זוגות שמחליטים על קן משפחתי ללא ילדים נעים בעיני החברה על הסקאלה שבין אומץ לחוסר אמינות. הסביבה הקרובה תמיד מסרבת לקבל את זה ולהשלים עם האפשרות שמערכת היחסים איתנה. הנושא המרתק קיבל בשנים האחרונות ביטוי בספרות, בעיתונות וגם בסרטים ובסדרות טלוויזיה. בכל המדיומים מודגשת הבחירה של האישה ושל בן זוגה (בסדר הזה. היא תמיד באה קודם, במידה רבה של צדק) לא להיות הורים.
במקרים רבים אנשים שבחרו בחיים ללא ילדים נותרים נאמנים לאידיאולוגיה, אבל שיקולים רבים, בראשם השעון הביולוגי והתחושה והאפשרות לחרטה עתידית, עלולים לגרום לפחות לאחד מבני הזוג לסטות מהמסלול. הסיטואציה המורכבת הזאת מובלטת במלוא עוזה ב"הריון", מחזה שכתבה אשת התיאטרון הוותיקה עדנה מזי"א, שעלה לאחרונה בקאמרי בבימויו של עמרי ניצן.
אפי (מיה דגן) ויוני (מיכה סלקטר) שומרים על זוגיות יציבה כבר קרוב לעשור. היא אשת קריירה מצליחה, הייטקיסטית בולדוזרית שלא נותנת לדבר לעמוד בדרכה, הוא פרופסור לפיזיקה שמרבה לנסוע למחקרים ברחבי העולם. שניהם נהנים מהחופש הבלתי מוגבל שהחיים ללא ילדים מעניקים להם. אפי חוגגת את יום הולדתה ה-39 בקרבת חברת הילדות שלה רונה (כנרת לימוני), אם חד הורית הצמאה לזוגיות, חבר הנעורים עידו (עודד ליאופולד) ורעייתו שרי (דנה מיינרט) שקורסת תחת גידול שלושת ילדיהם ונתי (נעמה שטרית), אחותו הצעירה והסוררת של יוני. אפי מתבוננת מהצד על קשיי ההורות של רונה, עידו ושרי בהקלה מלווה בבוז, כשמי שמחזקת אותה היא שותפתה לעסקים גליה (הלנה ירלובה), לסבית נטולת ילדים בעצמה ("אני להט"ב מהדור הקודם). לאחר שהחגיגה נגמרת מחלחלת בה ההבנה שייתכן מאוד שזו ההזדמנות האחרונה שלה. הבעיה: יוני לא ממש רוצה והיא לא יודעת איך לגרום לו להיות בעניין.
הסיטואציה שבה בן זוג אחד רוצה ילדים והשני לא, בדרך כלל מובילה לכיוון לא טוב במערכת היחסים. אם העמדות של שני בני הזוג מנוגדות באופן נחרץ מתחילת הדרך, סוף הדרך שלהם צפוי יותר משרב של אמצע אוגוסט. בעיה לא צפויה נוצרת כשאחד מהם משנה את דעתו ופתאום מחליט שהוא כן רוצה. היסודות, שלפני כן היו מוצקים במיוחד, לפתע מתערערים.
מזי"א מעמתת את אפי ויוני עם הדילמה והם מתמודדים איתה בגבורה. דגן וסלקטר עושים עבודה נפלאה בהצגת התהליכים, כשהם נתמכים בצוות מסייע מצוין בראשות לימוני התמיד-מתוקה, מיינרט שמגלמת היטב אם נוירוטית נטולת שינה וליאופולד הסמכותי מחד אבל כנוע מאידך. גם שטרית חיננית, אם כי התפקיד שנתפר עבורה בולט במוגזמותו ולא בהכרח לטובה.
דגן היא ליהוק מושלם. מעבר להיותה בולדוזר בימתי ולהווייתה הקשוחה, ניתן לנחש שכמי שהפכה לאם בגיל 37 היא חוותה לפחות חלק מהתהליכים והדילמות בחיים האמיתיים, ולכן קל לה להיכנס לדמות. היא בדיוק אשת הקריירה שלא רואה בעיניים. הבחירה של מזי"א באישיות כמו זו של אפי ההייטקיסטית אינה מקרית. הילד אינו האישו פה ולא בטוח שגם ההיריון עצמו. אפי פשוט ניזונה מאתגרים בלתי אפשריים ונוטה להצליח לפצח אותם. הליך ההפריה לאחר גיל 40, כנגד כל הסיכויים, הוא מבחינתה מטרה, לא אמצעי. הילד עצמו לא נמצא במרכז, אבל תהליך הבאתו כן והיא תעשה הכול כדי שהתהליך הזה יצליח, גם אם המחיר שתשלם על כך כבד. העובדה שקשה להאמין לאפי שהיא רוצה את הילד כמו שהיא חפצה בתהליך היא שהופכת את דמותה למורכבת וגורמת לנו לפקפק באמינות כוונותיה.
עם כל הכבוד לאפי, דמותו של יוני היא ששבתה אותי ברמה האישית. כמי שמייצג מחצית מזוג נשוי שאינו חפץ בילדים, ההצגה הזאת מדברת במיוחד לגברים מסוגי. לעתים מקננת בנו המחשבה הזאת של "מה אם היא תרצה יום אחד?" והשאלה כיצד מגיבים לסווינג הזה. סלקטר הצליח להעמיד תמונת מראה מושלמת לסיטואציה. הוא מגלם בשלמות את דמותו של הגבר שמתמודד לפתע עם דילמת חיי נישואין שמעולם לא חשב שייקלע אליה, מעביר היטב את התחושות והתהליכים במוחו וכן - גם "מבהיר" לכולנו שכפי הנראה היינו נוהגים כמותו במרבית הצמתים שאליהם הוא מגיע.
ככל שמתקרב המחזה לסיומו הוא מעלה חשש אמיתי לסיום מתקתק ולא מציאותי. על אף שמזי"א חצבה מספיק פתחי יציאה מסוף שכזה, נראה שהוא בלתי נמנע. למרות נחיצותו ודיוקו של המחזה, סיום כזה היה הורג אותו והקטילה כבר החלה להתבשל. למרבה השמחה, מזי"א השאירה הרבה מקום לפרשנות. "הריון" הצליח להפרות את המחשבה.
שורה תחתונה: 4 כוכבים