פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      בכי של לב שבור: ההתפרקות הגדולה של פיי ב"מירוץ למיליון"

      גם הפרק הזה של "המירוץ למיליון" התחיל עם הרבה שמחה ותקווה באי היפהפה מאוריציוס, אלא ששום דבר לא הכין אותנו לבכי קורע הלב של פיי. מידה מסוימת של השפלה, תחושת כישלון, דחייה והפסדים יכולה לחשל אותך, אבל מתברר שלכל אחד יש קו אדום

      המירוץ למיליון המרוץ (צילום מסך)
      נראית דודו (צילום מסך)

      כמו החיים, גם הפרק הזה של המירוץ למיליון החל עם הרבה שמחה, תקווה ואופטימיות, באי החופים והדקלים מאוריציוס. אבל אל תתנו לחול הלבן ולמים הצלולים להטעות אתכם, כי גם באי הזה שכולם מכנים אותו "גן עדן" הגיע לבסוף רגע ההתבגרות וההתפכחות. המשימות בפרק הזה היו משימות של תקשורת וסנכרון - במשימת האבובים היו צריכים המתחרים להסתנכרן בין התנועה של סירת המנוע לבין הרגע הנכון לקפוץ לאבוב רטוב ומרושע, שחבט למיכל (או לעומר, אני באמת לא יודעת מי זאת מי) באף, ונטרל אותה למשך זמן מה, שאותו בילתה באמבולנס. שאר החברים דווקא צלחו את המשימה הזאת בקלילות יחסית, אפילו גילי, שנתנה לנו את אחת הקפיצות הכי מצחיקות מאז המצאת האבוב. היא ניסתה לקפוץ, אבל במקום זה היא פשוט נשפכה אל תוך הים. אבל גילי כמו גילי זמררה לעצמה את השיר "שוטי שוטי ספינתי", והמשיכה בחייה.

      גם ניסים ואוראל, הזוג המקטר ביותר בתולדות הריאליטי, צחקקו כל המשימה, ורוחם לא נפלה לרגע, למרות שמהאי מאוריציוס הם "לא נפלו". נראה לי שאלא אם כן מקבלים את פניהם עם כמה קילו פרגיות וקצת קבב, הם לעולם לא יהיו לגמרי מרוצים.

      המירוץ למיליון המרוץ (צילום מסך)
      צחקקו. ניסים ואוראל (צילום מסך)

      משימת המקלות וכדי המים היתה פחות קלילה. המשימה הייתה מבוססת על היכולת של אחד מבני הזוג להסביר לשני, שהיה עם עיניים מכוסות, מה לעשות כדי לא להפיל את הכד שהחזיקו בין שני מקלות. הוראות שנראות פשוטות כמו "תן קונטרה ימינה בקצה של המקל" הצליחו להפוך למריבות קשות בין האחים ממן, שמשום מה עשו את המשימה פנים אל פנים ולא במקביל, כמו כל השאר, כך שאחד מהם היה צריך ללכת אחורנית על החול. בנוסף לכל הם גם החזיקו את המקל ביד אחת, מה שפגע ביציבות שלהם. מה שטוב בתקשורת ביניהם הוא שגם כשהם רבים, הם יודעים לשחרר ולהמשיך הלאה, מה שאי אפשר להגיד על טיה ופיי, כשגילו שהן צריכות לחזור אחורנית, ולעשות משימה נוספת שתעכב אותן בלא מעט זמן.

      בעוד גילי וטלי, שעברו את משימת הדודו בשיא הקלילות, מקפצות בדרכן לנקודת הציון הבאה, טיה ופיי הגיעו ללוח החשיפה וחשכו עיניהן. שלושה זוגות הצביעו נגדן - סיד ואיל, חביב ויצחק, ועדן ואביעד. שוב הן אחרונות. אם ה'עצור' הקודם שספגו גרם להן לחשוב שהמתחרים עושים יד אחת להדיח אותן, עכשיו זה כבר בטוח. אבל עדיין, שום דבר לא יכול היה להכין אותי להתפרקות של פיי. היא בכתה מכאב כל המשימה, אבל הכאב לא היה רק פיזי. היה גם כאב פיזי - מדובר במשימה משפילה וכואבת - ללכת על ארבע, כשהברכיים שלך נשרטות מחול ואבנים, עלייך רוכב בן אדם, ואתה עצמך עטוף בשמיכה גדולה ומסריחה ועם עיניים מכוסות. שלא לדבר על הידיעה שמסביבך יש עשרות צבי ענק מוטרדים, שעוד רגע נותנים בך ביס. כן, צבים נושכים. נושכים חזק אפילו.

      המירוץ למיליון המרוץ (צילום מסך)
      פוסט טראומה. ההתפרקות של פיי (צילום מסך)

      אבל הבכי של פיי היה הרבה מעבר לזה. זה לא בכי כמו זה של אוראל, אירוע שמתרחש כל שניה וחצי, כשהיא מתגעגעת, כשהיא פוחדת, או כשהיא נזכרת באמא שלה שמכינה עכשיו עוף כי עכשיו יום שישי בשבע בערב. הבכי של אוראל הוא חמוד, קליל, נקי, כמו מים שעוברים בצינור, נשפכים מהצד השני, וזהו, זה נגמר. זה היה בכי שהרגיש כמו בוץ עם קוצים שנתקעים בצינור ושורטים אותך מבפנים בדרך החוצה. זה בכי של אנשים שלא מרשים לעצמם לבכות, כי הם מפחדים שאם הם יבכו זה עלול להימשך שבועיים רצוף. זה היה בכי של לב שבור, של אדם שהכאיבו לו, מאד, ולאורך זמן. לא רק עכשיו - אלא רצוף, עד עכשיו.

      זה היה בכי של פוסט טראומה, של ילדה שזיכרון תחושת הדחייה שחוותה לעולם לא יישכח מליבה, שהתעורר, כמו שכל פוסט טראומה עולה על פני השטח כשמספקים לה טריגר. "זה הזכיר לי את כל השנים שהייתי השחורה היחידה בבית ספר" היא סיפרה אחר כך, "והדברים האלה נשארים איתך". התחושה הזאת לא זרה לאף אחד מאיתנו, אבל במירוץ, וגם בחיים, הכל עניין של מינונים. מידה מסוימת של השפלה, תחושת כישלון, דחייה והפסדים, יכולה לחשל אותך, אבל לכל אחד יש קו אדום, מכסה שאם עוברים אותה, יכולה לגרום לו להישבר, לטווח הקצר, או אפילו לטווח הארוך.

      פיי הגיעה למירוץ עם הרבה מהתחושות האלה בתוכה, תחושות שהצטברו במשך השנים, מה שהגיוני מאד כשחושבים על זה. היא ילדה שגדלה כל חייה בתחושה שהיא זרה וחריגה, היא בטח חשבה שהיא צריכה להוכיח את עצמה בדברים הבסיסיים ביותר, כי היא שונה מכל מי שסביבה וצריכה להתאמץ לקבל את אישור הסביבה, שהיא צריכה להיות תמיד טובה, שאסור לה לפשל, או לטעות, או לעשות שטויות, לא להתבלט מדי כדי לא להיות מטרה ללעג, כדי לא לעצבן אף אחד חלילה. לא שזה עוזר, כי כשמחפשים אותך, לא משנה מה תעשה, מישהו כבר ימצא אותך. בלוח החשיפה שוב מצאו אותה, לא משנה כמה ניסתה שלא לפשל, והתזכורת הזאת הייתה הקש ששבר את גב הגמל. רק שבמקרה הזה זה צב, ולצב, למרבה המזל, יש שריון קשיח שמגן עליו.