פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      כל העולם במה: "המתופפת הקטנה" נטפלת בחוכמה לסכסוך הישראלי-פלסטיני

      האופן שבו משדכת "המתופפת הקטנה" בין עולם הביון לתיאטרון, הופך את סדרת הריגול החדשה של BBC למסכת רב-רבדית של השקפות. התוצאה היא דרמה מרתקת ומבריקה, מבוימת ומשוחקת להפליא, שבאמצעות המורכבות של דמויותיה ושלה עצמה מגלמת את זו של הסכסוך הישראלי-פלסטיני

      המתופפת הקטנה, פלורנס פיו (יח"צ)
      כובשת מאין כמוה. פלורנס פיו בתפקיד צ'ארלי, "המתופפת הקטנה" (צילום: יח"צ)

      "טרור הוא תיאטרון", אומר המחבל סלים (הישראלי אמיר חורי) בפרק השלישי של "המתופפת הקטנה". לא זאת בלבד שיש דמיון מסוים במצלול שתי המילים, אלא שהסדרה, ולפניה כמובן הספר של ג'ון לה קארה שעליו היא מבוססת, כורכת באופן מבריק ממש בין התיאטרון לבין ניסיונות הפיגוע וניסיונות הסיכול. הרי מהי מלאכת הביון אם לא מחזה שלם הכולל שחקנים ועובדי במה? כאשר סוכן מוסד מגייס שחקנית לטובת משימה שבה עליה להתחזות לטרוריסטית, הוא אף אומר לה מפורשות שכעת עליה לשחק "בתיאטרון של האמיתי".

      נקודת המוצא הזו הופכת את "המתופפת הקטנה" למסכת מרתקת של השקפות. אנחנו גם ככה נוטים להשתמש במונחים כמו "הנראטיב הפלסטיני", ובצד השני אומרים משהו דומה על ההיסטוריה כפי שהיא נתפסת על ידי הישראלים. דרמת הריגול החדשה של BBC (שהחל מהיום, שני, כל ששת פרקיה זמינים ב-HOT VOD) לוקחת את נקודות המבט השונות והופכת אותן לדרמה מסקרנת על כל שעל, שבאמצעות המורכבות של דמויותיה ושלה עצמה מגלמת את זו של הסכסוך הישראלי-פלסטיני. את מורכבותה של אמת שהיא כמו תמונת תלת-ממד, כל אחד רואה בה משהו אחר בהתאם למקום שבו הוא עומד - כולל הבריטים שעזבו את א"י/פלשתינה, ועתה גוף השידור הציבורי שלהם מעבד את הסדרה הזו על פי ספרו של בריטי אחר.


      עוד בוואלה! תרבות:
      גיל הזהב העכור: "שיטת קומינסקי" משתמשת בקלילות כדי להחדיר מסרים קודרים
      חומות של ייאוש: "הבריחה מדאנמורה" מבלבלת בין איטיות לבין איכות
      אימפריות נופלות לאט: גם בעונה חיוורת, "נרקוס" היא תזכורת לימי הזוהר של נטפליקס

      מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר

      המתופפת הקטנה, מייקל שאנון, אלכסנדר סקארסגארד, פלורנס פיו (יח"צ)
      תופי מלחמה. מייקל שאנון, פלורנס פיו ואלכסנדר סקארסגארד, "המתופפת הקטנה" (צילום: יח"צ)

      ב-1978, שלושים שנים אחרי הקמת מדינת ישראל/הנכבה הפלסטינית ורק שש שנים אחרי רצח הספורטאים במינכן, סוכני מוסד בראשותו של רב המרגלים מרטי קורץ (מייקל שאנון), מנסים ללכוד חוליה פלסטינית שמשליטה טרור ברחבי אירופה בסיוע של גורמי שמאל קיצוני מהיבשת. לשם כך מגייסים הישראלים שחקנית בריטית אלמונית בשם צ'ארלי רוס (פלורנס פיו), המתהדרת אף היא בדעות שמאל קיצוני, ומציעים לה את תפקיד חייה: להסתנן לשורות הטרוריסטים.

      השידוך הכל כך מתבקש בין סוגי המשחק השונים, על במת עץ או בתיאטרון של האמיתי, מחדד כיצד השקר, האמת והעמדות הפנים נמהלים זו בזו עד שלא ניתן להפריד בין האחד לאחר. כיצד אנשים משני צדי המתרס מתנהלים בין סתירה אחת למשנתה, מיישבים את הקונפליקטים הפנימיים שלהם עצמם (או סתם חיים איתם) כדי להציג עמדה כלשהי כלפי חוץ, מטשטשים אגב כך את גבולות המוסר והנאמנות. המורכבות של הסכסוכים, חיצוניים כפנימיים, מועברת באמצעות סיפורים אישיים, היסטוריות פרטיות, כאב. כולן מגולמות בכל אחת מהדמויות, יוצרות רבדים על גבי רבדים.

      המתופפת הקטנה, מיכאל מושונוב (יח"צ)
      הישראלים לא נופלים מהנוכרים. מיכאל מושונוב, "המתופפת הקטנה" (צילום: יח"צ)

      למען הסר ספק, צופים ישראלים רבים עלולים לנוע בחוסר מנוחה במהלך הצפייה ב"המתופפת הקטנה". אבל גם כשאמיתות לא נעימות מוטחות בנו, כל מה שקורה ב"המתופפת הקטנה" מוגדר על ידי סצנת פתיחה שבמסגרתה חוליית המחבלים רוצחת ילד קטן, קורבן שלא מזיז לאנשיה כהוא זה. שני הצדדים חפצים בצדק לעמם ושני הצדדים עושים בשמו עוולות. ואם יש צד שיוצא גרוע במיוחד, הרי שאלה הם הבריטים.

      כמתבקש מסדרה העוסקת בשכבות של משחק, הקאסט ב"המתופפת הקטנה" מצוין. אם היה ספק שאלכסנדר סקארסגארד ("שקרים קטנים גדולים") הוא יותר מרק אליל בנות, תפקידו כאן כאדם עם משבר זהות כואב ועמוק מוכיח שהוא הרבה מעבר מזה. מייקל שאנון האדיר ("יצורים ליליים", "אימפריית הטיילת") בתפקיד מתעתע במיוחד ולבבי בצורה שלא רואים ממנו לעתים קרובות. השחקנים הישראלים - מיכאל מושונוב (רביעי בקרדיטי הפתיחה), אמיר חורי, וגם דניאל ליטמן ושלמה בראבא בתפקידים קטנים יותר - לא נופלים מעמיתיהם בחו"ל. אך מעל כולם זוהרת פלורנס פיו. השחקנית - שכבר בלטה בסרטים כמו "ליידי מקבת'", עליו אף זכתה בפרס הבאפט"א, ולאחרונה ב"מלחמתו של רוברט דה ברוס" בנטפליקס - כובשת מאין כמוה בתפקיד צ'ארלי, משקפת לסירוגין פגיעות וגאווה, בלבול ונחישות.

      המתופפת הקטנה, אלכסנדר סקארסגארד (יח"צ)
      יותר מרק אליל בנות. אלכסנדר סקארסגארד, "המתופפת הקטנה" (צילום: יח"צ)

      ספריו של ג'ון לה קארה זוכים להמון עיבודים קולנועיים וטלוויזיוניים. אחד כזה, "מנהל לילה" החביב למדי, שודר ב-BBC (ובישראל ב-AMC) לפני שנתיים וחצי. "המתופפת הקטנה" היא אחד מהמוצלחים והמוצדקים בשורה הארוכה הזו. כולה מבוימת על ידי הדרום-קוריאני הגאון פארק צ'אן-ווק ("שבעה צעדים"), שבמקרה הזה זונח את הקיצוניות האופיינית לו ושומר על סולידיות יחסית, משתמש לא פעם בסגנון שמזכיר סרטי ריגול מהתקופה שבה העלילה מתרחשת - זום-אין על דמות, מסכים מפוצלים וכן הלאה. אבל חשוב בהרבה מזה, פארק מקפיד להציף את האנושיות רבת-הפנים של הדמויות בינות למעללי המתח והריגול (רגע נפלא במיוחד: צ'ארלי נוהגת לבדה בכבישי יוון וממציאה מילים באנגלית לשיר יווני שמתנגן ברדיו). יחד עם התסריט הפיקחי של מייקל לסלי וקלייר ווילסון, הכוחות שמאחורי המיני-סדרה מעבדים את הקלאסיקה של ג'ון לה קארה לכדי יצירה ממגנטת שמכבדת את המקור.

      המתופפת הקטנה, מייקל שאנון (יח"צ)
      לבבי שלא כהרגלו. מייקל שאנון, "המתופפת הקטנה" (צילום: יח"צ)
      המתופפת הקטנה, אמיר חורי (יח"צ)
      סיפורים אישיים, היסטוריות פרטיות, כאב. אמיר חורי, "המתופפת הקטנה" (צילום: יח"צ)
      המתופפת הקטנה, פלורנס פיו (יח"צ)
      התיאטרון של האמיתי. פלורנס פיו, "המתופפת הקטנה" (צילום: יח"צ)