הקרנת העיתונאים הראשונה של "הזמיר" התקיימה במסגרת פסטיבל ונציה לפני כשנה, והולידה את אחת התקריות החמורות והחריפות שנראו בעולם הפסטיבלים בשנים האחרונות. מדובר היה בסרט היחיד בתחרות הרשמית שביימה אותו אישה, ג'ניפר קנט האוסטרלית; נוסף לכך, המערבון הזה עוסק בסוגיות כמו דיכוי נשים ושחורים, מה שלא מצא חן בעיני כמה עיתונאים איטלקים, שהסתובבו באירוע וחיפשו פרובוקציות. אחד מהם, למשל, נצפה לובש חולצה בזכותו של הארווי ויינשטיין. הם גם הגיעו להקרנה עם הסקסיזם והגזענות הרעילה שלהם, ודאגו להעכיר אף אותה. כמה מהם מחאו כפיים בפראות במהלך סצינה בה יורים למוות בגבר שחור, ואחד מהם שרק בוז עם עליית הקרדיטים וצעק כי הבמאית (שלא נכחה באולם) היא "זונה שצריכה להתבייש".
יום לאחר מכן, במסיבת העיתונאים הרשמית של הסרט, נשאלה קנט על מה שאירע וענתה בדיפלומטיות. "צריך להגיב בחמלה ובאהבה לבורות שכזו", אמרה. "אין שום ברירה אחרת, וגם הסרט מראה זאת בצורה ברורה. אהבה וחמלה הן חבל ההצלה של כולנו, ואם לא נשתמש בהן, אז הלך עלינו".
הדרמה הזו העצימה את התהודה סביב "הזמיר", שבסופו של דבר גם יצא מהפסטיבל כשבאמתחתו שני פרסים, אך חשוב להבהיר כי הוא ראוי לתשומת לב בלי קשר לכל רעשי הרקע. כמו "ההבטחה" ו"ארץ מתוקה", גם סרט טרי זה מוכיח כי המערבון האוסטרלי הוא מתת-הז'אנרים המרתקים בנמצא. קנט מיקמה את העלילה בטזמניה של 1825, ועוקבת אחר פושעת אירית שנשלחה למושבת העונשין, ומסע הייסורים שלה נמשך כשמשפחתה נופלת שם קורבן למעשה סדיסטי. היא יוצאת לחפש נקמה, ומוצאת אותה בעזרתו של צעיר אבוריג'יני, שמסייע לה להגיש אותה חמה ומדממת.
את הגיבורה מגלמת אשלינג פרנצ'וזי, שגילמה את ליאנה סטארק ב"משחקי הכס", ופניה מלאות ההבעות ממלאות את הסרט בעוצמה. נוסף לכך, גם שאר בעלי המלאכה עושים את עבודתם בהצטיינות יתרה, ובראשם הצלם ראדק לדצ'וק, בין היתר גם השותף הקבוע של הבמאית הישראלית טלי שלום עזר ("פרינסס"), וכמובן גם ג'ניפר קנט עצמה. היא מציגה כאן סרט חזק, סוחף, עשיר, מרשים וקולנועי מאוד, שככל הנראה לא יופץ מסחרית בישראל וההזדמנות היחידה לראותו כאן על מסך גדול תהיה במהלך השבוע וחצי הבאים במסגרת פסטיבל ירושלים.
את קנט פגשתי בשנה שעברה, יום לאחר אותה הקרנה שערורייתית בוונציה. המסלול של הבמאית היה די יוצא דופן, ופריחתה מאוחרת. היא החלה את דרכה כשחקנית, וכיכבה בכמה סדרות אוסטרליות. לאחר מכן, בעקבות צפייה ב"רוקדת בחשיכה" של לארס פון טרייר, החליטה לעבור מאחורי המצלמה, יצרה קשר עם הבמאי הדני ועבדה כעוזרת שלו ב"דוגוויל". בהמשך, חזרה האוסטרלית למולדתה, יצרה סרט קצר עטור שבחים ואז הרחיבה אותו ל"באבאדוק" הנפלא, שיצא ב-2014, זכה להערכה רבה ומוצדקת והפך לסוג של פולחן.
בעקבות ההצלחה הזו קיבלה קנט שלל הצעות לפרויקטים גדולים בהוליווד, אך היא העדיפה להישאר במולדתה וליצור בה את "הזמיר", סרט שאולי מככב בפסטיבלים, אך הוא מאתגר ואלים מכדי לדגדג את טבלת שוברי הקופות בימינו. "הרעיון הזה הגיע מן המקום המסתורי ממנו רעיונות מגיעים. מאיפה בדיוק? אין לי מושג. דבר אחד בטוח, והוא שהייתי חייבת לספר את הסיפור הזה", אומרת קנט בריאיון הנערך בוונציה עם קבוצה קטנה של עיתונאים מרחבי אירופה. "כתבתי אותו בתקופה שחוויתי הרבה אובדן. הסתכלתי סביבי ושאלתי את עצמי שאלות על החיים ועל העולם, והייתי המומה מעוצמת האלימות שקיימת בהם. רציתי להראות את החושך שיש בעולם, אבל גם את היופי. הם באים ביחד. אין את האחד בלי האחר. רציתי להראות את השירה שיש בטבע. ביחסים בין הגיבורים כאן יש משהו פואטי, ובסרט כולו יש איזשהו ממד מיתולוגי. 'הזמיר' הוא לא סיפור אגדה, אבל הוא בהחלט הרבה יותר מאשר דרמה תקופתית, וטזמניה מתאימה לזה כי יש בה משהו סוריאליסטי".
ספרי לנו קצת על המקום מנקודת מבטך.
"כשאתה מסתובב שם, אתה מרגיש רוחות מן העבר שמקיפות אותך. זה מקום שההיסטוריה שלו מאוד קשה, והמטען הזה נוכח שם. אתה רואה את המכרות בהם אנשים נאלצו לעבוד 18 שעות ברצף, עד שהתמוטטו. זה מקום שמנותק מאוסטרליה, וגם רחוק ממנה ומכל מקום אחר. הנקודה הגיאוגרפית הבאה אחריו היא כבר הקוטב הדרומי. מבחינת השטח, זה אזור בגודל של דנמרק, אבל יש בו אוכלוסייה בגודל של עיירה בהולנד. ולמרות כל זה, יש שם גם הרבה יופי, ועל זה הסרט".
הסרט מראה באיזו אלימות דיכאו את האבוריג'ינים בזמנו. מה את חושבת על היחס כלפיהם כיום?
"עדיין מתעלמים מהם. הקולוניאליזם חי ובועט - בכל המדינות אגב. אנו עדים לשחצנות עצומה של הכובשים כנגד הנכבשים. מעולם לא ניסינו להבין את התרבות המורכבת שלהם ולגשר על הפערים. יש לנו עוד הרבה עבודה".
הגיבור האבוריג'יני מדבר בסרט בשפתו. כך גם הגיבורה האירית. למה זה היה חשוב לך ואיך היה לביים בשתי שפות שאת לא מכירה, בצד האנגלית?
"היה לי ברור שהם ידברו גם בשפותיהם. שפה היא חלק כל כך חשוב מהזהות שלך, אי אפשר סתם כך לקחת אותה ממך. מבחינתי, זו היתה חוויה יפה. אני לא דוברת את שתי השפות, אבל את המילים שבתסריט למדתי, כדי לדעת אם השחקנים שמים את הדגש במקומות הנכונים".
הצלם הקבוע שלך, ראדק, הוא פולני. נקודת המבט שהוא מביא עמו כאאוטסיידר תורמת לך?
"כן, זה טוב כשיש מישהו עם נקודת מבט זרה על המדינה שלך. אך חשוב מכך, ראדק הוא אמן - אמן אמיתי. אני חושבת שיחד פיתחנו שפה קולנועית שנראית כאילו באה ממקום אחר ומזמן אחר, ואני שמחה על כך".
למה בחרת באשלינג פרנצ'וזי לתפקיד הראשי?
"בחנתי הרבה שחקניות. השאלה לאו דווקא היתה מי הכי טובה אלא מי יכולה להיבלע לחלוטין בתוך העולם של הסרט, שהיא תשרת אותו ולא הוא אותה. העובדה שאשלינג עדיין אינה כוכבת מוכרת כמובן תרמה לכך. עבדתי איתה במשך שלושה חודשים. עשינו תחקיר, דיברנו על הדמות ופיתחנו אמון הדדי. אני לא מאמינה בלתמרן שחקנים, בלרמות אותם ובלהתעלל בהם. צריך לאהוב אותם ושהם יאהבו אותך, ואנחנו בהחלט אהבנו אחת את השנייה".
"האיש הרע" בסרט, בגילומו של סם קלאפלין, הוא גבר נאה מאוד, סטייל גסטון ב"היפה והחיה", אלא שכאן זה בלי טיפה של אירוניה. בכוונה עיצבת אותו בצורה הזו?
"כן. לא פעם, סרטים מציגים את הארכי-נבל בתור מישהו עם פנים מעוותות ו/או נתונים פיזיים לא מרשימים, אבל המציאות בדרך כלל הפוכה. גם בגלל שנרקיסיזם ורוע הולכים ביחד וגם בגלל שאנשים רעי לב אך כריזמטיים יכולים להסתייע בקסם החיצוני שלהם כדי למשוך אנשים, ואז לפגוע בהם".
למה בחרת לא להסביר את הפסיכולוגיה מאחורי הדמות של הנבל בסרט?
"למה הוא פגוע? למה מישהו פגוע בעולמנו? לא רציתי שזה יהיה מפורש מדי. לבוא ולהגיד 'היתה לו ילדות מורכבת ובגלל זה הוא אנס' זה פשטני מדי. אני חושבת שהתשובה מורכבת מזה, ואני רוצה שהקהל יחשוב ויחליט".
את הבמאית היחידה בתחרות הרשמית ואת גם אחד הבמאיות היחידות שהיו חתומות על מערבונים בשנים האחרונות, בטח בפרופיל גבוה.
"סרטי אימה, כמו 'באבאדוק', ומערבונים כמו 'הזמיר' נחשבים ז'אנרים גבריים, אבל אני לא מגבילה את עצמי ולא מפחדת מסיפורים 'גבריים'. אני אוהבת לקחת אותם ולהציג אותם מנקודת מבט אחרת. הרבה מן האלימות בסרט היא מעשה ידיה של אישה, וזה נכון שנשים אחראיות לפחות מעשים אלימים מאשר גברים, אבל גם הן בהחלט מסוגלות להפעיל אלימות מזעזעת ביותר".
תמיד תיכננת שהסרט יהיה שזור בשירים?
"כן, לא סתם קוראים לו 'הזמיר'. זה סיפור על אישה שמוצאת את הקול שלה, אז רק טבעי שיהיו בו שירים. הסאונד בסרט מאוד משמעותי. אין כאן מוזיקה שחיצונית להתרחשויות. הצלילים תמיד באים מתוך העולם של הסרט ומסמלים את מה שמתחולל בתודעה של הגיבורה".
בנושא אחר, האם זה נכון שהציעו לך לביים את "וונדר וומן", סרט שבסופו של דבר פאטי ג'נקינס ביימה?
"אולפני וורנר הזמינו אותי לפגישה, וזה לא חשוב מה הציעו לי קונקרטית ומה לא. הציעו לי סרטי גיבורי-על והציעו לי הרבה דברים מעניינים, אבל לא כאלה שהתאימו לי. הבחירה שלי גרמה להרמת גבה אצל הרבה אנשים, שבעיניהם הגביע הקדוש זה התקציבים הכי גדולים וההצלחה הכי גדולה, אבל זה לא מה שמעניין אותי".
למה היית רוצה ש'הזמיר' יוביל?
"להצעת עבודה מאולפני מארוול. סתם, אני צוחקת. יש לי כבר שני פרויקטים אחרים וכרגיל אצלי, הם עוסקים באאוטסיידרים ובמגדר - כלומר, בכל מה שמעניין אותי".
"הזמיר" יוקרן בפסטיבל ירושלים בשבת 27.7 ב-21:00, בשני 29.7 ב-17:00 ובשישי 2.8 ב-11:00. לפרטים נוספים והזמנת כרטיסים ראו האתר הרשמי.