חיה מתעתעת הוא "i,i", האלבום הרביעי והחדש של ג'סטין ורנון, ביושבו כבון איבר. בכל פעם שאני מקשיב לו, וזה קרה לא מעט פעמים מאז יום חמישי, כשכל השירים הופיעו לפתע ביוטיוב, רגשות אחרים צפים ועולים. ברמקולים בבית, באוזניות, באוטו, כל האזנה לו, שבוודאי מושפעת גם מהצורה שבה הצלילים נכנסים פנימה, משנה את מה שאני חושב. שזה כמובן בדיוק מה שוורנון רוצה, לשחק לך בראש. לעשות לך חיים קשים. לגרום לך להתאמץ. לא פעם המאמץ יותר משווה את זה.
בשיאו ורנון הוא גאון מוזיקלי - בפעמים אחרות דווקא הוא זה שמתאמץ מדי ומתיש אותך, ובשביל התשה לא צריך אותו, כבר יש את רדיוהד.
Bon Iver - Hey, Ma
הסיפור, למי שלא מכיר: ב-2008, כשהוציא בשנית את אלבומו הראשון, האינטימי והיפהפה "For Emma, Forever Ago", ורנון עוד היה מוזיקאי פולק-רוק נחבא אל הכלים. את הקסם שלו הוא עשה בעזרת קולו וגיטרה אקוסטית. כעבור שלוש שנים, ב-2011, אלבומו השני "Bon Iver" כבר היה סנסציה ובהמשך גם זכה בגראמי בקטגוריית האלבום האלטרנטיבי של 2012. הוא כבש את המקום הראשון בלא מעט רשימות סיכום של אותה שנה, כולל שלי, והפך את ורנון למישהו שכולם רוצים חתיכה ממנו. בצדק כמובן: "בון איבר" היה ועודנו אלבום מושלם, מהפנט ונוגע בפינות הכי נסתרות של הלב. ההצלחה ההיסטרית הפכה אותו לאושיית אינדי שגם המיינסטרים (מקניה ווסט ועד ג'יימס בלייק - כן, הוא מיינסטרים) חפץ ביקרו ובכשרונו. ורנון ניצל את ההצלחה בחוכמה וניתב אותה לעשייה ענפה, עם שלל פרויקטי צד, שיתופי פעולה והקמת קולקטיבים מוזיקליים עם ערך מוסף חברתי.
חמש שנים חלפו עד שהוא הוציא את האלבום השלישי של בון איבר, "Twenty Two, A Million". ורנון חתך בו עמוק לאלקטרוניקה. כתבתי אז כאן כך על האלבום, שגם אותו אהבתי: "הוא לא אחיד מספיק, וביותר מדי רגעים בוחר באקספרימנטלי על פני הקוהרנטי. יש כאן שירים שהיו יכולים להיות מושלמים אם ורנון לא היה עושה בהם שפטים ורק נותן להם להיות. אבל נו, למה לתת להם. החלום שלי הוא לקבל יום אחד גרסה נקייה של האלבום הזה, רק הקול הטבעי והמצוין שלו, בלי מניפולציות מטרחנות. אבל גם כך, 36 הדקות הקצרות שמרכיבות אותו כוללות כמה מהקטעים ומהרגעים הכי יפים של 2016. ורנון מתגלה שוב בתור מה שהוא באמת - זמר נשמה".
בהתחלה נדמה שהמקרה של "i,i" לא לגמרי שונה, אבל הוא כן. גם הפעם שם האלבום הוא התחכמות מיותרת, אבל לפחות רוב השירים לא זכו בסיבוב הזה לשמות שנולדו אחרי שהחתול שלו או מה שיש להם שם בוויסקונסין ישב על המקלדת. האלבום מתחיל ואתה לא יכול שלא לחשוב ששוב מטרת העל של ורנון היא שאף אחד לא יוכל לשיר את השירים שלו חוץ ממנו. קחו את המעריץ מספר 1 של בון איבר ותגידו לו לבצע את "iMi" - אם חייו יהיו תלויים בזה, הוא מת. אגב, אני בספק אם גם ג'יימס בלייק, שמשתתף בשיר, היה מצליח. זה לא רק המבנים המורכבים מדי, זה גם הסאונדים והצפצופים המעיקים. ההפקה סופר-מושקעת, אבל לא פעם זה גם בעוכריה. זה ממשיך ב-"We" וב-"Holyfields", שבביתו האחרון יש סימני התאוששות, ואתה נזכר ב"Twenty Two, A Million" ובאיך יצירה יכולה להיות בנשימה אחת גם מאד מאד יפה וגם מרגיזה.
השיר הכי יפה של בון איבר? Naeem
ואז, סופה שטורפת את הנפש ומזכירה מה ורנון יודע לעשות ללב האנושי: סדרת שירים שמתחילה עם "Hey, Ma", ממשיכה עם "(U (Man Like" שנפתח כמו בלדת פסנתר של ברוס הורנסבי הענק ולא סתם - הורנסבי אכן מנגן ושר בו; ומגיעה לשיאה ב-"Naeem", לטעמי השיר הכי טוב באלבום ואחד משיאיו של ורנון בכלל. איזה שיר. ההמשך לא נוגע בגבהים האלה, אבל עדיין מציג את ורנון בגרסתו הקומוניקטיבית יותר, כשהוא נותן לקול שלו להוביל ולא מקריב את עצמו לווקודר ולאפקטים, וגם מרשה לגיטרה ההיא מפעם לחשוף את עצמה יותר. התוצאה היא שירים נפלאים כמו "Faith", "Salem" ו-"Sh'Diah", שמזכיר איזה כלי מופלא וסקסי הוא הסקסופון. הערה: כשאני כותב "גרסתו הקומוניקטיבית" אני מתכוון בכל הקשור למוזיקליות. כשזה נוגע למילים, ורנון תמיד היה מעורפל, עמום, סתום. יש לו רגעים של צלילות שבהם אתה כמעט מבין מה הוא רוצה לומר, על החיים, על אהבה, על הסביבה, אבל לרוב - חידה. לי זה מאד פוגם בחוויה, לאחרים לא.
(Bon Iver - U (Man Like
אלבום חדש של בון איבר הוא אירוע. ורנון מתייחס אליו ככזה כבר משלב הכתיבה וההקלטות. עשרות אורחים משתתפים בו, יש כבר קליפים לכל הקטעים, חפירות האינסטגרם נמשכו שבועות, מרצ'נדייז ידידותי לסביבה מוצע למי שנופל בפח (שיעול שיעול). לפעמים קשה להפריד בין המוזיקה לכל המסביב, אבל צריך. מדובר באחד מהאמנים הכי מוכשרים של התקופה. רגיש, מרגש, חכם, מחכים, שהפעם הצליח לשלב בין כל אלבומיו הקודמים, הגם שהשלם לא עולה על חלקיו. ורנון סיפר ש-For Emma, Forever" Ago" ייצג את החורף; "Bon Iver" את האביב; "Twenty Two, A Million" את הקיץ. "i,i" סוגר את מעגל עונות השנה עם הסתיו. הוא באמת קצת מביא אותו. רק על זה ראוי להכיר לו תודה.
