תשע"ט היתה שנה לא רעה לקולנוע הישראלי. כמה סרטים רשמו הישגים יוצאי דופן בזירה הבינלאומית: "מילים נרדפות" זכה בדוב הזהב בפסטיבל ברלין, והתקבל לפסטיבל טורונטו, כמו גם "סיפור אחר", "מאמי", "ימים נוראים" ו"אפריקה"; "תל אביב על האש" הפך לסרט הישראלי המצליח מזה שנים בצרפת, ורשם הישגים כלכליים נאים גם במדינות אחרות; "אישה עובדת" עורר תהודה גדולה בתקשורת העולמית, והוכתר בידי לוס אנג'לס טיימס כאחד מן הסרטים הגדולים של חצי השנה האחרונה; והרשימה עוד ארוכה.
גם בשוק המקומי, שבשנים האחרונות קשה יותר לפיצוח, היו הישגים: "סיפור אחר" של אבי נשר מכר כ-350 אלף כרטיסים ו"המוסד" כמחצית מכך. המספרים הכלליים רחוקים מהשנים היפות ביותר של התעשייה המקומית, אך היו עוד סרטים, עלילתיים ותיעודיים, שזכו לחיבוק חם מן הקהל המקומי, ובראשם "הבלתי רשמיים" ו"יונתן אגסי הציל את חיי".
ביום ראשון הקרוב, יתקיים טקס פרסי אופיר, שאמור להיות נשף הסיום החגיגי של השנה הקולנועית, אך קשה לומר שהחגיגה תהיה שלמה. הקלקולים המסורתיים סביב הפרס הזה חמורים השנה תמיד, ומעלים שלל תמיהות.
הפרסים מתופעלים בידי האקדמיה הישראלית לקולנוע, אותה מנהלים אנשים מסורים ומלאי תשוקה לתחום. אין כאן הפניית אצבעות מאשימות לאף אחד. הבעיה, כרגיל, היא השיטה. יש השנה בטקס הרבה כשלים נקודתיים, ומקורם בליקויים יסודיים ומתמשכים, שכדאי קודם כל להיזכר בהם:
1. ישראל היא המדינה היחידה בעולם שלא מפרידה בין פרסי האקדמיה המקומית ובין בחירת הנציג לאוסקר, שבשאר העולם נעשית דרך ועדה מיוחדת. זה מוביל למצב בו חברי וחברות האקדמיה לא בוחרים בהכרח את הסרט האהוב עליהם, אלא את מי שלדעתם יש לו הכי הרבה סיכויים להשתחל לחמישייה ההוליוודית
2. רוב הסרטים שמשתתפים בתחרות טרם נחשפו לקהל הרחב. לחלקם אפילו אין תאריך הפצה, ולפעמים הם מחכים לפרסי אופיר כדי להשתחרר לאוויר העולם, ואפילו ממתינים לגלות כמה פרסים יקבלו ולהחליט בהתאם לכך מתי לצאת לאולמות. בפועל, זה הופך את הפרסים למעין מקפצה שיווקית, ויש הטייה להעניק את הפרסים לתוצרים שעדיין לא הופצו, כדי להעניק להם רוח גבית. הרי אף פעם לא מזיק לכתוב על המודעה "זוכה פרס אופיר". אלא שהפסלונים אמורים להיות מחולקים בצורה אובייקטיבית, לא על פי אינטרסים שכאלה
3. האקדמיה האמריקאית לקולנוע עשתה בשנים האחרונות פעולות יזומות כדי להרחיב את שורותיה ולהפוך אותן לצעירות ומגוונות יותר מבחינה מגדרית ואתנית. בישראל, ככל הידוע לי, לא נעשה דבר כזה, ובגוף הכי חשוב בקולנוע המקומי אין כמעט ערבים וכנראה שגם אין מספיק נשים ובכלל אין מי יודע מה ייצוג לאוכלוסיות שונות. התוצאות בהתאם.
אז איזה אנומליות יצרו השנה הבעיות המובנות הללו? הרשימה ארוכה יותר מנאום תודה טרחני טיפוסי במהלך טקס ישראלי:
אף אחד לא מכיר את הסרטים, לאף אחד לא אכפת מהפרסים
חוץ מהשנתיים בהן מירי רגב חיממה את הגזרה והצליחה להעניק לתעשייה המקומית את יחסי הציבור שהיא כה זקוקה להם, פרסי אופיר מתקשים לעורר עניין ציבורי. זה קורה מאותה סיבה שלמשחקים בין מכבי תל אביב להפועל רעננה יש פחות רייטינג מאשר לקלאסיקו בין ריאל מדריד לברצלונה: אין מה לעשות, פה זה לא הוליווד (הטקס השנה מתקיים בכפר סבא).
אך יש גם סיבה נוספת - למרות ההבטחות לבצע רפורמות בתקנונים ובלוחות הזמנים, דבר לא נעשה, וגם השנה הרבה מן המועמדים הם לא יותר מאשר תוצרים עלומים בעיני הקהל הרחב.
הפעם, המצב פחות חמור מאשר בשנים קודמות, כי לא מעט סרטים בולטים כבר הופצו באולמות. ועדיין, שני הפייבוריטים הבולטים לפרס הסרט הטוב ביותר הם "ימים נוראים", שעלה בהקרנות טרום-בכורה בודדות רק לפני שבוע ומעטים הספיקו לצפות בו; ו"עיניים שלי", שעד כה הוצג אך ורק בפסטיבל ירושלים ובהקרנות אקדמיה, כך שלקהל הרחב לא היתה הזדמנות לראותו. זה נכון גם לגבי "מאמי", "בשורות טובות" ו"קולות רקע", שאף הם מועמדים בקטגוריות מרכזיות
שני הלהיטים הגדולים בכלל לא במשחק
המצב הנ"ל היה יכול להשתנות דרמטית בעזרת "סיפור אחר", סרט שכמעט כל ישראלי שמע עליו והמונים גם צפו בו, אך אבי נשר החליט שלא לרשום אותו בתחרות. זאת, כיוון שמאס ביחס של האקדמיה כלפיו, אחרי שבמשך העשור וחצי האחרונים הקפידה להתעלם ממנו, מצליחים ככל שהיו להיטיו. זו כמובן החלטה שלו, ואי אפשר היה להכריח אותו, אבל היא לא נולדה בוואקום אלא בתגובה לנטייה המתמשכת והבעייתית של פרסי אופיר להתנכר ליוצרים שהעזו להצליח יותר מדי.
גם הלהיט המקומי השני בגודלו, "המוסד", בחר להישאר מחוץ למשחק. אולי בגלל שהפקתו הושלמה רק רגע לפני הפצתו בקיץ ותחילת הקרנות האקדמיה - ואולי מתוך ההנחה שפרסי אופיר, כהרגלם, ממילא לא יפרגנו לשובר קופות קומי, בדיוק כפי שהתעלמו לפני שנתיים מלהיט הענק "מכתוב". כך או כך, אבד עוד סיכוי להוסיף שמץ של אטרקטיביות לטקס
הכל ב"קצפת ודובדבנים" טוב בעיני האקדמיה - חוץ מהסרט עצמו
ועכשיו נעבור לחוסר הסנכרון התמוה בין הקטגוריות השונות. "קצפת ודובדבנים" של גור בנטביץ' התכבד בלא פחות מ-11 מועמדויות, יותר מאשר כל סרט אחר חוץ מ"הבלתי רשמיים". שמו מוזכר כמעט בכל קטגוריה אפשרית, כולל המרכזיות שבהן - בימוי, תסריט, צילום, שחקני משנה, ומה לא. נחשו מה חסר? נכון, מועמדות בקטגוריית הסרט הטוב ביותר.
רגע, אז הכל כאן טוב, חוץ מהדבר עצמו? איך זה יכול להיות? הסבר אפשרי: כפי שכבר אמרנו, פרס אופיר לא מוענק לסרט שהכי אוהבים, אלא לזה שלכאורה יש לו את הסיכוי הכי טוב באקדמיה האמריקאית. חברי האקדמיה אהבו מכל הלב את "קצפת ודובדבנים" ורוב הזמן פירגנו לו בהתאם, אבל הניחו שליצירה כה אישית ולא פוליטית, שאין לה איזשהו אפיל בינלאומי מובהק, גם אין סיכוי להשתלב בחמישיית המועמדים לאוסקר. לכן, ההתלהבות שלהם נעצרה רגע לפני קטגוריית הסרט הטוב ביותר. זה אבסורדי, זה לא הוגן - וזה המצב.
"ימים נוראים" מועמד בקטגוריית הסרט הטוב ביותר, אבל לא על בימוי ותסריט
והנה מקרה הפוך לגמרי: "ימים נוראים", שירון זילברמן ביים על פי תסריט שכתב עם רון לשם, דווקא כן מועמד בקטגוריית הסרט הטוב ביותר, ואף נחשב פייבוריט לזכייה. לעומת זאת, אין לו נוכחות בקטגוריות הבימוי והתסריט.
אז אם האקדמיה לא כל כך השתגעה על עבודת הבימוי והתסריט, איך זה שהיא כל כך אוהבת את הסרט? שוב, נרשה לעצמנו השערה מושכלת: ייתכן שמשום מה, המצביעים והמצביעות לא יצאו מגדרם נוכח "ימים נוראים", אבל בקטגוריית הסרט הטוב ביותר, התחילו להפעיל את השיקולים הקבועים לגבי הייצוג שלנו באוסקר, ומותחן פוליטי על רצח רבין הסתמן להם כתוצר עם האפיל הבינלאומי הכי גדול.
סיבה אפשרית נוספת להשמטתם מרשימת המועמדים של זילברמן ולשם, מי שכזכור עמד לאחרונה גם מאחורי "אופוריה": בניגוד לרבים מעמיתיהם, הם פועלים בשנים האחרונות בארצות הברית, והריחוק מהברנז'ה פגע בהם. גם העובדה שנדמה כי הסתדרו בחיים והקריירה שלהם ממילא במומנטום לא מסייעת להם בקרב האקדמיה, בשל נטייתה לא לפרגן למצליחנים ותחת זאת להתמקד בקידומם של מי שעוד זקוקים לדחיפה. במידה וזה נכון, חבל שפוליטיקה קטנה משפיעה על המועמדויות יותר מאשר הערכה אובייקטיבית.
"מילים נרדפות" לא מועמד בקטגוריית הסרט הטוב ביותר
"מילים נרדפות" של נדב לפיד הוא סרט מקטב ושנוי במחלוקת, בלשון המעטה. זכותם של חברי האקדמיה לא להתרשם מדב הזהב שלו, מהכללתו ברשימת "מאה הסרטים הטובים של העשור" של אינדי ווייר, מהשתתפותו בפסטיבלים של ניו יורק ושל טורונטו וכיוצא בכך. אף אחד לא מחליט בשבילם, גם אם קוראים לה ז'ולייט בינוש (יו"ר חבר השופטים בפסטיבל ברלין, כזכור).
ובכל זאת, קשה שלא להרים גבה מול העובדה שתוצר כה בולט לא קיבל מועמדות בקטגוריית הסרט, מה עוד שהוא כן מועמד בהרבה קטגוריות מרכזיות אחרות, למשל בימוי, שחקן ראשי ועריכה, כך שמתברר שכן יש איזושהי הערכה כלפיו.
אז מה קרה? ואיך זה שגוף אובססיבי לאוסקר כמו האקדמיה הישראלית פתאום התעלם כך מסרט עם פרופיל בינלאומי כה גבוה?
תשובה אפשרית - ככל הידוע לנו, בין המצביעים והמצביעות פשטה שמועה עיקשת ש"מילים נרדפות" לא יוכל לייצג אותנו באוסקר כיוון שהוא דובר ברובו צרפתית. אלא שכללי התחרות הזו השתנו בעשור האחרון, וכעת סרט ישראלי גם יכול לדבר אספרנטו, סווהילית או סינית ועדיין להיות מועמד מטעמנו. האמת היא, שלסרט של לפיד דווקא היה סיכוי טוב להשתלב לכל הפחות ברשימה המקוצרת מתוכה נבחרים תשעת המועמדים, אבל האקדמיה בחרה לזרוק אותו לפח. לא נורא, מחר נקנה עוד אבוקדו.
"הבלתי רשמיים" מועמד לקטגוריית הסרט, אבל לא יוכל לייצג אותנו באוסקר
למרבה האירוניה, דווקא סרט שבאמת יש איתו בעיה תקנונית תפס את מקומו של "מילים נרדפות" בחמישייה. מדובר ב"הבלתי רשמיים" המצוין של אלירן מלכה, שיצא כאן לאולמות כבר ביולי 2018, בשעה שאוקטובר 2018 הוא התאריך המאוחר ביותר להתמודדות על האוסקר האמריקאי ב-2019.
אז מה יקרה אם הוא יזכה בפרס אופיר ויישלח לייצג אותנו באוסקר? ייפסל, ככל הנראה. לא נורא, האקדמיה כבר מורגלת בכך. זה כבר קרה לה כשבחרה לשלוח את "ביקור התזמורת" אף שהוא לא עמד בכללים בזמנו.
סאמח זועבי לא מועמד בקטגוריית הבימוי
גם "תל אביב על האש" מועמד, ובצדק רב, בקטגוריית הסרט. יוצרו סאמח זועבי מועמד גם בקטגוריית התסריט, אבל לא על הבימוי - וכך, כהרגלה של האקדמיה, אף יוצר ערבי לא נכלל בקטגוריה הזו.
ההדרה הזו מתריסה, אבל היא לא בהכרח נובעת מגזענות, כמו מסיבות אותן כבר ציינו קודם לכן: "תל אביב על האש" נכלל בקטגוריית הסרט הטוב ביותר כיוון שנראה לאקדמיה מתאים יותר לאוסקר, אבל בחמישיית המועמדים לבימוי, הבוחרים כבר הרשו לעצמם להתעלם ממנו. נוסף לכך, גם העובדה שסאמח זועבי פועל בעיקר מעבר לים ולא מעורה בתעשייה, לא הועילה לו בתוך המשחק הפוליטי הזה.
אף אישה לא מועמדת בקטגוריית הבימוי
בפסטיבל חיפה הקרוב, אף סרט בתחרות הרשמית לא בוים בידי אישה, ומכל הסרטים שניגשו השנה לפרסי האקדמיה, היו רק שניים שכאלה. כלומר, יש כאן בעיה עמוקה שלא מתחילה בפרסי אופיר ולא נגמרת בהם. ובכל זאת, גם בלי חלילה להפיל עליהם את מלוא האשמה, אי אפשר להתעלם מן ההדרה שמתקיימת בהם.
היו השנה בתחרות שני סרטים אותן ביימו יוצרות מובילות ומוערכות - "אישה עובדת" של מיכל אביעד, שמועמד בקטגוריית הסרט, ו"מאמי" של קרן ידעיה. אף אחת מהן לא מועמדת בקטגוריית הבימוי, שנותרה על טהרת הגברים היהודים.
נכון, גם באוסקר האמריקאי יש בעיה דומה, אבל זה שמשהו מקולקל במקום אחד לא אומר שאפשר להשאיר אותו עקום גם במקום אחר. מה עוד, שפרסי אופיר לקחו את כל הקלקולים של האקדמיה האמריקאית, הקצינו אותם והוסיפו להם חדשים.
יש השנה הרבה דברים טובים בפרסי אופיר. על הרמה הגבוהה של התחרות העלילתית כבר דיברנו, וזה נכון גם לגבי הגזרה התיעודית, עם מועמדים בסדר הגודל של "אורי זוהר חוזר", "קינג ביבי", "יונתן אגסי הציל את חיי", ו"אליפלט - דוד שלי גיבור". גם בקטגוריית הסרט הקצר יש כמה מועמדים מעולים, לדוגמה "איך לשחות", "בחורה עם מזלג בעולם של מרק" ו"הינומה".
באופן כללי, סביר להניח שרוב הזוכים והזוכות בתום הטקס יהיו ראויים, אך גם זה לא יפזר את סימני השאלה סביב הדרך בה הוא מתנהל - וכך או כך, מה שלא יהיה בו, ההתנהלות שלו בשנים האחרונות ובמיוחד השנה משאירה הרבה נקודות למחשבה לקראת העשור הבא.
טקס פרסי אופיר יתקיים בראשון 22.9 ויועבר בשידור ישיר בכאן 11 מ-21:15.