"לחלום בגדול" הוא הסרט המוזיקלי שהיינו צריכים

אוון, בנו הבכור של ברוס ספרינגסטין, היה בן שבע כשהספר הראשון בסדרת הארי פוטר יצא לאור בשנת 1997. "הבוס" עצמו הקריא לו את הספר. שנה לאחר מכן הוא כבר הקריא לו את הספר השני. זו הייתה התקופה הכי שחונה בקריירה שלו, בדיוק באמצע שבע השנים בהן כמעט לא כתב חומר מקורי. הסיפור הקסום על הילד שחווה ילדות קשה, והצליח להמציא את עצמו מחדש בזכות כישרון מולד, הזיז בו משהו, והוא ניגש לגיטרה - וכתב את "The Song For Harry Potter".

ספרינגסטין התאהב בשיר של עצמו, וניגש איתו לאולפני וורנר, שעמדו להביא את סדרת הספרים המצליחה למסך הגדול. במאי הסרט כריס קולומבוס חשב שהשיר יכול להתאים, אבל הייתה זו דווקא הסופרת ג'יי קיי רולינג שמנעה את השימוש בשיר בסרט. מעריציו של "הבוס" הכירו את האגדה על "השיר להארי פוטר" במשך קרוב לעשרים שנה, אך לא זכו לשמוע אותו. למזלם, אחד המעריצים הכי גדולים של המוזיקאי האמריקאי, הצליח להוציא לאור את השיר הגנוז - בסרט שעושה המון כבוד לספרינגסטין, אבל גם למעריצים שלו ושל מוזיקה בכלל.

את השיר, שקיבל לבסוף את השם: "I'll Stand By You" תוכלו לשמוע בפסקול הקומדיה הבריטית "לחלום בגדול" ("Blinded By The Lights"), שעלתה כאן בסופ"ש. הסרט מבוסס על סיפורו האמיתי של העיתונאי הבריטי סרפראז מנזור, שגדל בשכונת בארי פארק בלוטון, כשעה וחצי נסיעה מלונדון. מנזור היה בן למשפחת מהגרים מפקיסטן שניסה להשתלב בתוך החברה הבריטית של שנות השמונים, שסבלה באותם שנים מהקצנות לאומניות שבצבצו להן כמו פטריות אחרי הגשם בתקופת שלטונה של מרגרט תאצ'ר. הכלכלה הבריטית ספגה מכות קשות, דבר שהביא את האבטלה לשיא, ואיתה גם את שנאת הזרים. בתוך המציאות הזאת, מנזור מצא את עצמו במסלול בטוח אל החיים האפורים והקשים של מעמד הפועלים הבריטי, ובמקביל נגזר עליו לקבל על עצמו את התרבות הפקיסטנית המוסלמית-שמרנית, שדרשה ממנו בין השאר לפרנס את אבי המשפחה ולהתרחק מהתרבות המערבית, וגם הבטיחה לו חתונה בשידוך בעתיד - לאישה פקיסטנית כמובן. ואז הוא שמע את "The River" של ספרינגסטין, והכל השתנה.

"האם חלום שלא מתגשם הוא שקר, או האם זה משהו גרוע יותר?", זה הנושא אותו חוקר ספרינגסטין באחד השירים הכי עצובים שאי פעם נכתבו על ידי בן אנוש. מנזור היה בן שש-עשרה כששמע את השיר הזה, והוא הכה בו בנשמה כמו פטיש 32 טון. "The River" מספר על בחור צעיר שסך הכל רצה ללכת עם חברתו מארי לנהר ולעשות איתה אהבה, אבל אז הגיעו החיים עצמם והרסו לו את התוכניות. הנהר ממשיך לזרום לאורך כל השיר, כשתאוות הנעורים מתחלפת בעבודה ואחריות, בכניעה לרצונות ההורים והחברה. החלום האמריקני הגדול על הגשמה עצמית הופך לסיוט.

מנזור הרגיש שיש איזה בחור מניו ג'רזי שהצליח להעביר בדיוק את התחושות אותן הוא חווה בפרבר האנגלי. צלילה עמוקה לתוך הדיסקוגרפיה המוקדמת של ספרינגסטין הוכיחה כי הוא לא טעה. הוא הרגיש שהוא מצא את הנפש התאומה שלו. לא פחות חשוב, הוא הפך למעריץ מספר אחד של "הבוס", דווקא בסוף שנות השמונים, כשהקריירה של המוזיקאי החלה לדעוך באופן יחסי.

החשיפה למוזיקה של ספרינגסטין גרמה למנזור למרוד בעתיד שהובטח לו, והוא הפך לעיתונאי - אולי הדבר הכי רחוק ממה שהוריו ציפו לו. בין היתר, הוא הגשים את החלום לראות את ברוס בהופעה חיה. הוא עשה את זה עשרות פעמים מאז, והתרגש כל פעם מחדש. לבסוף כתב ספר על חייו, ועל ההשפעה העצומה של ספרינגסטין עליהם. הספר הפך לרב מכר מפתיע, וכעת סיפורו של מנזור הפך לסרט קולנוע שובה לב שביימה גורינדר צ'דהא.

ויויק קאלרה האנונימי מגלם את ג'אבד, בן דמותו של מנזור עצמו, ומצליח להביא לתפקיד פשטות ותמימות שספק אם שחקנים מנוסים ממנו היו מצליחים לספק. חברו הטוב בסרט הוא מאט, שמגולם על ידי דין צ'ארלס צ'פמן - המוכר בעיקר מתפקידו ב"משחקי הכס" כמלך טומן ברת'יאון, בנם הממזר של סרסיי וג'יימי לניסטר, ואחיו הצעיר של המלך ג'ופרי. אהובתו של ג'אבד היא נל ווליאמס בת העשרים שגם היא תהיה מוכרת למעריצי "משחקי הכס", שם היא גילמה את דמותה של אותה סרסיי לניסטר בסצנת פלאשבק לימי נעוריה. הצוות הבריטי הצעיר והדי אנונימי מספק את הסחורה, כאשר באופן אירוני כולם נראים כאילו הם באמת מגלמים בתוכם את כל רוח המרדנות והבלבול של אמצע האייטיז - למרות שאף אחד מהם עדיין לא נולד בעשור הזה.

"לחלום בגדול" הוא מסוג הסרטים שבמבט ראשון נראים נישתיים, כאלה שפונים רק לקהל מסוים. אלא שזה לא המקרה. בדיוק כפי ש"שחקי אותה כמו בקהאם", סרטה המצליח של צ'דהא מתחילת העשור הקודם, אינו פונה רק לאוהדי כדורגל (ובטח שלא רק למעריציו של דיוויד בקהאם) - כך גם סרטה הטרי, שנראה על פניו כמו הצדעה למוזיקה המהפנטת של "הבוס" מניו ג'רזי, אינו פונה רק למעריציו של ספרינגסטין. למרות שבאופן טבעי, אלה ייהנו אפילו יותר.

סרטיה של צ'דהא, שנולדה למשפחה הודית אך גדלה מגיל שנתיים באנגליה, עוסקים כמעט תמיד בחייהם של מהגרים בבריטניה, עם דגש על הקהילה ההודית. במבט שטחי אפשר לומר שגם "לחלום בגדול" עוסק בדיוק בנקודה הזאת, רק כשהגיבור ההודי המסורתי מוחלף בפקיסטני. אלא שלא מדובר בעוד סרט שאמור להראות שגם למהגרים יש רגשות וכולנו בני אדם. בחוכמתה, הקולנוענית לא תוחמת את הדמות הראשית לתוך מסגרת של "שחור מול לבן" או "אנחנו והם" אלא מציגה את גילויי הגזענות שהוא ומשפחתו נאלצת לסבול בצורה פרופורציונלית. כן, ילדים אנגלים נוהגים להשתין למשפחתו של ג'אבד על דלת הכניסה לביתם. כן, פשיסטים מטרידים אותו ואת חברו הסיקי במסעדה. כן, גלוח ראש אחר עוקב אחריו ויורק לו בפרצוף, לא מטאפורית, רק בגלל שהוא בצבע הלא נכון. אבל הוא עדיין בן שש עשרה, ומה שמעניין אותו זה להשיג את הנערה שהוא מאוהב בה, להתעמת עם אביו השמרן ולתת לקול שלו להישמע.

מה שהופך את ג'אבד לשונה ומשונה בתוך היקום של הסרט הוא לא צבע העור שלו, אלא הבחירה שלו להתאהב במוזיקת רוק אמריקנית "מיושנת" בעידן בו הסינתיסייזר, הניו אייג' והפופ של וואם! כבש את הצעירים בבריטניה. כדי להדגיש את ההזרה הזאת, חברו הטוב של הגיבור לא מצליח להבדיל בין ספרינגסטין לבילי ג'ואל. עד כדי כך "הבוס" היה "לא קול" אצל צעירי בריטניה.

ההיגיון אומר שבתקופה כזאת, צעיר בריטי שמרגיש בודד ומרגיש שהחיים סוגרים עליו יפנה למוזיקה של הקיור או של הסמית'ס (מוריסי עצמו מוזכר בסרט מספר פעמים), אך דווקא הבחירה בספרינגסטין משחררת את ג'אבד מעוד מוסכמה. הוא לא פקיסטני טיפוסי, הוא לא בריטי טיפוסי, הוא לא נכנס לשום שטאנץ שמצופה ממנו - וכשחושבים על זה, אולי זה בעצם כל העניין במוזיקה של ספרינגסטין.

העולם היה צריך סרט מוזיקלי מהסרט הזה. אחרי "רפסודיה בוהמית" שהצליח לבדר ולרגש, אך גם לעצבן כשחטא לאמת בלי הפסקה, ובטח שאחרי "רוקטמן" הסתמי ו"יסטרדיי" המאכזב - מגיע סרט שכולו לב ופאן, גם אם הוא עוסק בלא מעט נושאים רציניים וכבדים. כל אחד שאי פעם פתח את הרדיו ושמע שיר שהרגיש כאילו הוא נכתב בדיוק בשבילו, יתרגש מהסרט הזה. כל מי שאי פעם הרגיש שיש לו קשר מיוחד לאמן, ירגיש כאילו הסרט נכתב עליו. זה סרט לכל מי שמרגיש שהוא לוהק לתפקיד הלא נכון בסיפור של חייו, ולכל מי שמרגיש עדיין רעב עמוק בתוך הלב. ברוס ספרינגסטין כתב פעם: "כולנו מחפשים מקום לנוח. כולנו רוצים בית. זה לא משנה מה אנשים יאמרו, אף אחד לא רוצה להיות לבד - ולכולם יש לב רעב". אל תתווכחו עם "הבוס", אחד ממנתחי הלב הגדולים של דורנו.