פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      סולידריות במקום הפרדה: לא כל יום רואים סרט כזה על נשים חרדיות

      "החוף הנפרד", סרטה של קרין קיינר (HOT8), עוסק בנשים החרדיות שמגיעות לחוף הנפרד בתל אביב. בניגוד לרושם הכבד שיכול להיות לנושא, זה דווקא באמת סרט שמשרה רוגע. לפרקים הוא אפילו מצחיק ואפילו מציג ניצנים של מרד בחברה החרדית

      החוף הנפרד HOT8 (יח"צ , באדיבות HOT8)
      יש דמויות שמתפספסות. החוף הנפרד (צילום באדיבות HOT8)

      "החוף הנפרד", סרטה של קרין קיינר שהוצג אמש בHOT8, נקרא על שם החוף בתל אביב אשר מפריד בין נשים חרדיות וגברים חרדים, אבל גם בין חוף הנשים לבין שאר עולמן - מקום בו הן יכולות לקחת נשימה, לעצור את השגרה ולהנות. בין גל אל גל, במיניבוס אל החוף, בתוך הים ובחזרה, מתפרש לו אנסמבל שלם של נשים, גלריה של דמויות: אישה במשבר משפחתי, אלמנות מזדקנות, אם לבן עם תסמונת דאון, רבנית, נערות חרדיות שמחפשות את עצמן. כל אחת מהן סוחבת איזה עצב, וכל אחת מהן מוצאת שמחה ורוגע דווקא כאן, בין הגלים.

      כך גם הסרט מחפש איזו רגיעה, וסגנון הבימוי שלו עדין, אולי עדין מדי: הסרט לא ממש מציג את הדמויות, אלא נותן להן לספר את סיפורן. למעשה, שמן של הדמויות נגלה על המסך רק בסיומו של הסרט, כאקט יחיד כמעט של התערבות מצד הבמאית. יש דמויות שזה עובד איתן נפלא - ואחרות שמתפספסות. גם אין כאן ממש נראטיב או התפתחות - הקולות מסביב, כמו אלה שחושבים שזאת תועבה להגיע לחוף ורוצים לאסור את הכניסה אליו, או מכיוון אחר ההתרחשויות בחוף הגאה הסמוך - כל אלה לא חודרים ממש לתוך החוף המעורב או הסיפור שלו.

      החוף הנפרד HOT8 (יח"צ , באדיבות HOT8)
      משהה את הצורך להתנצח. החוף הנפרד (צילום: טל מור)

      במקום זאת הסרט מעדיף להציג פרגמנטים, רגעים של התרחשויות, חלקן קומיות, חלקן טראגיות, וברקע - כמעט סרט טבע: ציפורים נודדות וגלים נשברים, בצילומים יפהפהיים שגורמים למקום הזה באמת להיראות כמו גן עדן אבוד, מה שבהחלט מוסיף לסרט נופך פיוטי. בניגוד לרושם הכבד שיכול להיות לנושא, זה דווקא באמת סרט שמשרה רוגע. לפרקים הוא אפילו מצחיק.

      מאוד קל לקחת סיפור מסגרת של נשים חרדיות בחוף נפרד ולמקם אותו בתוך גבולות ברורים של ייצוג חרדי, אך הסרט בוחר לו דרך אחרת, ובזה יופיו: במקום לדבר על הפרדה, הוא עוסק בחיבורים ובסולידריות בין נשים חרדיות לבין עצמן, בין מבוגרות אדוקות וצעירות שמחפשות את דרכן, ובין החרדיות למצילים הגברים. המרחב הזה לא חף משיפוטיות, והוא ממש לא מציג אוטופיה מדומה - גלומה בו ביקורת חותכת על העולם החרדי, שבאה מפיהן של הגיבורות עצמן, ואפילו צעדים קטנים של מרד, למשל כאשר שלוש מהנשים הצעירות שרות במופגן ליד המחיצה עם הצד השני של החוף, או הנשים שמתעקשות להגיע לחוף לא משנה מה יגידו. אבל כשם שהחוף משהה לכמה שעות את טרדות היום יום, הוא משהה גם את הצורך להתנצח. במקום לריב, הסרט מקשיב, וכולו מפגן כוח של הרבה כבוד הדדי.

      ועוד עניין: "החוף הנפרד" הוא אמנם סרט על נשים מבני ברק, אבל לא פחות ואולי יותר הוא בעצם סרט על תל אביב - העיר שבה במרחק של מאות מטרים זה מזה נמצאים החוף החרדי והחוף של קהילת הלהט"ב, ושבה לא משנה מאין באת - כך רומז הסרט - תוכל/י להעז להראות יותר ממך ולהרשות לעצמך להנות. צילומי הגלים, כשברקע מתנגן שיר הנושא של הסרט, "Freedom" של ג'ורג' מייקל, מגלים שזה בעצם סיפור תל אביבי אולטימטיבי.