אנחנו אוהבים לחפש בנרות קשר ישראלי, ובמקרה של הסרט הטרי "אדמונד דה ברז'ראק", לא צריך לגרד מתחת לרצפה כדי למצוא אותו. לתסריטאי-במאי אלקסיס מישליק היתה בת זוג ישראלית בזמן הצילומים, הכוכבת לוסי בוז'נה היא עדיין גיסתו של בחור ישראלי המתגורר בפריז והמפיק אלן גולדמן, מן המפיקים החשובים בצרפת ומי שזה עתה קטף פרס בוונציה עם "קצין ומרגל" של פולנסקי, הוא יהודי שאחותו חיה בתל אביב. מעבר לכך, זה הסרט הכי צרפתי שיכול להיות, העוסק באחורי הקלעים של הקלאסיקה הצרפתית הגדולה מכולן - המחזה "סירנו דה ברז'ראק".
בהתבסס על הצגה פרט עטו, ועם חירות אמנותית גדולה במיוחד בכל הקשור לעובדות, מתאר כאן מישליק כיצד המחזאי הכושל אדמונד רוסטאן הוציא תחת ידיו בשלהי המאה ה-19 את ההצלחה הענקית הזו, שהולידה עם השנים שלל גלגולים תיאטרליים וקולנועיים. התשובה, כך לפחות על פי הסרט, היא קומדיה של טעויות, ורצף של אי-הבנות, צירופי מקרים ותקלות מופלאות, שהובילו את הגיבור לרגעי תהילה קסומים ולפנתיאון של התרבות הצרפתית.
תומא סוליברס מגלם את המחזאי, ובוז'נה את מי שהופכת למושא אהבתו הבלתי אפשרית ולמוזה שלו - מלבישה שבעת מצוא גם משמשת שחקנית. "אין ספק שהמקום של הנשים בתרבות באותה תקופה היה מצומצם ביותר, כמוזות ולא יותר, ואני השתדלתי להעניק לדמות שלי נפח שלא בהכרח היה בתסריט המקורי", היא אומרת בריאיון לוואלה! תרבות לרגל צאת הסרט, שלפי התגובות החמות בהקרנות הטרום-בכורה שלו, עומד להיות כאן להיט. "בזמן העבודה על 'אדמונד', אמרתי לעצמי שבהחלט עדיף להיות אישה בתיאטרון הצרפתי של היום מאשר בזמנו, אם כי עדיין יש לנו דרך ארוכה לעבור".
בוזנ'ה, בת 32, כיכבה לפני "אדמונד" בשלל סרטים, הצגות בסדרת טלוויזיה בשם "סודה" שזכתה להצלחה מסוימת בצרפת. אחת הסיבות שלוהקה לסרט היתה ההכשרה והניסיון הבימתיים שלה, בזכותה יש לה זיקה לתיאטרון הקלאסי ולמחזות מחורזים, מהסוג שעומדים במרכז הקומדיה ההיסטורית.
"אני רגילה לשחק בחרוזים, וזה כיף גדול", אומרת השחקנית, שהופעתה מלאת הקסם היא אחת הסיבות לאיכותו של הסרט האלגנטי, הנעים והמשעשע הזה. "מצד אחד, בגלל החריזה יש חוקים מאוד ברורים, ומצד אחר יש חופש תנועה בתוך המגבלות הללו. זה כמו מוזיקה: יש המון כללים בכל הקשור לקצב ולמנגינה, אבל כל אחד מוצא בתוכם את החופש שלו ולוקח את היצירה לכיוונים אחרים. מילים זה דבר נהדר, אפשר להגיד באמצעותן כל כך הרבה. בהתחלה הייתי בטוחה שלא אעבור אפילו אודישן אחד, כי הדמות היתה כתובה כבלונדינית, אבל הבמאי אמר לי שהוא מחפש שחקנית שלא יצטרך להתחיל לעבוד איתה מאפס על הטקסט הקלאסי, ולכן התאמתי לו".
את זוכרת את הפעם הראשונה בה קראת את "סירנו דה ברז'ארק"?
"כן, זה היה בגיל צעיר כי התחלתי להתנסות בתיאטרון בגיל מוקדם. אני מודה שלפני הצילומים, לא כל כך זכרתי את המחזה המקורי אלא בעיקר את העיבוד הקולנועי עם ז'ראר דפרדייה. קראתי אותו שוב לקראת הסרט והוא פשוט שמימי. לפעמים יש קלאסיקות שצריך לקרוא שלוש פעמים כדי להבין, אבל הוא ממש זורם. זה נראה כאילו למחזאי היה מאוד קל לכתוב אותו. חוץ מזה, סיפור האהבה בו אוניברסלי ומדבר לכולם. זו קלאסיקה נצחית, כמו שייקספיר".
"סירנו דה ברז'ארק", כזכור, נקרא כך בשמו של חייל ומשורר המתהדר באף ארוך במיוחד, ובשל חוטמו מתבייש לפנות לקראש שלו, ושולח אליה עם מילותיו היפות גבר לא פואטי או במיוחד, אך מצודד. "אף פעם לא קרה לי שמישהו היה מאוהב בי ושלח לי מסרים רומנטיים באמצעות אדם אחר", אומרת בוז'נה. "אני חושבת שאנחנו דור פחות רומנטי מאשר בעבר. אני גם לא בטוחה שזה היה עובד איתי. זה תלוי מי היה כותב. אם זה האדם הנכון, זה יכול לעבוד".
עד כמה הסרט רחוק מן הסיפור שהיה באמת?
"הוא מאוד מוקצן, ויש כאן דרמטיזציה משמעותית של העובדות. גם הדמות שלי פיקטיבית, והרבה מן התכונות והמעשים שלה היו בכלל שייכים במקור לאשת המחזאי. אשתו, רוזמונד ז'ראר, היתה שותפה לעבודה שלו וכתבה דברים בעצמה, אבל לא זכתה להכרה, כי בזמנו פשוט לא ספרו נשים אמניות".
הסרט מתאר הרבה דרמות וקומדיות של טעויות מאחורי הקלעים. גם לך קרו דברים כאלה?
"כמו בסרט, לא, אבל בהחלט מצאתי את עצמי עומדת על הבמה ולא זוכרת את הטקסט, או חוזרת על אותו משפט חמש פעמים. לא פעם קרה שרציתי לרדת מהבמה באמצע ההצגה. העבודה הזו היא תענוג, אבל גם חרדה איומה. לפעמים אני רוצה להקיא לפני שהאורות נדלקים ולפעמים אני שואלת את עצמי למה אני עושה את זה. זו מלאכה שתופסת לי כל כך הרבה מקום בחיים ולא משאירה הרבה חלל לדברים אחרים".
מה הכי קשה בלהיות שחקנית?
"חוסר השליטה. השאלה אם ילהקו אותנו לא תלויה בנו, ולפעמים אי אפשר להסביר למה זה קורה או לא קורה. זה קצת כמו אהבה. היא יכולה להיות מושלמת על הנייר, אבל איכשהו זה לא מתממש במציאות ואין לך דרך להסביר למה. מנגד, גם לא תמיד אפשר להסביר למה אוהבים דווקא אותנו. זה תמיד תלוי בעוד מישהו, וזה יכול לתסכל".
את בוז'נה אפשר לראות עכשיו גם ב"מריאן", סדרת אימה צרפתית שעלתה בנטפליקס וזמינה כך גם בישראל. היא עוסקת בסופרת אימה, המגלה לחרדתה שהדמויות מכתביה המצמררים קמות לתחייה ורודפות אותה. "תמיד חלמתי לעשות סרט תקופתי ולהתנסות גם בז'אנר האימה, ותוך שנתיים יצא לי לממש את שני החלומות. זה מדהים", אומרת השחקנית. "לעשות סדרת אימה זה כיף, כי זה כמו לשחק 'מחבואים' כילדים. כולם משוחררים, הולכים עד הקצה ולא שואלים שאלות, פשוט נהנים מהמשחק".
את אוהבת לצפות בסרטי אימה?
"לא, אני לא מעריצה, אני רגישה מדי. אבל ב'מריאן' אני יכולה לצפות בלי פחד, כי אני לא חושבת על העלילה אלא על הזיכרונות המצחיקים מהצילומים, ואני גם יודעת מה הולך לקרות. כמובן שלנטפליקס יש כוח מיוחד ואני מקבלת תגובות מיידיות מכל העולם, אפילו מברזיל. ברחוב לא כל כך מזהים אותי, אולי גם כי בכל דבר שאני עושה אני נראית אחרת, והאמת שעדיף ככה".
יש משהו שאת מלאת תשוקה לגביו באותה מידה כמו עולם המשחק?
"כן, אוכל. עולם הקולינריה גם מכתיב את הטיולים שלי. בגלל זה מאוד נהניתי מהביקור היחיד שלי בישראל, לרגל חתונת אחותי. אני זוכרת שאכלתי בשני מקומות מדהימים. רגע, תן לי להיזכר בשמות שלהם...אבו חסן ופורט סעיד! אני גם אוהבת את המזנון בפריז".
היית רוצה פעם לשחק בסרט ישראלי?
"מאוד. כבר עשיתי אודישנים לסרט הישראלי-צרפתי של איתן פוקס על מייק ברנט, אבל בסוף הוא לא יצא לפועל בגלל בעיות של זכויות. כרגע אני מחכה לראות אם תהיה עונה שנייה ל'מריאן', ולא יודעת לגבי פרויקטים נוספים. אני די סלקטיבית ומשתדלת לא להיענות לכל מה שמציעים לי".
