המירוץ למיליון: כשעדן התישה לאביעד את הצורה וגרמה לנו לרחם עליו

בפרק הזה של המרוץ למליון היו שלוש משימות. זה מלא. אולי כאן הזמן גם לפנות ליוצרי ועורכי התוכנית ולשאול שאלה שמציקה לי: למה יש כזו א-סימטריה בין הפרקים? מצד אחד יש פרקים שבהם אנחנו מוצפים במשימות, רצים ממקום אחר לשני כמו עכברים מבוהלים, ומצד שני בפרקים אחרים אנחנו נאלצים להיתקע יחד עם הזוגות, לא פחות מיואשים מהם, במשימה אחת שנמתחת כמסטיק (כמו משימת החיטוט בזבל של הפרק הקודם), רק כדי לראות בסופה הדחה דרדלה שמתרחשת בקול ענות חלושה. אולי הגיע הזמן לאזן את העומס על הפרקים, ויש מצב שגם שווה לכם להשקיע באיזו מוזיקה דרמטית שתלווה את ההדחה. תורידו מיוטיוב, זה בחינם.

אז בפרק הזה הייתה לנו את משימת המפה האילמת שבה אחד מבני הזוג היה צריך לרחף על כלי טיס שנראה, נשמע ותפקד כמו פקסימיליה משנות השמונים, ולמפות אזור בזמביה. המרחף תיאר למי שנמצא על הקרקע מה הוא רואה ולהיפך. זו משימה שהתבססה על תקשורת, שהצליחו בה בקלילות זוג הגיקים איל וסיד שהם היחידים שהבינו את הכיוונים ולא ניחשו על עיוור את המיקומים; גילי וטלי, שמסתבר שהן יכולות להיות מאד קוהרנטיות כשהן רוצות; וגם חומוס צ'יפס פלאפל, שהפתיעו בגדול.

רוב המתחרים עשו אותה פעמיים, ואפשר לומר שפרס התקשורת הגרועה ביותר הלך לגוש ההורמונים הבורגני, עדן ואביעד. כל הרעיון במשימה הזאת היה ששני הצדדים יספרו מה הם רואים, ישוו בין המציאות כפי שהיא נראית מהאוויר לבין החורים במפה הדו מימדית שעל הקרקע, יזהו את האלמנטים החסרים וישלימו אותם. כרגיל, עדן הייתה עצבנית על אביעד. היא עמדה על הקרקע וצעקה עליו בקשר: "נו, אביעד, תגיד לי מה אתה רואה!". טסטוסטרון פתאום שכח את כל המילים בעברית חוץ מ'נחל', 'עצים' ו'בתים' והתחנן בפני אסטרוגן שתגיד לו מה הוא אמור לחפש. היא סירבה בתוקף לשתף פעולה כי לדעתה תפקידה במרוץ למליון זה לעמוד בחזיית ספורט ולצווח, והם נכשלו במשימה. כמובן שבגללו, כי למרות שהיא זו שלא הסכימה לדבר, הוא זה שהואשם כאחד ש"פשוט לא יודע להקשיב". אחרי כמה ויכוחים מתישים, הוד מעלתה התרצתה והסכימה לשתף פעולה עם פנקס הקטן, עשתה טובה לאנושות ועזרה. כמובן שאז הם עברו את המשימה.

אבל שהיא תגיד "סליחה, טעיתי"? לא, מה פתאום. אני לא יודעת כמה חוסר ביטחון עצמי צריך להיות לבחורה כדי להיות בכאלה מגננות כל הזמן. היא מתישה בטירוף. אני במקומו הייתי מכשילה את המרוץ רק כדי שאוכל להיפטר ממנה לשעתיים, אבל הוא, יש לו עמידות מרשימה, או שאולי זו אטימות מרשימה. מה שמסביר למה הוא חשב שלצאת איתה למרוץ זה רעיון טוב מלכתחילה.

המשימה הבאה הייתה מצחיקה. היא התרחשה בחוות תנינים, או במילותיהם של חומוס צ'יפס סלט: "יא ווראדי, איזה לאקוסט! זה לא כמו בחמת גדר, שאנחנו רואים אותם עייפים, קוראים לאישה". הדבר הראשון שהם היו צריכים לעשות הוא להשחיל חוטים אל תוך גוויות רקובות ומצחינות של עופות, או חתולים. אחד מהתאומים שיניים הגדיר את זה היטב ואמר בהבעה של רקדנית כלובים במסיבה של עופר ניסים: "רק מהריח נהיה לי סלמונלה". אריאל וקארין לא נתנו לעובדה שהכל שם לא כשר להפריע להם, ואריאל הקפיד לדבר אל התנינים באנגלית, כנראה מתוך הנחה שהם גויים. גם גילי וטלי התמודדו כמו גדולות. טלי הציעה לתת לתנינים את רגל שמאל שלה, שלטענתה ממילא דפוקה, וגילי איבדה קשר למציאות ולאורך כל משימת ההאכלה ניסתה לקרוא להם אליה בלחישות "בוא, חמוד! פססט פסססט", מתוך דאגה שהאוכל יחולק ביניהם שווה בשווה, ותוך כדי כך תרמה לנו את פיסת המידע המרתקת - שבת משפחה שלה עובדת עם חיות - היא כל היום רק משקיפה על שפני סלע, וכמה זה נהדר.

אצל לוריאל אלביב ומייבלין ניו יורק, לעומת זאת, חגג הכאוס. העקרונות של מיכל הקרויה גם 'חיים שלי יפה', הרימו את ראשם המבולבל וציוו עליה לא לעשות שום דבר שקשור בחיות מתות (אלא אם כן הם מתו בשליחות הקודש - הפיכה לנעל סטילטו של ג'ימי צ'ו). היא לקתה בשתקת מצויה שלא אפשרה לה לזוז או לדבר, התיישבה על ענף וסירבה לזוז, משאירה את עומר האומללה, או בשמה האינדיאני 'לב שלי', להתמודד. עומר החליטה שהיא לא יכולה להגיד למיכל שום דבר על העקרונות שלה, ולכן היא תלך להאכיל תנינים לבד. אחרי ארבע דקות לב שלי בכתה, רקעה ברגליים, התמוטטה וחזרה על המילים "לא בא לי. לא בא לי" עשרות פעמים, ובאופן כללי התנהגה כמו פרסומת לקונדומים. ההיסטריה גרמה למיכל להתעורר מהתרדמת שבה שקעה כשניסתה ללא הצלחה להיזכר בסיבה למה היא נגד המשימה הזאת (זה טבעונות? זה קיימות? אני סתם מוסרית? לא חשוב, אני אשב על גדם עץ ואיראה עמוקה), וללכת לעמוד ליד עומר כדי למנוע ממנה לקפוץ אל התנינים ולעשות איתם סלפי אחרון. המשימה הסתיימה במילותיהם האלמותיות של חצי מנה פלאפל לשומר התנינים: "don't noise, there is a lot of lacoste".

במשימת הדו קרב לכדו את הזוגות ברשתות שתלויות בין כמה עצים, והם היו צריכים לחתוך את החבל שמחזיק אותם למעלה. הרעיון היה לבחור את החבל הנכון מבין עשרה חבלים, שישחרר אותם, מבלי לחתוך בטעות את החבל של היריב. גילי וטלי הגיעו ראשונות למשימה הזאת, המקום הראשון, לראשונה במשחק, והזוג השני שהגיע למקום היו איל וסיד, שניצחו את המשימה בקלילות בעוד הן מעוכות בתוך הרשת, מיואשות כמו ניסים ואוראל על העמוד בכנסת. אחריהם הגיעו רן ובן, שלא היו מסוגלים לראות את טלי וגילי חסרות אונים וכמעט בוכות אחרי שהפסידו את הדו קרב הראשון. בעיניהם של שני הילדים הטובים האלה מיד הפכו המתחרות שלהם לאימהות מטאפוריות, והם פשוט ויתרו על הדו-קרב ושלחו אותן לדרכן. זה היה מקסים, ונכון, ומוסרי, ומרגש.

בהתחלה הם הרגישו טוב עם עצמם, ואמרו דברים כמו: "נעשה טוב, נקבל טוב" ובצדק, כי בכל זאת, ככה אנשים שפויים אמורים להתנהג. אך אבוי - כמו שקורה המון פעמים בחיים, במקום לקבל טוב הם קיבלו אתם יודעים מה, וספגו רצף הפסדים שלא היה כמותו. הם חתכו לעדן ואביעד את החבל בטעות, אחר כך לאריאל וקארין (אבל בורא עולם קיבל על זה את הקרדיט), אחר כך קרה אותו דבר עם טינה ופיי, יהודית וזוהר, ובסוף גם עם ניסים ואוראל שלא ידעו את נפשם מרוב שמחה. איזה נעשה טוב נקבל טוב?? הלוואי שהיה קשר סיבתי בין עשיית טוב לבין קבלת טוב, ותמיד עצוב לראות הוכחה אחרי הוכחה שזה לא באמת עובד ככה - אבל אני כבר השלמתי עם העובדה שהטוב שמקבלים הוא לא הגנה מהדחה במירוץ למליון ולא אופניים חדשים או סוס פוני. אפרנטלי הדברים האלה לא חשובים לישות שמנהלת את העניינים. הטוב שמקבלים על מעשה טוב הוא הרגשה טובה, שנובעת מהידיעה שהצלחת לעבור עוד יום בעולם הזה בלי להפוך לחתיכת חרא שאדיש לסבלם של אחרים, וזה גם משהו. האמת? זה הרבה.