידוע והאהוב "לונדון" למילותיו של חנוך לוין, שהשנה מציינים 30 שנה לצאתו. "לונדון" הוא משירי המחאה הישראלים הגדולים אי פעם: הדוברת בו עוזבת את הארץ קשת העורף, למרות ששום דבר לא מחכה בלונדון או בכל מקום אחר. חוסר הטעם הוא אותו חוסר הטעם, אבל לפחות האסקפיזם עושה אותו ליותר נוח. אם לא ניתן להיפטר מהבדידות הגדולה והייאוש הגדול, אז לפחות שיהיו יותר סרטים ושהטלוויזיה תהיה מצוינת.
בקמפיין החדש אלברשטיין, בחינניות השמורה לה בלבד, מגלמת את הדוברת בשיר - שמחליטה לשוב לארץ בעקבות הדיל החדש, ולעזוב את לונדון. לצד הבריטים המזמרים, היא שרה לה לפי אותו פזמון מוכר: "שלום, אני חוזרת, אני לא רוצה שתלוו אותי הלאה. כן, היו לי אשליות בקשר לונדון, לונדון ממש לא חיכתה לי. הייתי שם לבד".
אבל כפי שאנחנו מבינים במהרה, כמו העזיבה כך גם החזרה: לא געגועים לארץ - אלא שוב, לטלוויזיה. "בטריפל יש יותר סרטים. בטריפל יש אינטרנט חזק. בטריפל של יס טלוויזיה מצוינת. בטריפל אנשים יותר מרוצים", וסטפן ממשיך: "במיוחד שהמחיר נעשה יותר נוח". "אתה מבין", עונה לו חוה אלברשטיין בעוד שניהם רכובים על דרקון שיצא מ"משחקי הכס" לעבר ווסטרוז, "אם למות כמו כלבה, אז לפחות שהטלוויזיה תהיה טלוויזיה".
זאת פרסומת שנונה עם ליהוק מבריק, אבל המסר שלה עגום: הטלוויזיה היא רק פתרון זמני לחוסר טעם, תחליף לבדידות, ואילו מחוצה לה אין שום דבר מעניין מספיק או אפילו בעל ערך. חנוך לוין יכול להיות מרוצה: שום עוול לא נעשה למסר המקורי של המונולוג שלו. במובן הזה, קו ישר מחבר בין הקמפיין הקודם של yes עם סטפן לזה הנוכחי: אין לנו אשליות בקשר למציאות הישראלית, היא כולה קומסי קומסה. ואם אין שום ציפיה שהיא תשתנה, אז כל מה שנשאר הוא לפחות שהטלוויזיה תהיה טלוויזיה.