מה הדבר הראשון שעולה לכם לראש כשאתם שומעים את צמד המילים "קולנוע פולני"? בלי להקניט, סביר להניח כי התשובה היא דרמה בשחור-לבן על מלחמת העולם השנייה, ובכל מקרה, היא בטח לא קומדיית אימה מוזיקלית מדממת וסקסית על בנות ים. אך למרבה ההפתעה, "פיתיון" ("The Lure") הוא סרט שכזה, והוא פולני כמו גפילטע פיש - תרתי משמע במקרה זה, שכן עולם הדגים ממלא בו תפקיד מרכזי.
מדובר בסרטה העלילתי הארוך הראשון של אניישקה שמוצ'ינסקה. הוא מתרחש בוורשה של שנות השמונים, ומתאר כיצד שתי בנות ים, גולדן וסילבר, עולות מן המים ומגיעות למועדון לילה בעיר. הן מתחילות להופיע בו ומשתלבות היטב, אך אחת מהן צריכה להתמודד עם הצמא הבלתי נשלט שלה לדם אנושי, והשנייה עם אהבתה הבלתי אפשרית לבסיסט שהיא פוגשת במקום. מכאן והלאה, העלילה הולכת ומתפתחת בכיוונים יותר ויותר מוקצנים ומפתיעים, שמנסים להציע טוויסט פמיניסטי ל"בת הים הקטנה" של אנדרסן ושל דיסני.
הסרט הוקרן בפסטיבל סאנדנס לפני ארבע שנים, זכה שם בפרס המיוחד של חבר השופטים במסגרת התחרות העולמית, וקטף עיטורים בעוד שלל פסטיבלים ברחבי העולם. הוא קיבל ביקורות מעולות, עורר תהודות ברשתות החברתיות ואף התכבד במהדורות DVD ובלו-ריי מיוחדות מבית היוצר של קריטריון, אחד מתווי התקן המובילים בעולם הקולנוע. עם זאת, בישראל כמעט ולא היו הזדמנויות לראותו.
Polish Zoom, חודש הקולנוע הפולני שמארגנים המכון הפולני ומכון אדם מיצקייביץ' בשבועות הקרובים, יתקן את העוול ויציג כמה הקרנות של הסרט - אחת מהן אף בנוכחות הבמאית עצמה, אותה פגשתי לאחרונה בוורשה. שמוצ'ינסקה ניצלה את המומנטום של "פיתיון", ומאז הצלחתו הקריירה שלה ממשיכה לנסוק. סרטה השני, "Fuga", ערך בשנה שעברה את בכורתו בפסטיבל קאן, ונוסף לכך היא ביימה פרקים בשלל סדרות טלוויזיה מדוברות, למשל "1983" של נטפליקס. כמו כן, היוצרת המבוקשת עובדת על כמה פרויקטים בינלאומיים מסקרנים, בהם אחד שהיא מגדירה כ"אופרת מד"ב על פי המוזיקה של דיוויד בואי".
למרות כל זה, הבמאית עדיין שומרת בליבה מקום חם במיוחד לסרט הפריצה שלה. שיחה עמה מאפשרת להבין דבר מה מהותי: גם אם במבט ראשון אפשר לחשוב אחרת, "פיתיון" יונק מתוך מסורת מאוד פולנית, או ליתר דיוק - מאוד מזרח אירופאית.
מועדונים מסוג זה המתוארים בסרט, היא מספרת במהלך המפגש שלנו בוורשה, היו פופולריים ביותר בגוש המזרחי בשנת השמונים. אפשר היה ליהנות בהם מביצועים חיים של להיטים אמריקאים ומקומיים, ובערבי שישי ושבת היו מופעים מיוחדים בהשתתפות חשפנית, קוסם ולהקה. הנוכחים נהגו לרקוד בזוגות ולברוח מהשגרה האפרורית והמאיישת של אותם ימים, וגם נהנו מתפריט שאותו אי אפשר היה למצוא אז כמעט בשום מקום אחר במדינה - בשר טוב, קוניאק וקוקה-קולה. בקיצור, לרגע קט ניתן היה להציץ לתענוגות העולם המערבי. נוסף לכך, המועדון שימש גם כור היתוך חברתי: אחד המקומות היחידים בהם התחככו יחדיו פקידי ממשל, בנקאים, אינטלקטואלים ונהגי מוניות.
שמוצ'ינסקה מכירה את המציאות הזו היטב מילדותה, כיוון שאמה ניהלה מקום שכזה. בתחילה, היא והתסריטאי רוברט בולסטו תיכננו לנצל את זירת ההתרחשות לצורך דרמה קלאסית, אך עם הזמן החליטה היוצרת לשלב אותה עם נושא אחר שעניין אותה מאז ומעולם - המיתולוגיה של בנות הים. "אני חושבת שמדובר במטאפורה יפה לנערה שהיא עוד לא אישה", היא אומרת. "החוויות שלה, כשהיא מכירה לראשונה את עולם בני האדם וכל מה שיש לו להציע, מהדהדות את ההתבגרות של כל אחת מאיתנו: המחזור הראשון, הסיגריה הראשונה, הקראש הראשון והחוויה המינית הראשונה כמובן, דברים שמעצבים את האישיות שלך".
התסריט המוגמר היה שונה ומשונה בהרבה מן החזון המקורי איתו יצאה לדרך, והפתיע את כל מי שקרא אותו. "הבאתי אותו למי שהיו המורים שלי בבית הספר לקולנוע. הם הכירו את הסרטים הקצרים שלי, שהיו די קלאסיים, ושאלו אותי - 'תגידי, השתגעת לגמרי?'", היא מספרת ומחייכת. "נוסף לכך, כמה מפיקים שאלו אותי - 'מה זה הבולשיט הזה'. מאז שהקימו את מכון הקולנוע הפולני לפני כעשור וחצי, קל הרבה יותר להרים כאן סרט עלילתי ארוך ראשון, בטח אם הוכחת את עצמך בסרטים הקצרים, אבל בכל זאת היה לי קשה במיוחד. גם בגלל הנושא, גם בגלל שילוב הז'אנרים, וגם כי היה צורך בשחזור תקופתי של שנות השמונים, מה שעולה הרבה כסף".
ובכל זאת, הצליחה שמוצ'ינסקה לצאת לדרך, ולמצות את המיטב מן האמצעים המינימליים שעמדו לרשותה. אחת הסיבות להצלחה היה הליהוק המבריק - מרתה מזורק ומיכלינה אולשנסקה, המגלמות את בנות הים, ועושות זאת בצורה מהפנטת. "בחנו יותר מאלפיים שחקניות, ועשיתי זאת לבד, כי לא היה לי כסף למלהקת", היא מספרת. "איתרתי שחקנית נהדרת, אבל בסופו של דבר היא אמרה שהיא לא מסוגלת לעשות את הסרט. היא היתה תלמידה תיכון, והבנתי שאני צריכה לחפש שחקניות בשלות יותר.
"זה היה תהליך מורכב, עם הרבה שלבים, כי היינו צריכים שחקניות שגם יידעו לשיר, גם יידעו לרקוד, גם יהיה בהן משהו חייתי, גם יהיו מאוד נשיות וכמובן גם יהיו שחקניות מאוד טובות. בהתחלה מצאתי את מרתה, ואז הגיעה מיכלינה. אחרי המפגש הראשון אמרתי לה שהיא לא מתאימה, אבל היא התעקשה. אמרתי לה לפני האודישן 'תראי לי איך את מפחידה אותנו'. כל שחקנית אחרת ניסתה לעשות זאת בצרחות, והיא הלכה בדרך ההפוכה - עשתה זאת בלחישות, וזה היה מאוד מקריפ".
היו מסביב לסרט הרבה מאמרים ופרשנויות. רובם בחנו אותו מנקודת מבט של פמיניזם והעצמה נשית, והמעניין שהוא יצא הרבה לפני ה-MeToo.
"נכון, הרי התחלנו לעבוד על הסרט כבר בתחילת העשור. כמובן שלא ניסינו לתפוס שום טרנד. הדמויות הנשיות כאן הן לא קורבנות. יש להן שיניים, תרתי משמע. הן אכזריות. אני לא בהכרח חובבת של אימה, אבל הבנתי שחובה להראות גם את הצד הזה של האישה, שמתקיים בה בצד העדינות. הבעיה היא שהדמויות אצלי בעצם משתמשות באותן כלים המוכרים לנו מסרטים של גברים, על גברים או על נשים שמתנהגות כמו גברים, למשל אומה תורמן ב'להרוג את ביל'. יהיה מעניין לעשות סרט על דמות נשית שלא נוהגת כך".
בפולין, הקהל לא כל כך ידע איך לאכול את הסרט יוצא הדופן, מה עוד שקמפיין השיווק שלו מכר אותו כמשהו אחר לחלוטין, והטעה את הצופים. "הטריילר גרם לו להיראות כמו קומדיה על מועדון ריקודים", מספרת הבמאית. "אנשים באו עם הילדים שלהם וברחו באמצע. קיבלתי פעם הודעה מחבר שלי שעבד באחד מבתי הקולנוע ושאל: 'את יודעת שחצי מהקהל יוצא מהאולם באמצע ההקרנה?' לעומת זאת, הצעירים אהבו את הסרט, וזה שימח אותי".
שמחה נוספת הגיעה כשהסרט התקבל לפסטיבל סאנדנס. "קיבלתי מהם טלפון יום אחרי ששלחתי את הלינק, ואז ניהלו איתי שיחה ארוכה ונלהבת", היא אומרת. "כבר אז הבנתי שהולך להיות טוב, ואכן - ההקרנה בסאנדנס היתה מטורפת וקבלת הפנים היתה יותר חמה מכל מה שיכולתי לחלום עליו. זה שימח אותי במיוחד, כי הרבה מפיקים פולניים אמרו לי שאף אחד מחוץ למדינה לא יבין את הסרט, והנה זה קרה".
ובכל זאת, יש דברים שהולכים לאיבוד בתרגום?
"כן, יש בסרט שיר אחד שאני לא בטוחה שאתם מבינים בדיוק על מה הוא מדבר. הוא מתייחס לכך שבפולין של ימי מסך הברזל, אנשים היו שותים המון וודקה. הממשלה דאגה שהאלכוהול יהיה בזול, כי זו היתה דרך טובה להפוך את הציבור לפסיבי וקל לתמרון. אחרי זה, כמובן שההורים שלנו היו שוקעים בהנג-אובר, וכדי שיוכלו להתעורר למחרת בבוקר לעבודה, הם היו קוראים לאחות ומקבלים טיפול באינפוזיה. זה היה תהליך זול מאוד ומקובל מאוד".
קיבלת הרבה הצעות לעבוד בחו"ל, למה נשארת בפולין?
"בעיקר בגלל המשפחה שלי. יש לי שני ילדים. זה לא מונע ממני לעבוד על פרויקטים בינלאומיים, כפי שאני עושה עכשיו, כי כיום הרבה יותר קל להישאר במולדתך ובכל זאת לעבוד על סרטים מעבר לים".
ביימת לא מעט פרקים בסדרות טלוויזיה. את מתכוונת להמשיך בכיוון הזה?
"כן, אבל הקולנוע תמיד יהיה בעדיפות ראשונה מבחינתי. השפה הטלוויזיונית והשפה הקולנועית מאוד שונות, והקולנוע העדיף בעיני - בסרטים, אתה מספר את הסיפור דרך הדימויים, ובטלוויזיה זה דרך הדיאלוגים. בקולנוע גם יש יותר עצמאות. אתה מספר את הסיפור מההתחלה ועד הסוף. בסדרת טלוויזיה, אתה לא יודע כמה פרקים ובמאים יבואו אחריך, ואיך הסיפור ייגמר".
ההקרנה הראשונה של "פיתיון" תהיה בשני 16.9 ב-21:00 בסינמטק תל אביב. לאחר ההקרנה תתקיים שיחה בין הבמאית לביני. יומיים לאחר כן, תתקיים כיתת אמן בהשתתפותה ובהשתתפות עילית זקצר ("סופת חול") באותו מקום ב-19:00.
לפרטים על ההקרנות הנוספות של הסרט בירושלים, חיפה, שדרות והרצליה, ראו האתר הרשמי של חודש הקולנוע הפולני.
