פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      אורות הבמה: השחקנים ב"צ'פלין" מצליחים לרומם מחזמר גרוע

      המחזמר "צ'פלין", שעלה לראשונה על במה ב-2006, הוא לכתחילה ניסיון דל וקיטשי לספר את תולדות חייו של צ'פלין. מה שבכל זאת עובד בהפקה הישראלית הוא המשחק של עופרי ביטרמן ובעיקר של טלי אורן

      המחזה "צ'פלין", טלי אורן (יח"צ , רונן אקרמן)
      מחזמר שחוטא גם לעולם המיוזיקלס וגם לעולם הקולנוע. "צ'פלין" (צילום: רונן אקרמן)

      אחרי שתיאטרון מחזות הזמר החדש "תיאטרון תל אביב" יצא לדרך עם "פלאשדאנס" הבינוני, המחזה "צ'פלין" (בשיתוף עם תיאטרון חיפה) המגולל את סיפור חייו של ענק הקולנוע הוא צעד בכיוון הנכון. לא מושלם, אבל מסיר את החשש שקם תיאטרון חובבים בתל אביב.

      בניגוד ל"פלאשדאנס" המתנ"סי, ב"צ'פלין" מורגשת יד במאי (שוקי וגנר). הכוריאוגרפיה (עומר זימרי) אמנם לא אחידה - בחלקים היא נהדרת ובחלקים פחות, וגם התלבושות (מיה מידר מירן) לפעמים משכנעות ולפעמים נראות כמו פתרון פורימי ללבוש תקופתי, אבל אלה צרות של עשירים. אנחנו, חובבי מחזות הזמר, לא מעזים לקחת כמובן מאליו את הפלא שיצר מאור מימון, שמתכוון לספק את הדחף הבלתי מוסבר לראות אנשים שרים בבגדים מנצנצים על במה מפוארת.

      אבל כיוון שהשירים בו הם שירי מחזמר סטנדרטיים, בלי אף להיט שמסעיר את הנפש - הסיבה העיקרית ש"צ'פלין" עובד הוא השחקנים. בתפקיד הראשי משחק עופרי ביטרמן, שנכנס לנעליו של הנווד ההוליוודי בכמות היסטרית של כישרון. ביטרמן הוא מהשחקנים שעולים על הבמה וממגנטים אליהם את כל האנרגיה. עוד הוכחה שלא צריך להיות שם גדול ומוכר כדי לשבות את הקהל. הוא מרגש כשהוא שר, הוא מחקה את שפת הגוף של צ'פלין בצורה משכנעת ולא מגוחכת, ונושא ליטרים של כריזמה.

      המחזה "צ'פלין" (יח"צ , ולדימיר דמיטרי)
      ממגנט. עופרי ביטרמן בתפקיד "צ'פלין" (צילום: ולדימיר דמיטרי)

      וזה לא קל להתבלט בקאסט שכולל גם את אבי גרייניק, שהוא כל מה שטוב במערכה הראשונה של ההצגה, ומול טלי אורן, שהיא כל מה שטוב במערכה השנייה המוצלחת בהרבה. כשאורן עולה על הבמה ופותחת את הפה, ברור לגמרי שהיא באה מליגה אחרת. היא משחקת דמות שולית יחסית, של רכילאית זדונית שרוצה להרע לצ'פלין, אבל היא כל כך טובה עד שהסצנות בכיכובה הופכות להיות המוקד העיקרי של כל המחזמר הזה.

      אבל למה, לעזאזל, בתיאטרון תל אביב בוחרים לפתוח את העונה הראשונה במחזות גרועים שאי אפשר לעכל? המחזמר "צ'פלין", שעלה לראשונה על במה ב-2006 והגיע לברודווי ב-2012, הוא ניסיון דל לספר את תולדות חייו של צ'פלין. הוא מלא קיטש, שבא לידי ביטוי בעיקר בסצנות שבהן אנחנו רואים את צ'פלין הילד עם אמו (דפנה דקל), שנטשה אותו בגיל צעיר, הוא עני ברגש, עם סצנות פלקטיות של התאהבות או של יחסי אחים, והוא מלא בשנאת נשים.

      המחזה "צ'פלין", טלי אורן (יח"צ , רונן אקרמן)
      המוקד העיקרי של המחזמר הזה. טלי אורן, "צ'פלין" (צילום: רונן אקרמן)

      וחלאס, כי כבר 2019, ויש המון מחזות זמר שלא מנסים להראות למה זה ממש בסדר שגבר בן 57 מתחתן עם אישה בת 18. הסצנה שפותחת את המערכה השנייה במחזמר, בזירת האגרוף, שולחת אותנו הישר ל"אורות הכרך" ולסצנת האגרוף שם. מי שעומד במרכז הזירה הוא צ'פלין, ומי שנלחמות בו הן שלוש נשותיו שהתגרשו ממנו. הן מוצגות כגולד-דיגריות שרק רצו את כספו, והצליחו לזכות בסכומי עתק בהסכמי גירושים. העובדה שהן נערות כשצ'פלין הכיר אותן לא חשובה. הבגידות, היחס הקשה והחיים הלא פשוטים הם שולי הדברים.

      כך נכשל המחזה, שנכתב על ידי כריסטופר קרטיס ותומאס מהאן, לשרטט את דמותו של כוכב הוליוודי שחייו היו סבוכים וסוערים, וחמור מכך - הוא גם לא מצליח להבליט את כישרונו הייחודי. צופה שלא יודע שצ'ארלי צ'פלין היה הגדול מכולם, פורץ דרך וקומיקאי מספרי ההיסטוריה, לא יידע זאת גם אחרי שהווילון יירד. בכך חוטא המחזמר גם לעולם המיוזיקלס, וגם לעולם הקולנוע.