למעט מקרים יוצאי דופן, רוב שוברי הקופות ההוליוודיים מופצים בארץ. גם בכל הקשור לקולנוע אירופאי, אנחנו לא ממש מקופחים. מי שנופלים בין הכיסאות הם סרטי האינדי האמריקאים. קצרה היריעה מלמנות כמה תוצרים בולטים של הקולנוע האמריקאי העצמאי נגנזו כאן בשנים האחרונות. לכן, לא מובן מאליו כי שני סרטים המשתייכים לסוג העשייה הזה מציגים כרגע באולמות - "איפה את, ברנדט", שעלה בסופ"ש הקודם, ו"כמה פנים לאמת" שהגיע לאקרנים בסוף השבוע הנוכחי. סיבה לחגיגה? זהו, שלא בטוח.
נתחיל ב"איפה את, ברנדט", על פניו אחד הסרטים המסקרנים של השנה: עיבוד לרב המכר של מריה סמפל, שביים ריצ'רד לינקלייטר, מי שבין השאר חתום על "התבגרות", אחת מיצירות המופת של העשור. נוסף על כך, מככבת בו קייט בלנשט, ובצידה שמות כמו קריסטן וויג, בילי קרודופ ולורנס פישבורן. נשמע חלומי, אך בפועל התוצאה דומה יותר לסיוט.
כמו הספר, גם הסרט משרטט את דיוקנה של ארכיטקטית מהוללת, הנמצאת על ספה של התמוטטות עצבים גרנדיוזית, הנובעת מסיבות רבות: ריקנות קיומית; הצביעות של עולם הפרברים האמריקאי; הצורה בה החברה הולכת וסוגרת על נשים שכמותה ומדכאת אותן; וגורמים אחרים שהולכים ונחשפים בפנינו, במסע המוביל את הגיבורה ואת הצופים מסיאטל ועד אנטרקטיקה.
לצורך כל זה, משלב לינקלייטר בין הדרמה הפסיכולוגית והקומדיה השחורה, שני ז'אנרים שקל לגלוש בהם למחוזות ההיסטריה והמניירה, וכך אכן קורה כאן. זה אולי הסרט הגרוע בקריירה שלו, והדברים אמורים גם לגבי בלנשט, בתצוגת משחק צורמת שלא אופיינית לה. ייאמר לזכות "איפה את, ברנדט" שהוא הולך ומשתפר עם הזמן, והופך מחלום בלהות של ממש לסתם חווית צפייה לא נעימה, ועדיין מדובר בסך הכל באכזבה ענקית. בתור סאטירה, היא לא מושחזת; בתור מלודרמה, היא מלוקקת. ברגעים הפחות מוצלחים שלה, היא תמוהה, וברגעים היותר קלים לעיכול, היא סתם משעממת.
מאחורי הסרט עמדה חברת Annapurna, אחד הכוחות הבולטים בעולם האינדי האמריקאי, שהכישלונות החוזרים ונשנים שלה בשנים האחרונות הציבו אותה בפני פשיטת רגל, מה שעורר תהודה רבה בתקשורת והעלה שאלות לגבי גורלה של התעשייה כולה. עם תוצרים כמו "איפה את, ברנדט", אולי לא פלא שמצבה בכי רע.
במקרה של "כמה פנים לאמת", ההפצה מפתיעה עוד יותר: לא רק שמדובר בדרמת אינדי, אלא שהיא עוסקת בסוגיות של גזע וגזענות, מה שבדרך כלל גוזר כאן את דינם של סרטים לגניזה.
אפילו תוצרים מדוברים יותר שטיפלו בנושאים הללו, למשל "השנאה שנתתם", לא הופצו פה בשנים האחרונות, אז בהחלט מפתיע ומשמח לפגוש סרט כזה באולמות - אמנם בשם גנרי שאין לו שום קשר לשמו המקורי, "Luce", אבל עדיף ככה מאשר שלא ייצא בכלל. מצד אחר, כל זה עדיין לא הופך אותו למוצלח במיוחד.
את "Luce" כתב ביים ג'וליוס אונה, והתסריט שלו מבוסס על מחזה שיצר יחד עם ג'יי.סי לי. הוא נקרא כך בשם הגיבור שלו, נער אריתראי שאומץ בידי זוג לבנים מווירג'ינה, בגילומם של טים רות' ונעמי ווטס, והפך לתלמיד המצטיין בתיכון שלו, שנהנה להתפאר בו ולהציג אותו כסמל.
הנער יכול היה ליהנות מכל ההטבות שנלוות לכך, אבל מחליט להתקומם על הניסיון להפוך אותו לעלה תאנה של האליטה. בעיקר הוא יוצא נגד מורתו השחורה, בגילומה של אוקטביה ספנסר, שלטענתו כופה עליו ועל חבריו את פוליטיקת הזהויות. היא מסמנת אותו כגורם בעייתי לאחר שכתב מאמר בשבחי תורתו האלימה של פרנץ פאנון, אבל כמובן שאף אחד בהנהלה לא מקשיב לאזהרותיה ולא מעז לגעת בגאוות בית הספר.
רוב הסרטים האמריקאים שנוגעים בנושאים כאלה, עושים זאת בכפפות של משי. לזכות "כמה פנים לאמת" ייאמר, שהוא לא מפחד לחתוך אותם בסכין חדה. אין כאן שחור ולבן, ואף דמות אינה טובה או רעה. המורכבות והעמימות המוסרית נשמרת לאורך כל הדרך, ולא ברור אם הנער השחור הוא קורבן של אחרים, או שמא פסיכופת מסוכן.
הפסקול הפנומנלי של בן סליסבורי תורם לאינטנסיביות המטרידה של הסרט, והוא מיטיב לבנות מתח בתחילתו -אך מכאן והלאה, לא מצליח לממש את הפוטנציאל. התסריט שלו חוזר על עצמו, לא קוהרנטי ולא משכנע; הסצינות נמרחות, הדיאלוגים מלאי פאתוס, והתצוגות של השחקנים הצעירים מלאות מניירות, ומעצבנות יותר מאשר מעוררות הזדהות. קלווין הריסון, המגלם את הגיבור, אמור לסחוב את התוצאה על גבו, אך קורס תחת עול המשימה.
בעיה נוספת היא שהסרט מנסה לדון בכל סוגיה אקטואלית אפשרית - לא רק גזע, גזענות ופריבילגיה, אלא גם אלימות משטרתית, בריונות מינית בתיכונים, סכנות הסרטונים הוויראליים ומה לא. על רוב הסוגיות הללו הוא מדפדף באופן שטחי ומאולץ, ומבלי שיצליח להגשים את היומרות שלו.
לא פלא ש"כמה פנים לאמת" כשל בקופות ארצות הברית, אפילו יחסית לביצועים הנמוכים מהם מצפים בימינו לסרטי אינדי. הסרט מבטיח, אבל במקום לקיים, בעיקר מתיש ומעצבן, והולך ומידרדר ככל שהוא נמשך, עד הסוף המעיק במיוחד.
אלא אם אתם בעיצומה של כתיבת עבודה אקדמית על הגותו של פרנץ פאנון, קשה לחשוב על סיבה להמליץ לכם לצפות ב"כמה פנים לאמת". משמח שעוד עושים סרטים כאלה, ויפה שבעתיים שמפיצים אותם כאן, אבל אין סיבה לעשות להם הנחות, ובסיכומו של דבר, מדובר בסרט לא טוב.
