המירוץ לחצי הגמר היה אחד מהפרקים המותחים של העונה. לשם שינוי המשימות היו משעשעות במיוחד, וגם טלויזיוניות יותר מהרגיל. סוף סוף היה מה לראות - במקום לראות את המתמודדים נוברים בערימות זבל במשך שעות ראינו אותם מופיעים בריקוד, שירה והנחיית תוכניות, והמשימה הראשונה הייתה המצחיקה מכולן.
הזוגות היו צריכים ללמוד שיר אחד וריקוד אחד, ולהופיע עם להקה. הצמדים התחלקו ביניהם לרקדנים וזמרים, שלכל אחד מהם הותאמה תלבושת מקומית צבעונית: "כמו בשבעה של ראובן שכל האחיות באו בתלבושות של תימן", לדברי אחד הממנים. בעוד אוראל וניסים כבר מתכוננים להפסיד את המשימה בעודם מתלוננים במונית כמה החיים הם שאול, המנצחים הגדולים של המשימה (ושל המירוץ, לדעתי) היו התאומים, שגם סיימו ראשונים וגם היו הכי קלילים והכי מצחיקים. מה שאני אוהבת בהם הוא שאני יכולה להירגע ולסמוך עליהם שהצפייה תהיה מענגת וקלילה. הם אף פעם לא משאירים את הצופה בתחושה כבדה, לא מעצבנים ולא מביכים. הם מגיעים לכל המשימות ברוח הנכונה - משימתית אבל לא לוחמנית, ועם הרבה הומור, וזו גם הסיבה שהכל עובד להם בקלות יחסית.
חוץ מזה, לראות את חביב (נראה לי שזה היה חביב, אני עדיין לא מבדילה ביניהם) שר את האופרה המוזרה הזאת הזכיר לי קרב חתולים ששמעתי השבוע ברחוב, רק הרבה יותר מצחיק, וכמובן שהם קברו לכל הזוגות האחרים, גם טיה ופיי עברו את המשימה בקלות למרות שבפחות חן, וסיד ואיל נתנו היום את אחד הביצועים הפחות טובים שלהם. הלוחמים הנונשלאנטיים מ-8200 קצת איבדו ביטחון. איל, שהיה אמור לשיר, נראה עם האיפור כמו זומבי במידברן, שמצטער שהוא כבר מת לכן נבצר ממנו לירות לעצמו בראש, והרגיש מאד לא בנוח עם המשימה. אריאל וקארין, לעומתם, הפתיעו לטובה - הוא עלה על הבמה ונתן הופעה של בן אדם משקיען שבא לנצח, ובכלל, התחלתי לחבב אותו מאד. הוא אינטיליגנטי, הוא משעשע, ואני מאד אוהבת את איך שהוא מתייחס לאשתו - אפילו כשהוא יורד עליה הוא עושה את זה בכבוד ואהבה, עם אפס עוקצנות - אפילו היא נהנית מזה. כשהוא שר הוא נשמע כמו אתר שיפוצים ברעידת אדמה דרגה שבע בסולם יוני רכטר, אבל בזכותו הם עברו את המשימה בניסיון הראשון, והמשיכו הלאה למשימת ערוץ הקניות.
לא ברור אם ערוץ הקניות הסיני לבש רוח שטות לכבוד המירוץ או שהם תמיד ככה, אבל למנחה הצווחנית הייתה אישיות של קערת קונפטי על סטרואידים, והיא זו שליוותה את המתמודדים, בעוד אנחנו בבית הקפצנו טבליות "רני" עקב התקף חומציות קיבה. המשימה הייתה למכור כמה חפצים מוזרים ועל הדרך לזהות את מטרתם. כאן קארין ואריאל לא ממש הבריקו. הם חשבו שהמשקפיים שהם גם קש הם עגילים מוזרים, שמכסה הוואקום הוא שייקר לירקות חתוכים, ושאביזר הקיפול הוא קולב לחולצות שיש בו גם מקום לחגורה. טיה ופיי, התאומים, וגם ניסים ואוראל, עשו זאת די מהר. איל וסיד, שגילה לנו שלבן זוגו יש גרייפופוביה (כל כך מתאים לו לצאת עם מישהו שמפחד מענבים), המשיכו להשתרך במקום האחרון.
אבל כנראה ששתיים מתוך שלוש משימות שכיף לצפות בהן זה המקסימום שאפשר לקוות לו בפרק אחד, והמשימה האחרונה שוב חזרה לסטנדרט הרגיל של המירוץ - מישהו היה צריך להריח משחות שיניים, לתאר את הריחות לשני, והוא צריך להיכנס לחנות הממתקים, לרחרח עוגות וסוכריות, ולהתאים ממתק למשחה על פי התיאור. מעניין זה לא היה, ומסתבר שגם די קשה. טיה כמעט קיבלה התמוטטות עצבים נוספת, ניסים קיבל בחילה, והתאומים כמעט הפסידו לעוגיית קינמון. ברגע האחרון הם מצאו אותה, והיו הראשונים לצאת מהחנות ולהגיע לנקודת הסיום, בהפרש קטן מאד מטי ופיי וקארין ואריאל, שיצאו מיד אחריהם, ובמונית הגיעו למסקנה האנתרופולוגית המבריקה, ששנגחאי זה בדיוק כמו שדרות.
אך אבוי - איט איז פיי באק טיים, וה"עצור" האיום הכריע את הממנים. זו הייתה הפעם הראשונה שלהם בסיוט הזה, דווקא ביום שבו היו הראשונים להגיע לנקודה, ועוד בתוכנית חצי הגמר. כעבור כמה דקות הם ראו את טיה ופיי עוקפות אותם ומגיעות ראשונות לרון שחר ולשטיח המעופף, וכאילו זה לא מספיק טראומטי, אריאל וקארין גם עקפו אותם, והגיעו במקום השני. למזלם סיד ואיל וניסים ואוראל עדיין חיפשו ליקריץ בבית המכשפה של עמי ותמי, והממנים סיימו את ה"עצור" שלהם בדיוק למקום השלישי - אחד לפני האחרון במקומות לחצי הגמר, כישלון חסר תקדים בספר המהלכים של התאומים התחרותיים. גם לסיד ואיל היה עצור, שנגמר בדיוק כשניסים ואוראל עצרו בחריקה עם המונית, מה שגרם לפרק להסתיים בספרינט נואש לשטיח. סיד ואיל הגיעו ראשונים, וכך, לצערנו, הודח הזוג הכי חמוד, שסיפק את האתנחתות הקומיות הכי שוות בתוכנית. חוץ מהתאומים, הם היו הליהוק המוצלח של העונה. בעודם בוכים על השטיח, כנראה בהתקף אמנזיה הורמונלי, הם טענו בתוקף שזו היתה החוויה הכי טובה של חייהם, והשוו את המירוץ ליום-יום שלהם. כי גם בחיים יש כל יום משימות, ובכל סוף יום יש מעין רון שחר.
הא? האם השוויתם עכשיו ברמה הפילוסופית את רון שחר לרגע של חשבון הנפש בסוף היום? מרשים! חוץ מזה, בחייאת. מה חוויה כיפית - כל העונה לא הפסקתם לטעון שזה גיהנום, כל יום מישהו מכם בכה, מישהו אחר איים לשבור את הכלים וללכת הביתה, ושלא נתחיל בכלל לדבר על הריבים. בינינו, אולי טוב שהודחתם, כי יש מצב שעוד שבוע כזה הייתם הורגים אחד את השנייה. אבל אולי סוד הקסם של האחים דמע הוא שאת הגישה הלוזרית שלהם תמיד דאגו לאזן בזיכרון מאד קצר, זיכרון שדג זהב עם PTSD היה מתקנא בו, ואחרי כל דרמה ושברון, הם תמיד שבו לצחוק. כמו שאמרה אוראל: "אנחנו לא האנשים הכי יפים בעולם, אבל יש לנו מלא חן". וואללה, אני לגמרי מסכימה.