שטיפת מוח היא אחד הנושאים המרתקים ביותר במדעי ההתנהגות. מה גורם לאדם ליפול בשבי המחשבה ולעצב תודעה שונה לחלוטין מזו שידע והכיר? כיצד הולכים עשרות, מאות, אלפים או מיליונים אחרי מנהיג אחד ששולט באופן אבסולוטי על דעותיהם ומנווט באופן טוטאלי את חייהם? הגם ששטיפת מוח מעולם לא הוכחה כתופעה מדעית, עדיין קשה שלא להתרשם מיכולת הפלישה של אנשים אל מוחם של אחרים.
כמעט עשור חלף מאז נכלא גואל רצון. הסיפור שלו העלה ועודו מעלה שאלות רבות. אחת העיקריות שבהן היא כיצד הצליח האדם הזה ללכוד ברשתו כל כך הרבה נשים ולגרום להן להתמסר לו. הסדרה "הרמון" ששודרה אשתקד ב"רשת" (וצפויה להמשיך לעונה שנייה) ניסתה להציץ פנימה, לתוך המבצר של רצון, לחדור אל חדרי החדרים, תרתי משמע, של הסוד הזה. עבור איה קפלן, שכתבה וביימה את המחזה "השיבה", רצון הוא בכלל דמות משנית.
"השיבה" שעלה לפני מספר חודשים בתיאטרון הקאמרי, הוא מחזה שנשען על סיפורה של יהודית הרמן, בת קיבוץ שברחה לזרועותיו של רצון ולפני תשע שנים השתחררה מכבליו. נועה שמר (נטע גרטי) נחקרת במשטרה לאחר מעצרו של אבי חמשת ילדיה אביהו תישבי (שמואל וילוז'ני). חוקריה (רות אסרסאי ועידו מרקוביץ') מנסים לשכנע אותה להעיד נגדו כדי להפלילו, אבל נועה המהופנטת מגוננת עליו בחירוף נפש. בזמן שאביהו במאסר, נועה חוזרת בלית ברירה עם ארבעה מחמשת ילדיה אל הקיבוץ לבית הוריה ואחותה (אודיה קורן, אבי טרמין ומיה לנדסמן), ונאלצת להתעמת עם משקעי העבר ופערי ההווה.
הבחירה של קפלן להפוך את אביהו לדמות שולית במחזה ולהתמקד בתהליך של הרמן אמיצה בעיניי, מאחר שהיא לא מטילה זרקור על תופעה או בקבוצת נשים, אלא מנסה לחצוב בנפש אינדיבידואלית אחת. עם זאת, התחושה היא ש"השיבה" אינו מצליח לעמוד במשימה במלואה ונעצר בשלב די מוקדם של הנבירה. המחזה הזה יצר אצלי צורך מיידי בהשוואה ל"עושה כרצונו", ההצגה הנפלאה שעלתה לפני כשנה וחצי בהבימה. על אף שסיפורה (וסופה) של אסתי ויינשטיין שונה מזה של יהודית הרמן, יש ביניהן הרבה מהמשותף כנשים שהשתחררו מנוכחותו המצמיתה של גבר נוקשה ופנאט במסגרת רוחנית חונקת. אם ב"עושה כרצונו" זכינו לחוות אצל הגיבורה דסי את מלוא התהליך, ב"השיבה" ניכר חסך כבד ברגש. כמעט בשום שלב לא מגיעה רמת ההזדהות עם נועה לזו של דסי.
חלק מזה קשור גם להחלטה של קפלן להתייחס באופן קליל יחסית לנושא מורכב ורציני. חלקו הראשון של "השיבה" רצוף ברגעים קומיים, להם אחראיים בעיקר בני משפחתה הביולוגית של נועה - האב ראובן, האחות גילי והאם נאווה, המגולמת על ידי קורן הנפלאה. הצחוקים אולי מאפשרים למחזה לזרום, אבל הם גובים מס גבוה מדי ומרדדים את העלילה. תהליך הכניסה והיציאה של נועה אל ומלב המאפליה של אביהו שטחי, כאילו הוא רק עוד אביזר להמחשת ההצגה ולא הנושא העיקרי שלה.
"השיבה" הוא לא מחזה מעיק וזו, יותר מהכול, הבעיה שלו. הוא לא מייצר ערך מוסף ולא מספק חומר למחשבה. הוא כן קולח, יש בו רגעים מצחיקים ולעתים רחוקות יותר גם רגעים דרמטיים. על רקע התפאורה הנהדרת של סבטלנה ברגר הזמן עובר, בסך הכול, אבל ההגדרה הקולעת ביותר למחזה הזה היא "פספוס".
שורה תחתונה: 3 כוכבים