אחד מהמנגנונים ההישרדותיים הכי מעניינים בגוף האדם מכונה על ידי פיזיולוגים ופסיכולוגים בכינוי "הילחם או ברח" (באנגלית זה נשמע יותר טוב: "Fight or Flight"). בפשטות, זה אומר שאם תעלו על רכבת הרים מהירה ומפחידה, אין סיכוי שתפהקו. שום סיכוי. גם אם לא ישנתם יומיים ואתם גמורים מעייפות, ברגע שהרכבת תתחיל בנסיעה האדרנלין יציף לכם את הגוף ולכמה רגעים הגוף שלכם יהיה מוכן לקרב.
המנגנון האבולוציוני המבריק הזה יכול להסביר את העובדה שמעולם לא ראיתם את יונית לוי מתעטשת בזמן שהקריאה את כותרות המהדורה המרכזית. זו גם הסיבה שבעשרות שנותיו על המרקע, אהוד יערי מעולם לא תקע פלוץ באמצע שידור, אפילו לא פעם אחת! וגם אם תבדקו את כל הפעמים ששלמה ארצי הופיע בקיסריה, או בכל מקום אחר, לא תצליחו למצוא מקרה מתועד שלו מגהק במהלך הופעה. ואלה לא רק הכוכבים הגדולים, אף פעם לא ראיתם מרואיין אנונימי מפהק בזמן שרפי רשף מראיין אותו מהאולפן. זה פשוט לא אפשרי פיזית. ברגע שהמצלמות מתחילות לצלם, הגוף עובר למצב לחימה, וטוב שכך.
גם הפאנליסטים של "הפטריוטים" בערוץ 20 הם בני אדם, ובכל זאת, קשה שלא להבחין שהם פשוט לא במצב לחימה. יהודה שלזינגר (ישראל היום) משתעל, יותם זמרי (הפייסבוק של יותם זמרי) מגלגל עיניים ומכחכח בגרון והמנחה ינון מגל נראה כל כך לא בעניין של התוכנית של עצמו, עד כדי שהוא אפילו לא טורח לכבות את הטלפון שלו - שמצלצל לו באמצע השידור. זה אמנם לא קשור למנגנון אבולוציוני, אבל גם זה מעולם לא קרה ליונית לוי בשידור.
הפורמט מבוסס על נוסחה מנצחת, המנחה רהוט ופוטוגני, הפאנליסטים נותנים פייט הוגן מימין ל"תקשורת השמאלנית", הנושאים הם ברומו של עולם, התקופה היא שבוע לפני בחירות, ואיכשהו "הפטריוטים" של ערוץ 20 בכל זאת מצליחה להיות פיהוק אחד ארוך ששווה בדיוק את שברירי הרייטינג העלובים שהוא זוכה להם.
זה מבאס מכיוון שמכל תוכניות הדגל של הערוץ, "הפטריוטים" תמיד החזיקה בפוטנציאל הכי גדול להפוך לגילטי פלז'ר. שלא לדבר על כך שהיא אמורה להיות מגנט של צפיית שנאה לשמאלנים, בדיוק כפי שימנים נהנים לצפות ב"אולפן שישי" ולהתעצבן. זה גם היה המנדט שלה בשנים הראשונות, עד ירידתה משידור שלוותה בזעם ראוי לציון ברשתות החברתיות.
אלא שהשיטה של להביא "שמאלן מחמד" ועליו שלושה ימנים שיסבירו לו שהוא טועה איכשהו לא עובדת יותר, ובעיקר משעממת. הפעם על הכסא החם ישב ג'וש בריינר מעיתון "הארץ" (גילוי נאות: חבר ונשמה טובה) שכל תפקידו בכוח היה לעצבן את שאר החברים בפאנל ולגרום להם להשתיק אותו, אלא שלא ברור אם זו המציאות שכבר התרגלנו אליה או מערכת הבחירות המנומנמת - זה פשוט הרגיש מיותר.
מרוב שבערוץ 20 התאהבו בגישה של "אצלנו תשמעו דברים שלא אומרים אצל האחרים" הם לא שמו לב שהם לא אומרים בעצם כלום. זה בולט בעיקר אצל יותם זמרי, כותב הומוריסטי שנון שזוכה להערכה רבה ברשתות החברתיות, אבל לא באמת אמור להיות בפאנל רציני עם עיתונאים כמו בריינר, מגל או איתן זליגר (סגן עורך "מקור ראשון" בעברו). כשאין לזמרי משהו חכם להגיד, הוא מנסה להצחיק. כשהוא לא מצליח להצחיק, הוא מנסה ללכת לקלישאות הימין הכי שחוקות. זה נראה מגוחך במיוחד כשהוא יושב מול בריינר, עורך דין ועיתונאי פלילים מנוסה ומוערך, ומספר לו על התנאים בבתי הכלא בישראל. בריינר מסביר לו שהוא מכיר את התנאים בבתי הכלא מבפנים, זמרי מבטל אותו ומסביר לו שהוא ראה סרטון של אסירים אוכלים ממתקים ערביים. זו, פחות או יותר, רמת הוויכוחים בתוכנית. למה שמישהו ירצה לראות את זה?
ולא שהכל רע, יהודה שלזינגר הוא עיתונאי חריף שמבזבז את הכישרון שלו בכלי תקשורת שמגבילים את הפוטנציאל שלו. סביר להניח שהוא יודע את זה, וגם המעסיקים שלו. בנוסף, ינון מגל הוא עדיין אחד העיתונאים הכי כריזמטיים על המסך, ואלמלא ההסתבכות האומללה ההיא בפרשת החפצת העובדת והמצאת הביטוי 'מחוזות השיימינג', היה בוודאי יכול לככב מול אחוזי רייטינג גבוהים הרבה יותר. לא שמדובר באיזה אלפרד דרייפוס מודרני, אבל קשה שלא לחוש חמלה כלפי מגל. אם התוצאה של מעשיו היא להיקבר בערבים בערוץ שאף אחד לא רואה, אפשר לטעון שהעונש שלו מוגזם מדי ביחס לעבירה שלכאורה ביצע.
למרות הניסיון של ערוץ 20 להציג את עצמו כאיזו אלטרנטיבה מאזנת לערוצי הברודקאסט המרכזיים, אין לו שום דבר למכור במקרה הטוב, ובמקרה הרע הוא ממחזר אטריות מחוממות באווירה שמזכירה שידורים קהילתיים. מדובר במין עלוקה שאפילו לא מתאמצת לנסות לנקז את הדם מהגוף שאליה היא נצמדה. גם למצביעי הימין האדוקים ביותר אין מה לחפש פה. טבלאות הרייטינג מוכיחות שהם כבר הבינו את זה מזמן.