פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      שעה, שעה שחיפשנו ליהנות בהצגה "גבעת חלפון". מה שראינו זה רק חיקוי דהוי

      יש פער כה עמוק בין האירוניה החריפה של "גבעת חלפון" של אסי דיין, שלעג לצבא ולחוסר הטעם שבמאבקי ההתשה בחזית הדרומית ובכלל - לבין ההצגה של הבימה השבלונית, החיוורת, חסרת המקוריות ונעדרת התעוזה. הנוסטלגיה מנסה לכסות על הפער הזה, אבל היא לא כל כך מצליחה

      גבעת חלפון בהבימה, יולי 2019 (יח"צ , אור דנון)
      כל כך דומה וכל כך שונה. גבעת חלפון, ההצגה (צילום: אור דנון)

      אפשר להבין את ההצגה החדשה של הבימה על פי הסרט "גבעת חלפון אינה עונה" לפי הפראפראזה הבאה: רוצים להביא קהל לתיאטרון, אבל איך עושים את זה? זה ברור, מה שעשינו ב-1976. אבל איך עשינו את זה ב-1976? יותר מ-40 שנה, לך תזכור. המופע החדש כל כך דומה לסרט המקורי וכל כך שונה ממנו, שלא נותר אלא לחשוב שחטפנו בתור לאולם זפטה שמש, כדברי סרג'יו קונסטנצה.

      מאז יצא אחד הסרטים האהובים על הישראלים בכל הזמנים עברו כבר למעלה מארבעה עשורים. הרבה השתנה כאן - ישראל פוליאקוב מת וגם אסי דיין, וגם הדיונות של סיני הן כבר מזמן שטח מצרי - אך אנשים עדיין גדלים על "גבעת חלפון". נעשו כבר כמה וכמה מחוות לגשש החיוור בשנים האחרונות, אך בשל מרכזיותו של הסרט - העלאתה מחדש של קלאסיקה שכזו בעיבוד בימתי מלא דורשת הצדקה: מדוע אנחנו זקוקים לעיבוד הזה ב-2019, ומה התיאטרון יכול להוסיף על הגרסה הקולנועית? שתי השאלות הללו נותרות ללא מענה.

      יוצרי העיבוד הבימתי הבינו שלא יוכלו להשאיר את גיבוריהם בחולות של סיני, והוסיפו ליצירה חלק מודרני: סרג'יו קונסטנצה, נכדו של הנוכל המשעשע הקרוי על שמו (רועי כהן), כותב עבודת שורשים על הסיפור המשפחתי - אלא שאמו (שיפי אלוני) לא משתפת פעולה וגם אין כל כך את מי לשאול: סבא סרג'יו וסבתא שפרה הלכו לעולמם, בעוד המשפחה מסוכסכת עם הענף של יעלי וג'ינג'י בגלל ריב משפחתי נשכח. אלא שלסרג'יו הקטן תחבולות משלו, והוא מזמין את דודה יעלי (ניצה שאול בתפקיד עצמה!) כדי להעלות זכרונות ולפייס בין בני המשפחה, ולשמוע מה קרה אי שם בגבעת חלפון. ההקדמה הזאת היא סתמית, אך יש בה לפחות בשלב זה חן מסוים, גם הודות לאפקט ההתרגשות משובה של שאול לתפקיד האייקוני.

      גבעת חלפון בהבימה, יולי 2019 (יח"צ , אור דנון)
      מופע חיקויים. גבעת חלפון, ההצגה (צילום: אור דנון)

      כאן אנחנו מגיעים לזכרונות, אל גבעת חלפון עצמה, וכעת מגיע שחזור מילה במילה של כמעט כל סצינה וסצינה מהסרט המקורי. היוצרים לא ויתרו כמעט על כלום (להוציא האוהל שעף באוויר, נדמה לי), אבל כן הוסיפו עוד קצת מחוות ליוצרים שמאחורי הסרט: ביצוע דראג ל"שיר הפריחה" מתוך "שלאגר" במועדון של סרג'יו ו"פלפילו" של הגששים שמבצע חסון בשבי המצרי. בזה מסתיימות התוספות לחלק הנוסטלגי, ואיתן כל סיכוי לאיזשהו ריענון.

      לתפקידים הראשיים לוהקו טל מוסרי בתפקיד ג'ינג'י, משה אשכנזי בתפקיד סרג'יו, קובי מאור בתפקיד ויקטור חסון ולצידם גם רוני דלומי בתפקיד יעלי. אלא שזה לא רק שחזור של הטקסט והתנועות, אלא של גם של המבטאים - כך שנכון יותר לומר שהם משחקים את גברי, פולי ושייקה מאשר את הדמויות בסרט. זאת בחירה כה גרוטסקית, שמייתרת את השחקנים והופכת את התיאטרון למופע חיקויים של הגשש ושות' - ואולי מוטב: לאירוע שירה בציבור, בהתחשב בכך שאת הפאנצ'ים כל הקהל הכיר היטב מהבית, או לכל היותר הקרנה פעילה. קשה לחלק כאן ציונים לשחקנים: הם לכודים בתוך הדמויות המקוריות, ללא יכולת להעניק להם ערך מוסף או אופי אחר. התוצאה, כאמור, מגוחכת רוב הזמן.

      יש לומר, עם זאת, שהקהל בכה מצחוק. אחרי הכל, הקומדיה של אסי דיין היא גאונית - וכפי שאנשים ממשיכים לצחוק ממנה בהקרנות החוזרות מדי יום העצמאות, כך קרה גם הפעם. אין טעם להתכחש לזה. אבל הפאנץ' אינו הכל כאשר על הבמה מופיע רק צל דהוי של המקור, ולא רק בגלל השלישיה שאיננה נמצאת על הבמה: יש פער כה עמוק בין האירוניה החריפה של המקור, שלעג לצבא, לבירוקרטיה, לחוסר הטעם שבמאבקי ההתשה בחזית הדרומית ובכלל - לבין החידוש השבלוני, החיוור, חסר המקוריות ונעדר התעוזה הזה. הנוסטלגיה מנסה לכסות על הפער הזה, אבל היא לא כל כך מצליחה.

      גבעת חלפון בהבימה, יולי 2019 (יח"צ , אור דנון)
      גיחי גיחי. צפיר בתפקיד שמגר (צילום: אור דנון)

      בינתיים, לסיפור המסגרת יש טעם רע משלו: שתי דמויות חדשות מצטרפות לסיפור - רודיקה, אחותו הקמצנית של סרג'יו קונסטנצה (סנדרה שדה), דמות שאינה תורמת דבר להצגה; ושמגר המבוגר (טוביה צפיר בכבודו בעצמו!). נגד שמגר, כך אנחנו מבינים, עומדות מאות תלונות על הטרדות מיניות (גיחי גיחי, איזה נושא מצחיק! אמנם, גם חלק מהבדיחות המקוריות התיישנו - אבל לבדיחות החדשות מ-2019 אין אפילו תירוץ) - ואולי בעצם לא: בהמשך מסתבר שהוא בעצם משוגע שממציא דברים וברח מהמוסד הסגור. כל הסצינה הזאת, שכוללת את כל חיקויי הפוליטיקאים המוכרים של צפיר, ורמיזה לשדה, שותפתו ל"סברי מרנן" ("את לא מוכרת לי מאיפשהו?") - היא בעיקר קריצה לשם הקריצה. בסוף המחזה יתבהר טיבו של הריב המשפחתי ואפילו יגיע מסר אחרון מקונסטנצה המנוח, והכל רווי בדיחות בגובה הדשא.

      עם סופו של העניין הגיעה הפתעה קטנה: מחווה קצרה לגששים בביצוע צוות ההצגה - "פנס בודד", "המנגינה היא שקובעת", "אף אחד לא קם", ציטוט מ"הצ'ופצ'יק של הקומקום" וגם "סע לשלום, המפתחות בפנים". בשתי הדקות האלה הייתה יותר חדווה גם יחד מאשר בכל השעה וחצי שקדמה להן. ובחיי, שעה, שעה שחיפשתי.

      גבעת חלפון בהבימה, יולי 2019 (יח"צ , אור דנון)
      שעה, שעה שחיפשנו. גבעת חלפון, ההצגה (צילום: אור דנון)