פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      "Tiny Changes": ייתכן שזה אחד מאלבומי הקאברים הכי טובים אי פעם

      אלבום המחווה ל-Frightened Rabbit ללא ספק היה ממלא את לבו של סקוט האצ'יסון בגאווה. כולו כבוד רגיש ליצירה ולפעמים הגרסאות החדשות אף עולות על המקוריות. וגם: הפרויקט החדש והעצוב של דיוויד ברמן מהסילבר ג'וז

      להקת Frightened Rabbit, פרייטנד ראביט (יח"צ)
      ממשיכים לצרוב את הלב. פרייטנד ראביט, סקוט האצ'יסון במרכז (צילום: יח"צ)

      בשיר שסוגר את "The Midnight Organ Fight", האלבום השני של הלהקה הסקוטית פרייטנד ראביט, שר סקוט האצ'יסון את המילים הבאות: "ובלבוש מלא, אני צף מכאן, במורד הפורת', אל הים, אני חושב שאני אדחה התאבדות ליום אחר". האופטימיות הזאת, שסגרה אלבום פסימי שיצא באפריל 2008, לא החזיקה מעמד: האצ'יסון התאבד במאי 2018, גופתו נמצאה באותו נהר סקוטי, הפורת'. הטרגדיה הזאת, הבזבוז הזה של כשרון באמת נדיר, לא מרפים ולא מניחים. מותו של האצ'יסון בן ה-36 הוא פצע פתוח ומדמם, שממשיך לצרוב את הלב בכל פעם שמקשיבים למוזיקה המופלאה שהוא עשה.

      אבל "The Midnight Organ Fight" לא היה אלבום על הדיכאון הלופת ונפשו הנאבקת של האצ'יסון. כלומר לא רק עליהם, בטח לא כמו באלבומים מאוחרים יותר של פרייטנד ראביט. הוא היה אלבום על פרידה. למעשה, הוא אחד מאלבומי הפרידה הכי יפהפיים ומדויקים שנכתבו, אבל הוא לא כמו כולם - נקודת המבט היא לא של גבר שאהבת חייו לא רוצה בו יותר ושלבו נותץ, אלא של גבר שבמו ידיו סיים את יחסיו עם אישה שהיא מצד אחד אהבה ענקית, ומצד שני הדבר הכי גרוע בשבילו. או אם לצטט מהשיר המושלם "My Backwards Walk" - "את החרא ואני עד הברכיים בתוכו". גבר שהולך וחוזר אל זוגיות רעילה שממנה הוא לא מצליח להשתחרר, עד שהוא לא יכול עוד. האצ'יסון לא מאשים אותה, האחריות לכישלון היא לחלוטין גם על כתפיו, אבל הוא משרטט בצורה דוקרת את התפוררותה של מערכת יחסים ואת הבלגן הקולוסלי שמגיע אחריה, כשהוא מוצא את עצמו במיטות זרות, מושפל, מחפש נחמה בסקס, לרוב גרוע.

      להקת Frightened Rabbit, פרייטנד ראביט (יח"צ)
      שינויים מינוריים. פרייטנד ראביט (צילום: יח"צ)

      "The Midnight Organ Fight" נחשב לאלבום המכונן של פרייטנד ראביט, והתגובות שנכתבו ביוטיוב לשירים מתוכו אחרי מותו של האצ'יסון מסבירות כמה הוא היה חשוב למעריצי הלהקה. הסיבות ברורות: הוא הצליח לתאר תקופת חיים שרבים עוברים, וכל האזנה לו, מהיום שבו יצא ועד היום, מזכירה לך את עצמך בגרסה אחרת שלך, שלא בטוח שתרצה לזכור. ואולי הוא אפילו רלוונטי יותר בימים אלה של טינדר ואחיותיה, שמשאירות מאחוריהן בכל זריחה עוד ועוד גופות של חלומות שבורים. "צריך יותר מלזיין מישהי שאתה לא מכיר בשביל שלא יהיה לך קר", שר האצ'יסון ב-"Keep Yourself Warm" (תרגום ממש חופשי שלי), ומוסיף: "אתה לא תמצא אהבה בתוך חור". "The Midnight Organ Fight" הוא יומנם של גברים ונשים פצועים, דפוקים, מבולבלים, שעושים החלטות רעות ומתחפרים עמוק יותר בבוץ. הוא סרט על לילות של בושות, מלאי אלכוהול ועליות וירידות תלולות. הוא צילום רנטגן שחושף ייאוש, ריקנות ושנאה עצמית. הוא פסקול לנמוכים שברגעיך. ולמרות זאת, הוא עזר להרבה מאד אנשים לשרוד, חוץ מלסקוט עצמו.

      ועכשיו מגיע "Tiny Changes", אלבום מחווה ל"קרב האיברים של חצות", שכולל קאברים לכל אחד מהשירים שבו, וששמו לקוח מהשיר "Heads Roll Off". חברי הלהקה יזמו אותו לחגיגות העשור לאלבום, ליקטו את האמנים שיבצעו את הקטעים, עם רובם היו להם קשרי עבודה או חברות, והאצ'יסון הספיק לשמוע ולאשר את הביצועים. אני בטוח שהוא התמלא גאווה, כי "שינויים קטנטנים" הוא אחד מאלבומי הקאברים הכי טובים שאני נתקלתי בהם עד כה, כולו כבוד רגיש ליצירה של פרייטנד ראביט, ובמקרים מסוימים - אולי אני סתם רגשן - הגרסאות החדשות אפילו עולות על המקוריות.

      גם ג'וליאן בייקר המהממת וגם ביפי קליירו מבצעים את "The Modern Leper", והפרשנות השונה של שניהם נפלאה.

      "אז האם זאת את שעומדת מולי?
      חוזרת בשביל עוד מאותו הדבר
      את חייבת להיות מזוכיסטית
      בשביל לאהוב מצורע מודרני על רגלו האחרונה
      הטלתי בלבך מום מאה פעמים
      ועדיין אני לא מצליח להבין מדוע
      תביני, יש לי את המחלה הזאת
      שאני לא מצליח להבריח, ואני פשוט מקשקש את חיי".

      קייט הארקין ושרה סילברמן עושות את "My Backwards Walk", שזוכה בנוסף בביצוע הכי טוב באלבום, של מנצ'סטר אורקסטרה. אני לא חושב שנכתב שיר כמותו על ניסיונות כושלים של פרידה:

      "אני עובד קשה על לצאת מכאן
      הנעליים שלי ממשיכות להידבק לאדמה
      הבגדים שלי לא נותנים לי לסגור את הדלת
      נראה שהמכנסיים האלה אוהבים את הרצפה שלך".

      ויש עוד: קרייג פין מצליח עם "Heads Roll Off" ו-Daughter גומרים עם "Poke" המבריק. גם Piano Bar Fight וגם ווינטרסליפ מתמודדים בגבורה עם שיר הזיונים "The Twist":

      "בואי נעמיד פנים שאני מושך ואז
      לא יהיה לך אכפת, את יכולה להתפתל לזמן מה
      זה הלילה, אני יכול להיות מי שתרצי
      ואני אעזוב בשקט לפני שהאור יעלה
      את מתפתלת ולוחשת את השם הלא נכון
      לא אכפת לי וגם לאוזניים שלי לא
      תתפתלי מסביבי
      אני צריך חברה, אני צריך חום אנושי
      אני צריך חום אנושי".

      בן גיבארד מדת' קאב פור קיוטי קיבל את אותו "Keep yourself Warm", והקולגות הסקוטים של פרייטנד ראביט, דה טוויילייט סאד, לקחו על עצמם את השיר הכי מורכב מבחינת כל הגורמים המעורבים, אותו "Floating In The Forth" נבואי.

      מי שהכי חסרים כאן הם הנשיונל, שפרייטנד ראביט תמיד היו הגרסה הסקוטית היותר מלוכלכת שלהם. חוטים רבים מתוחים בין שתי הלהקות: פיטר קאטיס, שהפיק את האלבומים "Alligator" ו-"Boxer" של הנשיונל, הפיק גם את "The Midnight Organ Fight", וארון דסנר מהנשיונל הפיק בעצמו את האלבום האחרון של הסקוטים, "Painting of a Panic Attack". אז דסנר כאן בקטע קצר וכמובן יפה, אבל איפה מאט ברנינגר ושאר הלהקה? מצער.

      המוזיקה של האצ'יסון התפוצצה מתשוקה ומאינטימיות. הן נוכחות במלוא עוצמתן גם ב"The Midnight Organ Fight" וגם באלבום המחווה לכבודו. זה נורא עצוב שהוא כבר לא כאן, אבל הנחמה היא שכוח העל של השירים שלו הוא לחולל שינויים באנשים. לא קטנטנים, עצומים.


      מי שלא די לו בתהומות של סקוט האצ'יסון ופרייטנד ראביט, יכול להדק את הלולאה בעזרת דיוויד ברמן והפרויקט החדש שלו, פרפל מאונטנז. עשר שנים אחרי שסגר סופית את הדלת על להקת הקאלט סילבר ג'וז וירד לבונקר, גיבור האינדי המורכב, שדיכאון עמוק ושדים שכמעט ניצחו אותו אינם זרים לו, חוזר עם אלבום נדיר ביופיו ובכנותו, וגם במרירותו. יכולות הכתיבה שלו, שתמיד היו מעוררות השתהות בחוכמתן ובעומקן, מנותבות כאן אל שני אירועים מחוללים שטלטלו את חייו: מותה של אמו והפרידה מאשתו. הטקסטים הנפלאים, שכמובן אינם נעדרי הומור וציניות, עטופים הפעם במוזיקה שבלבה היא קאנטרי, בעיקר כי המוזיקאים שמלווים את ברמן שייכים להרכב וודז. לא פעם הפער בין המילים לצלילים הוא אגרוף למוח.

      האלבום נפתח עם "That's Just the Way I Feel", שבו ברמן משלים בכנות למעריציו את הפערים של העשור האחרון, מתוודה שהמצב לא משהו, שהוא דפק את עצמו לגמרי, שהוא חי חיים מחליאים, שהוא ואשתו הם עכשיו כמו שני זרים שנתקלים אחד בשנייה בפארק, שהוא איבד את האמונה (ברמן התקרב מאוד ליהדות בשנים האחרונות). ואיך אפשר לנצח משפט כמו "כשאני מנסה להטביע את המחשבות שלי בג'ין, אני מגלה שהרעיונות הכי גרועים שלי יודעים איך לשחות". לשיר הבא קוראים "כל האושר שלי הלך", ובו ברמן ממשיך לשתף בייאושו ומודה שהוא בודד, ומה שפעם היה קל וחי, הוא היום קשה ומת.

      הלאה: "חשיכה וקור", על הפרידה מקאסי אשתו אחרי עשרים שנות נישואים: "האור של חיי יוצאת הערב עם מישהו שהיא רק הכירה, בלי שמץ של חרטה". ב-"She's Making Friends, I'm Turning Stranger" ברמן ממשיך לנתח את ההבדלים בינו לבין קאסי (בראיונות הוא אמר שהם ביחסים טובים, "היא כל מה שיש לי"): "אני רוצה להיות אדם חם וחברותי, אבל אני לא יודע איך לעשות את זה, היא לא יכולה להגיע למכונית שלה מבלי להכיר חבר חדש". "אהבתי להיות הבן של אמא שלי" הוא שיר שמוטען עוד יותר לאור הידיעה שברמן מתעב את אביו, לוביסט התאגידים ריצ'רד ברמן, ואחריו מגיע עוד קטע שעוסק במוות וקובע ש"המתים יודעים מה הם עושים כשהם משאירים את העולם הזה מאחור". האלבום מסתיים עם "Maybe I'm the Only One for Me", שבו ברמן מודה שכן, כנראה שהוא האדם היחיד שמתאים לעצמו, ואם אכן כך הדבר, "אני אצטרך ללמוד לחבב את עצמי".

      מבחינת החשיפה האישית והווידויים האולטרה-אינטימיים, "Purple Mountains" הוא ה-"Benji" של 2019, אבל בעוד שההאזנה למאסטרפיס של סאן קיל מון הייתה מאוד מאתגרת ומתישה נפשית, ברמן מקל על מי שבוחר לצאת איתו למסע, ואני לא רואה הרבה אפשרויות חוץ מלעלות על הרכבת המרירה-מתוקה הזאת.