התפנית הדרמטית בפרשת האונס שלא היה בקפריסין שהובילה לשחרורם של 12 הנערים הישראלים סיימה לעת עתה את הפרשה. היא גם סיימה שבועיים מביכים עבור התקשורת הישראלית, שנתפסה - כמו שאומרים - עם המכנסיים למטה, בדמות שלל פליטות פה, מסגור צהוב ולעתים על גבול התמוה (עיין ערך "ההסתבכות"), שהכעיסו צופים וקוראים. בתקווה, יהיה כאן מוסר השכל לעתיד.
אחרי השבועיים העגומים, ולאחר שהפרשה "התהפכה" כנגד הנערה הבריטית, אמש דיברו העיתונאים בטון שקול. דורון הרמן מחדשות 13 הבהיר כי אולי לא מדובר בשום עניין פלילי, אך שהפרשה חשפה "הרגלי תרבות בעייתיים של בילויים פרועים של צעירים ישראלים". ניסוח דומה למדי ביטאה גם יונית לוי.
מה שקלקל את הרושם הזה היה פמפום צהלות השמחה של המעורבים הישראלים והוריהם. גם אם הפרשה איננה פלילית, גאווה גדולה היא בטח לא מעוררת, בלשון המעטה. אבל במקום התפיידות אישית לחשבון נפש, הנערים ובני משפחותיהם חגגו את השחרור בשמחה רבה. את זה אפשר בהחלט להבין, בהתחשב במתח שעבר על המשפחות ובתחושת ההקלה. את הפמפום של הרגעים האלה - פחות.
בכתבות הופיעו עוד סינק ועוד סינק ועוד סינק של הנערים והוריהם, למרות שכולם אמרו את אותו הדבר בדיוק ולא הוסיפו ערך לסיקור: "מהתחלה הם דיברו אמת", "לא עשינו כלום", "הנערה הסכימה", "נס גלוי", "האמת יצאה לאור". וכמובן: השמפניות, שירי השמחה, "אין לנו על מי להישען" והמסר לציבור: "לא לעשות שטויות, לחשוב פעמיים, להחתים בחורות על חוזה לפני שעושים דברים" - המשפט שסגר את הכתבה בחדשות 12. ממש היה חשוב להעביר אלינו את המסר הזה? טגניה והרמן רדפו אחרי הצעירים ממש לתוך המונית, אבל בלי להתעקש יותר מדי על הסוגיות שמעבר למובן מאליו. בערוץ 13 שודרו שתי כתבות, אחת מקפריסין ושנייה מישראל, שלא הוסיפו הרבה אחת על השנייה, ופמפמו עוד קצת את צהלות השמחה.
ואחרי כל התגובות שהובאו בפירוט, נוספו גם שלל המיקרופונים שחיכו לנערים בנמל התעופה, משל היו אלה ספורטאים השבים עם מדליה, שהוסיפו לתחושה המעיקה הזאת. עד כדי כך היה חשוב הרגע, שהמהדורות חזרו לנתב"ג לפריצה נוספת לקראת סופן. ומה כבר היו יכולים עוד להגיד הנערים באולם קבלת הפנים? כמה ערך עיתונאי היה לרגע הטלוויזיוני הזה? אדוה דדון, שליחת חדשות 12 אל השדה, דווקא הייתה האדם הנכון, אולי היחיד, ששאל את השאלות הנכונות - האם יש בהם חרטה? ומה באשר לסרטונים? - אבל זה לא היה המקום הנכון. במבחן התוצאה, לא היה טעם להגיע בכלל לנתב"ג.
הלהיטות של מהדורות החדשות להביא עוד ציטוט חסר תועלת ועוד אחד, ועוד שיר ועוד אחד - הלהיטות הזאת היא בסופו של דבר מה שגרם לדיווחים, גם אם הם נהגו בטון שקול, להיראות דווקא כמו מצעד ניצחון. אבל זה ניצחון שכולו הפסד, גם של התקשורת הישראלית, שלא הצליחה להתגבר על היצר שלה.
קטנה
ובינתיים, הכתבה שגנבה את ההצגה במהדורות הייתה זו של אורן אהרוני בכאן 11 על משבר התיירות בערי החוף בדרום, כחלק מסדרת הכתבות "סגור לרגל חופשה". שם ניפק אחד המרואיינים, משה ניסימפור מהגן הלאומי באשקלון, מונולוג מופלא על השד פלתיון מהמערה באנדורה ועל אבנים שהפיל איזה טרקטור אבל אפשר למכור לתיירים כעמודים שהפיל שמשון על הפלשתים. ניסימפור הסביר את סוד הקסם של הסיפורים הללו: "זה מרתק אותנו, למרות שאנחנו יודעים שזה חארטה". במשפט אחד פיצח ניסימספור לא רק תורה שיווקית, אלא גם את סוד ההתמכרות הישראלית לאקטואליה. בתקופת בחירות קיצית, בין עוד סקר לספין או מפגש נוסף עם השד פלתיון, שווה לזכור את המשפט הזה.