לא "הנערים", גם לא אנשים שגילו באיחור אופנתי את "אופוריה" המעולה של HBO, אפילו לא חמישיית הגמר של "מאסטר שף" או "המירוץ למיליון", תוכנית הטלוויזיה היחידה ששמעתי עליה השבוע היא "הנוכלים" עם אדוה דדון. עובדה מפתיעה למדי כאשר נזכרים כי לא מדובר אפילו בתוכנית של ממש אלא בפינת תחקירים ששודרה במשך ארבע פעמים השבוע במהדורה המרכזית של חדשות 12 (קשת). אבל אין מה לעשות, הלב רוצה את מה שהלב רוצה.
למקרה שהפיד שלכם נראה ממש אחרת משלי, נחזור אחורה. ב"הנוכלים" לוקחת אדוה דדון, כתבת התחקירים של חדשות 12, מקרי נוכלות והונאה קטנים, "עקיצות" של עשרות או מאות אלפי שקלים, ויוצאת להתעמת עם האנשים העומדים מאחוריהם. ארבעת המקרים ששודרו השבוע נגעו כולם בהונאות קטנות, כאלה שלא היו מקבלות זמן מסך במהדורה המרכזית מחוץ למעטפת של "הנוכלים": גניבה של מקדמות להקמת הלוואה בנקאית, אי עמידה בהסכם לבניית דירה, אי תשלום לספקים וחיובים על פרסום באתר אינטרנט בלי שפרסום כזה בוצע מעולם. אין כאן סיפורים גדולים, מקרה ענבל אור הבאה לא יצא מכאן, ובכל זאת, ואולי בדיוק בגלל זה - "הנוכלים" נגעה לכולנו. יש כאן סדרת תחקירים שנוגעת בסיפורים שבדרך כלל רצים בוואטסאפ, בקבוצות חברים שמזהירים זה את זה מפני מישהו שאסור לטעות איתו, רק שדדון וצוותה השתמשו בבמה שניתנה להם כדי לבנות סיפורים עם בשר.
אי אפשר לדבר על "הנוכלים" בלי להתייחס לפרסונה הטלוויזיונית שהיא אדוה דדון. עיתונאית שכבר הספיקה למשוך לא מעט אש בזכות הנטייה שלה להיות אין יור פייס עם מושאי התחקירים שלה, לרדוף אחריהם ולהגיע לקרבה פיזית כמעט מסוכנת, הפעם הרגעים האלה הם הלב הפועם של "הנוכלים". דדון, על המראה המצודד והקול הטיפה ילדותי, הפגינה נחישות שנהוג לקשור לצדה מחמאות כמו "פיטבול", "בולדוזר" ועוד דימויים כוחניים. ממש לא משהו שאנחנו מחברים בראש לשיער מסודר עם בייבי-ליס וגוונים וציפורניים עשויות פרנץ'. מסתבר שלא צריך ארשת של רצינות ופנים נקיות ממייק-אפ בשביל לקבל קרדיט של עיתונאית תחקירים רצינית, מאיפה בכלל הגיעה התפיסה הזאת שיש קשר בין הלוק למהות? אדוה דדון ריסקה כאן את תקרת הזכוכית הזאת.
השידור של "הנוכלים" ימים ספורים לפני בחירות בישראל משמעותי גם הוא, התחקירים של דדון, יותר משהם נוגעים בזה שיש בישראל אנשים רעים וחסרי מוסר, מדברים על אובדן האמון של הציבור במערכת. משטרת ישראל שנכחה במידה מסוימת בכל אחד מהתחקירים, היא המפסידה הגדולה כאן. כל המקרים שהוצגו בתוכנית הגיעו בעבר לפתחה של משטרה ישראל, על כל תחנותיה מצפון ועד דרום, וזכו ליחס שנע בין מזלזל לאדישות פושעת. חלק מהנעקצים קיבלו תשובה שאין עניין לציבור, אחרים שמעו שהתיק נסגר מחוסר אשמה בלי שבוצע אפילו הליך חקירה אחד. אפשר לחשוב ששוטרי ישראל עסוקים כל כך בטיפול בפשעים חשובים יותר, אבל כמות הרציחות והאלימות ברחובות מעידים על כך שגם בזה הם לא מצטיינים.
אדוה דדון וחדשות 12 ביצעו כאן עבודה שכלולה במיסים שכולנו משלמים למדינה, הגנה על אזרחים מפני נוכלים שגונבים את כספם ומחייכים כל הדרך אל הבנק. ברור ששיקולי הרייטינג הכריעו, זה לא אלטרואיזם, אבל זה כן דוקו-אקטיביזם שמשרה תחושה של ביטחון. הביטחון שהיה לנו פעם בזמן הצפייה ב"בשידור חוקר" עם רפי גינת, תוכנית הפושעים האולטימטיבית מהניינטיז, שעטפה את אותם תחקירים באווירה של חדר חקירות ושחזורים מגוחכים. במידה רבה "הנוכלים" היא "בשידור חוקר" של 2019, משטרת ישראל כבר לא יושבת באולפן ומקבלת טלפונים, היא מצולמת במערומיה במצלמה נסתרת בזמן שהחוקרים מתלבטים אילו נעליים יזמינו מאסוס.
ואי אפשר לסיים בלי לגעת באלמנט הקאלט. ההצלחה של "הנוכלים" קשורה גם בקומיות שלה, אני מודה שלא הצלחתי לגבש דעה האם יש כאן עריכה מכוונת או מקריות, אבל לפחות בכל אחד מפרקי התוכנית מצאתי את עצמי שואג מצחוק. בפרק הראשון זאת הייתה סצנת המרדף של דדון אחרי עבריין גדל גוף שהתחיל לרוץ עד שהבין שדדון בכושר טוב משלו ועצר כדי לתפוס את נשימתו, בפרק אחר דדון פשוט קפצה אל תוך מונית ביחד עם העבריין עופר דרעי וסירבה להרפות ממנו. כל זה תוך כדי שהיא נוזפת בשניים ומטיחה בהם את כל מעלליהם. אדווה דדון רודפת ונוזפת, נוזפת ורודפת ("מי שבורח יש לו מה להסתיר" ייזכר כאחד המשפטים המצוטטים של השנה). האומץ של דדון שאולי גובל בחוסר דאגה לביטחונה האישי, יצר כאן כמה רגעים טלוויזיונים בלתי נשכחים וטלוויזיה מצוינת. האם הנעקצים יקבלו את כספם בחזרה בקרוב? כנראה שלא; האם דדון הפכה לאימת הנוכלים? הפרצוף שלה הוא זה שהם יראו בסיוטים שלהם כל לילה? חד משמעית כן.