גולסרן בודאיג'אולו היא פסיכיאטרית בכירה, מנוסה, אסרטיבית ואלמנה, שהקליניקה המצליחה שלה באנקרה ועובדיה הרבים והמסורים הם ביתה ומשפחתה, הלכה למעשה. היא אישה בעלת טעם טוב ומוקפד, כפי שהיא מרבה להעיד על עצמה, וברוח הזאת דורשת מכלל העובדים שלה להיות מוקפדים כמוה. גולסרן היא המספרת, הדמות הראשית, ושמה וזהותה זהים לאלה של מחברת הספר, ועל פי הכריכה האחורית שלו, היא הוציאה כבר מספר רומנים במטרה להנגיש לציבור הרחב את עולם הפסיכיאטריה, כפי שיתרחש גם בספר זה.
גולסרן היא האישה שראתה הכל: סכיזופרנים, אנשים דכאוניים, גברים רעילים ומה לא. אולם מטופלת אחת מצליחה להוציא את הרופאה קרת הרוח מדעתה: שמה הוא אלא, צעירה חכמה וידענית אך מבולבלת, מכוערת מאוד - כפי שגולסרן מרבה להעיד עליה - שמדברת בקול צווחני, אינה בוטחת ברופאיה, ומתנהגת באופן מוזר ומרגיז אך גם נוגע ללב, מסיבות שנשארות עלומות עד שלבים מאוחרים יחסית בספר ומתגלות כטראגיות באופן מחריד. הקשר שנרקם בין שתי הנשים תוך כדי הטיפול הוא הבסיס לספר הטורקי "בחזרה לחיים", כלומר: "הכלה מאיסטנבול: הספר", כפי שנקרא בארץ, כשם הטלנובלה המבוססת עליו שכבשה את ישראל.
אלא? גולסרן? טיפול פסיכיאטרי ושיחות בקליניקה? הרי הבטחתם לנו פארוק לשבת! אך האמת היא שהקשר בין שתי היצירות רופף מאוד עד זניח, והצופים האדוקים שירצו לקרוא את הספר עשויים לגלות אמנם מה אירע לאסמה סולטן, אבל יגלו מעט מאוד על שאר הדמויות בספר, ואולי אפילו תיאור אחר שלהן. מעל הכל, חשוב להדגיש: זהו אמנם סיפור מלודרמטי, אך הוא בשום פנים ואופן איננו סיפור רומנטי. אין בו פרחים וכינורות דביקים שמנגנים. להפך: זה סיפור על משפחה מתעללת, פיזית ורגשית, ושדים שלא מרפים. במילים אחרות: לא הכלה ולא הקלה.
הספר, כאמור, ממוקד בסשנים של טיפול פסיכיאטרי ושיחות בלשכתה של גולסרן, עם אלא ועם מטופלים אחרים. בין לבין עולות מחשבותיה של הפסיכיאטרית על משפחתה והייעוד שבחרה לעצמה בחיים. כפי שניתן להבין, מדובר בספר דידקטי, שנועד להעביר לקורא דגשים מרכזיים מפרקטיקה של טיפול פסיכיאטרי. זאת מטרה חשובה וראויה, בפרט כשהיא מצליחה להגיע לאנשים רבים, אך ספרות גדולה זו לא, בלשון המעטה: העלילה לא סוחפת, ההגיגים הכלליים שטחיים ומשעממים למדי, השיחות/הרצאות לא מתרוממות אף הן. הדמויות שבונה בודאיג'אולו עשויות מקרטון, ולמעשה משמשות כניצבים בהצגה שלה עצמה, כולל אלא, הדמות המשנית.
החוט המקשר אל סדרת הטלוויזיה המצליחה הוא, אם כן, סיפור חייה של אלא, שמסרבת רוב הזמן לשתף פעולה ולספר על עצמה, מה שמביא לכך שהיא רק מתחילה לגולל בכל זאת את סיפור חייה לאחר יותר מ-150 עמודים. זהו אמנם גרעין הסיפור והפתרון לתעלומה הנפשית שהיא מביאה אל גולסרן - אך הפער בינו לבין אופרת סבון הטלוויזיונית המשתרעת על פני מאות פרקים הוא כמעט משעשע: בספר מדובר בחלק קטן יחסית, כאשר לרוב הדמויות בו אין אפילו שמות או אפיונים כלשהם. הוא רקע דרמטי שמסביר את הצורך של אלא לפגוע בעצמה ולתעב את עצמה, לא רומן רחב יריעה. במצב כזה, שיווק הספר "הכלה מאיסטנבול" - כזכור, זהו אינו שמו המקורי - עם תמונותיהם של גיבורי הסדרה על הכריכה ובשם המרמז כי הוא מגולל את אותה העלילה, הוא לכל הפחות הגזמה פראית.
גם ההיסטוריה המרה של אלא אינה לב העניין. הדרמה עצמה מתחוללת בשיחות בין הפסיכיאטרית והמטופלת בקליניקה. בעוד אלא אינה מדברת בעצמה, בודאינג'אולו נאלצת לספר לה סיפורים מההיסטוריה, המדוקלמים כמו ערכים מוויקיפדיה, שנועדו להמשיל מושגים או להוות טריגרים לשיחה, שבמרכזם של רובם יש נשים: על אווה פרון; על הנסיכה סוראיה, אשתו השניה של השאה האחרון של איראן, הנושאת שם דומה לאמא של אלא; על ציד מכשפות וגם על אופנות שונות לאורך ההיסטוריה שהסבו סבל רב לנשים (יש גם שיחה לא בלתי-משונה על הדומה והשונה בין פרויד והיטלר, בהקשר לפסיכולוגיה של ההמונים). אלא נלהבת מהסיפורים הללו ומתעוררת בעקבותיהם.
כך למעשה פורסת בודאינג'אולו עולם של נשים שפועלות יחד: בסיפוריה; בלשכתה, שמנוהלת על ידה ובאמצעות שלל עוזרות ופסיכולוגיות נוספות (ישנם גם פסיכולוגים, אבל הם אינם משמעותיים לעלילה); ובזכרונותיה של אלא על ילדותה באחוזה - שהדמויות המשמעותיות בה הן אסמה סולטן וכלותיה, בעוד לגברים אין שום משמעות, זהות או כוח. מאידך, יהיה מוגזם מאוד לראות ב"הכלה מאיסטנבול" מניפסט מחאתי או קריאת תיגר כלשהי על הסדר החברתי, המגדרי או הפוליטי. במקום זאת, הספר מעדיף לשטוח רעיונות בלתי מקוריים על העולם, האושר והסבל (לדוגמה: "כדי שאדם יהיה מאושר... עליו קודם כל להיוולד בן אנוש. ואז עליו להחליט להיות מאושר... הרי ברור לאדם שיבוא יום מותו שיביא קץ לכל, כך שעצם ההחלטה היא-היא הדרך היחידה שתוביל אותו לאושר... אני מאלה שבחרו באושר", ע' 6).
תופעת "הכלה מאיסטנבול" היא אחת החידות התרבותיות המרתקות של ישראל בשנים האחרונות. לא לגמרי ברור כיצד דווקא הסדרה הזאת סללה לה דרך אל הצופים הישראלים. הרומן של בודאינג'אולו לא מספק תשובות ברורות לשאלה הזאת, אפילו להפך, במיוחד כשאופיין של הדמויות בספר כה רחוקות מאלו שעל המסך. אם בכל זאת חשקה נפשכם לגלות את פניהן האמיתיות של הזוג שמופיע על העטיפה, זה כנראה לא הספר בשבילכם.
"הכלה מאיסטנבול" / גולסרן בודאיג'אולו. מטורקית: סביליה שרון משה. הוצאת כנרת זמורה ביתן. 352 עמודים.