פחות מרבע שעה נטו שהה אמש יאיר נתניהו על מסכי ערוץ 20, שם "התראיין" לראשונה לערוץ טלוויזיה ישראלי. המרכאות כפולות ומכופלות, כי ריאיון זה לא היה: המראיין לא ראיין; בהתאם, המתראיין לא ספר את המרואיין; ועל כותרות עיתונאיות או גילוי כלשהו על בנו של ראש הממשלה אין בכלל על מה לדבר, ואולי ממילא מוגזם היה לצפות. לכל היותר: שיחה ששודרה בטלוויזיה. אירוע לא חשוב, לא דרמטי ואפילו לא טלוויזיוני. על יאיר נתניהו מיותר להרחיב את הדיבור: זכותו להתראיין בכל מקום או לענות מה שימצא לנכון. החרפה היא כולה על ערוץ 20.
מבין ארבעת הבנים מההגדה, הגיע לריאיון זה שאינו יודע לשאול. המראיין בועז גולן, מי שבימים כתיקונם הוא אולי הניצי שבמנחי הערוץ, התרפס תוך שאילת שאלות שנראה היה כי כל מטרתן היא להתחבב על נתניהו ולשמש כמצע למסריו. לחלקן אפילו לא היה סימן שאלה בסוף. יש בלי סוף שאלות שניתן ורצוי לשאול את המרואיין החד-פעמי. ואולם, בזמן הקצר שניתן לו, גולן החליט שחשוב לו יותר לברר איך נראית השבת בבית משפחת נתניהו, רק כדי לשמוע איך ראש הממשלה מרים את הטלפון האדום בזמן ארוחות שישי. זה אולי כל מה שצריך לדעת על הראיון ששודר אמש.
כשזה החומר, לא ברור למה צריך שם בכלל מראיין. לא רק אני חושב ככה: בתשובה לשאלה הפותחת ("למה החלטת להתראיין?"), נתניהו עצמו פתח במונולוג של כשתי דקות ארוכות לערך על אוסלו והסכנות, כאילו שגולן כלל לא נמצא שם.
אלא שגולן לא הסתפק במפגן לא עיתונאי, אלא הציג אנטי-עיתונות לשמה. בהתאם, עיקר השאלות שלו נגעו להתמודדות של משפחת נתניהו עם "השקרים" וה"פייק ניוז" של התקשורת הישראלית, והצורך להדוף אותם. כלומר, הפרויקט הוא רב שכבתי: ללטף, לא לאתגר, לא לשאול שאלות קשות, להביא את הנראטיב כלשונו - ולהדגיש כי מה שמחוץ לריאיון, בכלי תקשורת אחרים, הוא כוזב ושקרי. במצב כזה, קשה לזהות היכן נגמר בקמפיין ומתחיל הגוף העיתונאי.
לו היה לנתניהו משהו חשוב באמת לומר, הוא היה הולך לכלי תקשורת רציני יותר, עם חשיפה גבוהה יותר וכזו שיש לה תוקף ציבורי משמעותי. הוא לא עשה זאת, כמובן, והתקבל אולי בפינה נוחה - אך איש לא באמת קונה את הבלוף כאילו היה איזה ערך עיתונאי למפגש הזה. ככה נראית תקשורת כנועה, חנפנית, מגויסת במלואה עבור השלטון, כלי קיבול למסרים וחסרת עניין בכל חשיפה, אתגור או בירור האמת שמאחורי הקמפיין. גם לצופים של ערוץ 20 מגיע יותר מזה.