פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      "קצפת ודובדבנים": האם הסרט הישראלי האהוב של השנה מצדיק את ההתלהבות סביבו?

      עם ביקורת משתפכות, עשר מועמדויות לפרסי אופיר וחיבוק חם מכל עבר, "קצפת ודובדבנים" של גור בנטביץ' ניצב כאחד הסרטים הישראלים האהובים של השנים האחרונות. אבל האם הוא יעניין את מי שאינם שוחים בתוך הביצה של הקולנוע הישראלי?

      "קצפת ודובדבנים": האם הסרט הישראלי האהוב של השנה מצדיק את ההתלהבות סביבו?
      גיא רז
      דירוג כוכבים לסרטים -3 כוכבים (עיבוד תמונה)

      היום (ראשון) יתקיים טקס פרסי אופיר, ואחד השמות הבולטים בו הוא "קצפת ודובדבנים", שמככב עם 11 מועמדויות - יותר מכל סרט אחר, חוץ מ"הבלתי רשמיים". אחד המועמדים הוא כמובן גור בנטביץ', שכתב וביים אותו וגם מככב בו, ונחשב פייבוריט בולט לזכות בפרס על הבימוי הטוב ביותר. איש לא יופתע אם כך יהיה, שכן מדובר באחד האנשים האהובים בתעשייה.

      אם עולם הקולנוע המקומי היה כיתה בתיכון, בנטביץ' היה מלך הכיתה. הקולנוען פרץ לראשונה בעשור הקודם, עת ניער את התעשייה הסחית עם "משהו טוטאלי" ו"הכוכב הכחול" - שני סרטי פולחן ושניים מהסרטים הישראלים היחידים שאפשר להצמיד להם את התואר "מגניב". לעומת זאת, בתחילת-אמצע העשור הנוכחי ביים סרט בשם "לרדת מהעץ", שנחל כישלון בכל החזיתות והתאדה די במהרה.

      על בסיס הכישלון הזה, נוצר "קצפת ודובדבנים", שעלה בסוף השבוע האחרון ונהנה בינתיים מגורל אחר לגמרי: נוסף לפרגון מהאקדמיה הישראלית לקולנוע, הוא גם מככב בצמרת טבלת המבקרים של "הארץ". בכך, מצטרף הסרט לרשימה ארוכה של יצירות מצליחות שנולדו מתוך משברי יצירה או כישלונות אמנותיים. מ"ברטון פינק" ועד "אנחנו נשארים בארץ", שנכתב כזכור בעקבות הפסד בקדם-אירוויזיון.

      בנטביץ' מגלם את בן דמותו: קולנוען מיתולוגי בשם צורי שוסטק, שיצר סרט בשמו נקרא "קצפת ודובדבנים" - ולאף אחת לא אכפת. במקום לנוח על זרי הדפנה, הגיבור מבלה את סוף השבוע הראשון לעלייתו לאקרנים בשוטטות כפייתית ברחבי העיר, בניסיון לקושש מחמאות מן הצופים המעטים אותם תפס על חם ביציאה מן האולמות, ובעיקר במרתון נזיפות בכל מי שהוא רואה כאחראי לכישלונו - מהמקרין, דרך תולי המודעות ועד המפיץ. בשלב מוקדם, להתקף החרדה מתלווה גם התקף לב, ובשעה שהקמפיין הקופתי של פרי יבולו גוסס, גם לא ברור אם הוא עצמו יסיים את הערב הזה בחיים.

      כיוון ש"קצפת ודובדבנים" עוסק בקולנוען ובמכאוביו הפיזיים, קשה שלא להתפתות להשוותו ל"כאב ותהילה" של אלמודובר, שיצא גם הוא הקיץ והציג גיבור במצב דומה. עם זאת, יש לדעתי הבדל מהותי בין שני הסרטים: הספרדי היה בנוי על פלאשבקים לילדותו של הבמאי, תיאר את כל הקצוות הפרומים שהותיר, והציג את הקולנוע כדבר היחיד שיכול לאפשר לו להשלים עם עברו, לגאול את נשמתו ולהעניק משמעות לחייו.

      קצפת ודובדבנים (יח"צ , גיא רז)
      "כאב ותהילה" לדור הסלפי. מתוך "קצפת ודובדבנים" (צילום: יח"צ)

      ב"קצפת ודובדבנים", המיקוד אחר. קודם כל, הוא מדבר על הפער האבסורדי, הבלתי ניתן להכלה, בין מידת ההשקעה של יוצר בסרטו ובין מה שקורה איתו כשהוא יוצא מידיו, בעיקר בשוק קטן כמו הקולנוע הישראלי. צורי שוסטק, או גור בנטביץ', או כל אחד אחר, כותב תסריט במשך כמה שנים, מחכה לתשובה מהקרנות במשך כמה שנים נוספות, ממתין בסבלנות לגיוס הכספים האחרון ולתחילת ההפקה, לועס את הציפורניים עד שסוף סוף מתפנה מקום בתור ונמצא האולם שיקרין אותו - ואז, בדרך כלל, לא קורה כלום. כמה דבילים (כמוני) כותבים ביקורת שמסכמות את מפעל החיים הזה בכמה משפטים אדישים, והסרט עובר מאולם 1 לאולם 5 אחרי שבוע, ואחרי שבועיים נעלם בכלל, כאילו הוריו הגאים לא חיכו עשר שנים עד שייצא לאוויר העולם.

      "קצפת ודובדבנים" עוסק גם בצורך של כל אמן שלא יהיה, אפילו אם הוא מלך הכיתה כמו בנטביץ', לקבל אהבה והכרה, ובכך שתמיד ייתן לקהל להיות השופט של יצירתו. לכן, אם התוצר הישראלי הזה מתכתב עם איזושהי יצירה בינלאומית שיצאה הקיץ, זה לא עם "כאב ותהילה" אלא עם "היו זמנים בהוליווד", בעיקר בשל הסצינה הבלתי נשכחת בה שרון טייט בגילומה של מרגו רובי קונה כרטיס לסרט בכיכובה, יושבת באולם בחברת אנשים מן היישוב ומתענגת כשהיא רואה את עצמה על המסך, ובעיקר כשהיא מתרשמת מן התגובות הטובות כלפיה של הסובבים אותה.

      בנטביץ', כפי שהוכיח מוקדם יותר העשור ב"אורחים לרגע" של זוגתו מאיה קניג, הוא שחקן טוב לא פחות מאשר תסריטאי ובמאי, ומיטיב להמחיש באמצעות הכריזמה הייחודית שלו את מבול הרגשות המתפרץ של הגיבור, ולעורר הזדהות עמו. בסצינה מכמירת לב במיוחד, הוא מתחנן בפני אדוני לוחות המודעות העירוניים שלא יורידו משם את המודעה של סרטו, אף שהגיע זמנו, ולבם כל כך יוצא אליו בעקבות המונולוג שלו, שהם מחבקים אותו. באותו רגע, גם לנו מתחשק לחבקו כך.

      כמעט כל השחקנים האחרים בסרט, הם גם כן במאים בעצמם. דובר קוסאשווילי, בהופעה מזהירה המזכירה לנו שוב כמה הומור, אירוניה וקשיחות יש בו, מגלם את נהג המונית המסיע את הגיבור ברחבי העיר, בעוד המונה מאמיר למחירים אסטרונומיים ומסמל כיצד המסע יצא משליטה; הדס בן ארויה היא אושיית רשת הנקרית בדרכו של הקולנוען, מודה שמעולם לא שמעה עליו ומבטיחה לעזור לו להפיץ את השמועה על אודותיו גם בקרב בני דורה; צחי גראד הוא המפיץ המניאק, שמטיח בו את האמת המרה - הסרט מת, והגיע זמן לעבור הלאה; דני וקסמן הוא אביו הלא מפרגן, ומאיה קניג, ממש כמו בחיים, זוגתו. עמית איצקר נפלא כתמיד בתור המקרין המרושע, ויוצאי הדופן היחידים הם אלון אבוטבול, יובל שרף וטינקרבל, שמופיעים כאן גם כן. כך או כך, כולם נהדרים.

      קצפת ודובדבנים (יח"צ , גיא רז)
      דימויים יפהפיים. מתוך "קצפת ודובדבנים" (צילום: יח"צ)

      לרמה הגבוהה של תצוגות המשחק מצטרפת איכות עבודת הצילום של גיא רז, מי שכבר הפליא להפעיל את קסמיו ב"על הספקטרום". כאן, המצלמה שלו נעה בין רחובותיה של תל אביב בלילה לבין מסדרונות בית החולים, מחשכי אולם הקולנוע ומוחה של הדמות הראשית, שהולכת ושוקעת בפנטזיות על יקום מקביל בו כל העולם עומד ומוחא לה כפיים. בכל החזיתות הללו, משחק הצלם עם האור, הצל, התאורה והצבעים בצורה שהופכת את "קצפת ודובדבנים" למעין סיפור אגדה: חלום בהקיץ של הגיבור המתוסכל, שלא ברור לנו באיזה שלב בתסריט הוא התעורר ממנו, אם בכלל.

      אך למרות כל השבחים הללו, אעשה שקר בנפשי אם אצטרף להשתפכות של רוב עמיתיי, שמשחו את הסרט בקצפת ובדובדבנים, ובצורה שאפילו צורי שוסטק עצמו לא היה מעז לחלום עליה.

      הסרט לדעתי לוקה בהיגיון פנימי וחוטא לעתים בהצגה בנאלית ומופרכת של העולם המתואר בו. באחד מרגעי המפתח , אושיית הרשת משכנעת את הגיבור שלפרינט כבר אין משמעות, כי "הכל בסושיאל". אלה שטויות, בנטביץ' עצמו יודע זאת היטב, והתיאור של בני הדור הצעיר כבורים שלא מכירים במאים מהדור הקודם כי הראש שלהם תחוב עמוק מדי באייפונים שלהם, הוא טרחני ודודתי.

      הדינמיקה בין אושיית הרשת הצעירה לגיבור המקשיש מובילה גם לסצינה שמשתעשעת עם ה-#Metoo באופן שלא ברור אם הוא מנסה להיות הפוך על הפוך, או הפוך על הפוך על הפוך, אבל בכל מקרה מדיף ניחוח לא נעים. בעייתיות ומתישות הן גם סצינות הפנטזיה, בהן מבלה הגיבור במטוס פרטי בדרכו להקרנה חגיגית, עם שתי דיילות מצודדות שכאילו יצאו מפרסומת של בנטון, האחת כהה והשנייה ארית, והרגעים הללו נמרחים כמו קצפת על עוגה, אך בלי להותיר טעם טוב בפה.

      קצפת ודובדבנים (יח"צ , גיא רז)
      שחקנים נהדרים. דובר קוסאשווילי וגור בנטביץ' ב"קצפת ודובדבנים" (צילום: יח"צ)

      ויש גם בעיה עקרונית יותר, שבאופן אירוני נובעת דווקא ממשהו שהסרט כן מצליח לעשות - הוא מיטיב לתאר את העולם שבו הוא מתרחש, כלומר תעשיית הקולנוע הישראלי. אך העולם הזה, כפי שיודע כל מי שמכיר אותו מבפנים, קטן, זחוח, מרוכז בעצמו ולא נעים, כך שלבלות שעה וחצי בסיר הלחץ שלו יכולה להיות חוויה קשה מנשוא. מה עוד, ש"קצפת ודובדבנים" לא באמת לוקח ממנו ריחוק מספיק גדול כדי להמתיק את הגלולה המרה עם אירוניה וסאטירה, ומנגד גם לא מציע את הגאולה והקתרזיס שהיו ב"כאב ותהילה" (סרט עם בעיות משל עצמו, אבל אחרות).

      דעת המיעוט הזו לא משנה את העובדה, ש"קצפת ודובדבנים" הוא אחד הסרטים שעולם הקולנוע המקומי הכי אהב בשנים האחרונות. באקדמיה סברו ככל הנראה שבגלל הא-פוליטיות שלו אין לו ממד בינלאומי, ולכן לא העמידו אותו לבחירה בקטגוריית הסרט הטוב ביותר. אילוא הזוכה באופיר היה אוטומטית הנציג שלנו לאוסקר, סביר להניח כי היה יוצא הערב עם כל הקופה.

      כך או כך, מכאן והלאה, עובר "קצפת ודובדבנים" מידי הממסד, מידי הביקורת וגם מידיו של הבמאי עצמו, ונמסר לשיפוטם של הצופים והצופות. הקהל ישפוט אם התגובות כלפיו היו מוצדקות, הקהל יקבע אם הוא מעניין גם את מי שאינו שוחה בתוך ביצת הקולנוע הישראלי ולא בהכרח מתלהב מהניים דרופינג - והקהל, כפי שצורי שוסטק וגור בנטביץ' יודעים טוב מכולם, הוא הדבר החשוב היחיד.