פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      "בשבח המלחמה" של עילי ראונר מדגים כיצד המציאות הישראלית רודפת אותנו

      הקריאה בספרו של ראונר יוצרת אצל הגיבורה ואצל הקורא תחושת רדיפה, כאילו גם אנחנו צריכים להימלט, כאילו גם זמננו קצוב וזה רק עניין של זמן. קשה לזכור ספר שמתאר את ישראל של 2019 בצורה כל כך מדויקת ומאיימת גם יחד

      עריק, עילי ראונר (יח"צ , גדי ראונר)
      חווית קריאה יוצאת דופן. עילי ראונר (צילום: גדי ראונר)

      בספרו הראשון הציג עילי ראונר לראווה את התכונה הטובה ביותר שניתן לבקש מסופר ביכורים: ייחודיות. "עריק", רומן שעסק בצעיר העורק מהצבא כדי לברוח לפריז ואולי להירפא על ידי כתיבה, לא הרגיש כמו אף ספר ישראלי אחר שנכתב. לפרקים ניתן היה להרגיש כאילו צורף לספר מנוע קטן הדוחף את הקורא קדימה, בלי יכולת של ממש לעצור. זה היה מרענן ומיוחד ובלתי ניתן לשכפול, אבל דבר אחד ראונר כן הצליח לשכפל ב"בשבח המלחמה", הרומן השני שהוציא לאחרונה: חוויית הקריאה בו יוצאת דופן, עוד לפני שמבדילים בין טוב לרע, עלילה ודמויות.

      הספר מתאר בצורה ריאליסטית כמעט לגמרי - לצערנו הרב - את ישראל של השנים האחרונות, של צוק איתן, שריפת בית הספר הדו-לשוני, המורה אדם ורטה. רונית ו' היא מורה לספרות ש"לא סבלה את מפגן הכוח, ולא רצתה להבין את הכוח בהרתעה". או, במילים אחרות, שמאלנית, שומו שמיים. גם כשמטר הרקטות חולף מעל ראשה ולא פוגע בה, "דבר מה נשאר בה" - כפי שנשאר בכולנו, מדינה שמבקרת בכל בוקר בטראומה, וחוזרת מדי ערב לפוסט-טראומה.

      מעצם היותה שמאלנית רונית ו' היא גם בוגדת וגם מסוכנת, אדם שצריך לטפל בו, ליישר אותו, להראות לו מי הבוס, ואת המשימה הזו לוקחת על עצמה חבורת נערים שרצו, בין היתר, להבין "מתי היצר נעשה כוח, ומתי הכוח נעשה כאוס. ומתי הכאוס נעשה סיפור, התחלה, כלומר חוזר להיות יסוד פרימיטיבי, מעין מיתוס של יסודות החיים". הנערים מהלכים אימים על המורה לספרות וגם על מנהלת בית הספר, ומתברר שעל הרקע הנכון הם אפילו לא כל כך חריגים, ולמעשיהם אין באמת השלכות - גם לא, למשל, כשהם מוצאים רשימה של אנשים שהעזו לחתום על עצומה נגד המלחמה ולפעול נגדם.

      כריכת הספר "בשבח המלחמה" של עילי ראוטנר (יח"צ , עיצוב כריכה: נורית וינט כידרון)
      מאחורי כל רחוב יפה אורבת סכנה. כריכת "בשבח המלחמה" של עילי ראונר (עיצוב: נורית וינט כידרון)

      כשרקטות נורות על ערי החוף בתחילת הקיץ עם פרוץ המלחמה בעזה, "לראשונה נדמה להם שעולמם נקשר בגורל המשותף של המדינה בה גדלו. עכשיו לא היו אבודים עוד. לא עוד בלתי מפוענחים או משולחי כל רסן". לפתע יש לגיטימציה, יש הסבר, יש אבחנה רפואית - האם הביצה הגיעה קודם לכן? התרנגולת? תשובה אין, אבל תחושת שליחות דווקא יש: "היתה להם שליחות להפיץ את המלחמה עצמה ולשאת על גופם את הזוועה כללית. הם ידעו שהמלחמה לא תיגמר כאן, גם לאחר שעזה תבער והטנקים ייכנסו ויצאו משכונת שג'אעייה, הם הבינו את הדברים לאשורם".

      המלחמה תישאר לנצח וכך גם רונית ו' לנצח תרגיש נרדפת - על ידי התלמידים, המלחמה, הקולות שבראשה, ואי אפשר באמת להישאר, אי אפשר באמת להתחבא. קצת כמו הנערים (או המדינה), גם "בשבח המלחמה" לא מאפשר מנוח: מאחורי כל רחוב יפה מסתתרת סכנה, מאחורי כל הטפה לסובלנות בבית הספר מסתתרים אנשים שמעוניינים להרוג את האחר. הקריאה בספרו של ראונר קצת מרגישה כמו הרווח שבין שאיפה ונשיפה, וזו לא רק המורה לספרות שנרדפת: גם הקורא עלול להרגיש כאילו רודפים אחריו, כאילו גם הוא צריך להימלט, כאילו גם זמנו קצוב וזה רק עניין של זמן.

      קשה לזכור ספר שמתאר את ישראל של 2019 - או של 2014, או של 2017 - בצורה כל כך מדויקת ומאיימת גם יחד, שילוב של אמת ואמת שאולי עדיין לא נחשפה בפנינו. לעתים כבר קשה לזכור מה מציאות ומה בדיה של ראונר: האם באמת שרפו בית ספר דו-לשוני? האם באמת אנסו מורה רק בגלל שהיא שמאלנית? האם באמת עקבו אחריה לאן שרק הלכה, היכו אותה, היו מוכנים לעשות הכל כדי לסתום לה את הפה? הכל אפשרי. הכל אולי קרה. הכל אולי יקרה.

      הגיבור של "עריק" לאו דווקא נכנס ללבנון או עזה ובכל זאת סבל מפוסט-טראומה, והגיבורה של "בשבח המלחמה" לא נולדה, גדלה או חייה בשדרות או בקרית שמונה, ובכל זאת המלחמה, האלימות והכיבוש מקועקעים על כל גופה. כמו רונית ו', כנראה שגם הקוראים בספרו המטלטל של ראונר יישארו עם שורה תחתונה זהה: במדינות מסוימות, בזמנים מסוימים של ההיסטוריה, אתה יכול לרוץ כמה שרק תרצה; יש דברים שמהם אי אפשר לברוח.


      "בשבח המלחמה" / עילי ראונר, 222 עמודים, הוצאת דביר.