אחת מהקרנות הבכורה המוצלחות ביותר בפסטיבל קאן האחרון, לפני כארבעה חודשים, היתה של הסרט "אליס וראש העיר". הקהל לא הפסיק לצחוק ולמחוא כפיים לדרמה הקומית הפוליטית הזו, שבשבוע האחרון עלתה לאקרנים בצרפת, וזכתה לקבלת פנים חמה גם מן התקשורת המקומית. כבר בשבוע הבא, תפוח האדמה הלוהט הזה יתגלגל לישראל, ואפשר יהיה לראותו במסגרת פסטיבל הסרטים של חיפה.
כרגע, נראה שמדובר בהזדמנות חד פעמית לצפות בסרט על המסכים שלנו, וכדאי לנצל אותה, שכן מדובר במעדן גורמה, והעיסוק שלו במציאות הפוליטית המאיישת רלוונטי כמובן גם לנו.
התסריטאי-במאי ניקולה פאריזה מציג כאן את סיפורו של ראש עיריית ליון, בגילומו של פבריס לוקיני, שאחרי עשרות שנים בתפקיד, מתרוקן לחלוטין מאנרגיות. בניסיון להצית מחדש את הסקרנות האינטלקטואלית שלו, הוא שוכר את שירותיה של בוגרת לימודי פילוסופיה בשם אליס, בתקווה שתאתגר אותו ותוביל אותו למצוא פתרונות חדשים. היוזמה הזו מצליחה מעל המשוער, וחברתו החדשה הופכת לדמות הכי דומיננטית בעירייה, ומשנה את מסלול חייו.
את הפילוסופית מגלמת אנייס דמוסטייה, שהפכה בשנים האחרונות לאחת השחקניות הצעירות המוערכות בצרפת. היא הופיעה בין השאר ב"שלגי הקילימנג'רו", "בית ליד הים", "אחת, שתיים, שלישייה" ו"דרך האש" שהוקרנו בארץ, ולפני חודש אפשר היה לראותה גם בפסטיבל ונציה, עת כיכבה ב"גלוריה מונדי", אחד הסרטים הבולטים בתחרות הרשמית.
דמוסטייה נולדה בשלהי שנות השמונים, וכבר בחטיבת הביניים התנסתה לראשונה מול המצלמה, ועוד בסרט של מיכאל הנקה, מגדולי הבמאים האירופאיים בימינו - "שעת הזאבים" מ-2003. היא אמנם השתתפה רק בסצינה אחת, אבל זה הספיק לה כדי להבין שברצונה להקדיש לעולם המשחק את חייה.
"אם לא הייתי נסחפת לעולם המשחק בגיל כל כך צעיר, אין ספק שהייתי הולכת ללמוד פילוסופיה באוניברסיטה, בדיוק כמו גיבורת הסרט", אומרת דמוסטייה בריאיון לוואלה! תרבות, המתקיים על חופי הריביירה, מיד לאחר בכורת "אליס וראש העיר" בפסטיבל קאן. "העובדה שבסופו של דבר לא עשיתי את הלימודים הללו היא אחד החסכים הגדולים שלי, ולכן כל כך שמחתי לגלם את הדמות הזו. זה היה כמו לחיות את החיים המקבילים שהיו יכולים להיות לי. בצרפת, שיעורי פילוסופיה הם חובה, וזה המקצוע היחיד שבאמת עניין אותי בתיכון. הרגשתי שזה הדבר היחיד שבאמת עוזר לי להבין את העולם, להבין רגשות, להבין אנשים. זה מעניין יותר מפסיכולוגיה, כי מתמודדים עם שאלות באופן עמוק ורחב יותר".
ופוליטיקה גם מעניינת אותך?
"בהחלט. אני חושבת שהסרט מיטיב לתאר את המצב הפוליטי בצרפת. אין שיח אמיתי על ערכים ובטח שאין שיח שיוצר תקווה. לפוליטיקאים אכפת בעיקר מהקריירה שלהם. במהלך התחקיר לקראת הצילומים, נחרדתי לגלות עד כמה סדר היום של המערכת הפוליטית מבולגן ומפוזר. את השיחות על הדברים הכי חשובים מנהלים בחטף, תוך כדי הליכה במסדרון או נסיעה באוטו. לא באמת יושבים וחושבים כמו שצריך".
ראש העיר בסרט הוא מן המפלגה הסוציאליסטית, והעלילה מתמקדת בעיקר במשבר שעובר על השמאל.
"כן, יש תחושה מלנכולית שהשמאל סיים את דרכו ההיסטורית, שהוא לא משכיל למצוא את המילים שישלהבו את הציבור באותה מידה כמו שהימין מצליח. מצד אחר, עולה גם השאלה מה זה בכלל שמאל, האם בימינו באמת יש הבדל בין השמאל לימין ואם אנחנו עוד זקוקים להפרדה הזו".
לאור המצב, הרגשת שזה סרט שחשוב במיוחד לעשותו כעת?
"כן, אבל זה נכון לגבי כל סרט שאני עושה. כדי שאקח תפקיד, אני צריכה להשתכנע קודם כל שלבמאי ממש חשוב לעשותו. זה לא חייב להיות בגלל שיש בו אמירה פוליטית או חברתית, יכול להיות שלבמאי יש משהו אישי לפרוק. העיקר שזה בוער בו".
"לדעתי, מה שחשוב ב'אליס וראש העיר' זה לא התוכן, כמו הצורה. רוב הסרטים הפוליטיים מיליטנטיים ומתלהמים. כאן, זה סיפור אחר. זה סרט נבון. הוא לא מזלזל באף אחד. הוא מציג את האבסורדיות שבמערכת הפוליטית, אבל בלי להקטין או לבטל איש, והוא מנסה לשמור על אופטימיות, תקווה ואנושיות. באחד מרגעי השיא כאן, הגיבור נואם נאום שהלוואי שמישהו היה נואם גם במציאות".
אחד הדברים הכי יפים בסרט זה מה שאין בו - רומן בין הגיבורה לראש העיר.
"נכון, אם זה היה סרט הוליוודי, הם בטוח היו מתאהבים, אבל כאן הם פשוט שני אנשים בודדים שנפגשים ואוהבים לדבר אחד עם השני. הדינמיקה ביניהם מבוססת על שיחה. היה כיף לעשות סרט עם כל כך הרבה טקסט, ועוד כזה שלא מתבזבז על ענייני דיומא אלא על מושגים ורעיונות גדולים".
אפילו יחסית לסרט צרפתי, מדברים כאן המון, ממש המון. איך זה היה לך, כשחקנית?
"תענוג! לא פעם, כל מה שמבקשים ממני כשחקנית זה להחצין רגשות, פשוט לצעוק ולהשתולל עם הידיים, ומה שחשוב זה לא המילים אלא רק האנרגיות שאת מקרינה. כמי שבאה מהתיאטרון, מאוד חסר לי בתיאטרון העונג של המילים, של בניית המשפטים, של החיבור ביניהם. לכן, היה כיף לדבר כל כך הרבה, להשתעשע עם הדיאלוג. מבחינת העבודה, יש לי כאן טקסטים מאוד ספציפיים על פילוסופיה ופוליטיקה, דברים שאני לא בקיאה בהם. לכן, הייתי צריכה להתאמן עליהם ארוכות, כדי שלא יישמע כאילו שאני מדקלמת, כדי לתת את התחושה שאני מבינה על מה שאני מדברת".
ואיך היה לשחק עם פבריס לוקיני, מגדולי המאסטרים של עולם המשחק הצרפתי?
"אומרים שלשחקנים גדולים יש אוזן מוזיקלית, ופבריס הוא המחשה מצוינת לכך. יש לו אוזן מדהימה. הרגשתי שאנחנו מנגנים בהרכב. הוא הנגן הראשי ואני מעין עזר שנגדו".
במהלך הסרט, הרבה מן הגברים שמסביב לדמות בגילומך מקטינים ומבטלים אותה, רק בגלל היותה אישה, ועוד צעירה, יפה וקטנת גוף. זה קורה גם לך?
"בטח, כל הזמן מקטינים אותי בגלל המגדר שלי ובגלל הגודל שלי. זה קורה גם בגלל שאני שחקנית. יש גם איזה הנחה מובלעת לגבי שחקניות, אולי בגלל שהמקצוע הזה קשור בשימוש בגוף שלך. כתוצאה מכך, מתייחסים לשחקניות כמו לזונות. זו אמירה קשה, אני יודעת, אבל זה באמת ככה. אין לי דוגמאות מסוימות בראש, אבל זה משהו שאני מרגישה כל הזמן".
"נוסף לכך, גם התפקידים שמציעים לנו מאוד מוגבלים, ולכן אני פוסלת המון הצעות. כל תסריט לקומדיה שאני מקבלת זה אותו דבר: הגברים הם המצחיקים, והנשים הן כלום ושום דבר. זה הזוי. לכן, כל כך שמחתי על הסרט הזה. הדמות כאן שלמה ומלאה ולא צריכה סיפור אהבה כדי להתקיים. גם אין את הקלישאה של הרומן בין הצעירה היפה למבוגר. הדמות שלי היא השראה אינטלקטואלית, והרבה צופים אמרו לי שהם היו רוצים להיות כמוה, שזה בכלל מאוד משמח".
הפעם האחרונה שפגשתי אותך היתה על הסרט "מרגריט וז'וליאן" שנקטל באכזריות, והודית בכנות מחממת לב שזה מאוד פוגע בך. איך את מרגישה עם הביקורות המעולות על "אליס וראש העיר"?
"אני לוקחת ביקורות ללב, לטוב ולרע, אז עכשיו אני מאוד שמחה. מה עוד שזה לדעתי אחד התפקידים הכי יפים שלי, באחד הסרטים שלי שאני הכי אוהבת. כשיש הרמוניה כזו, בין מה שאת מרגישה ומה שהקהל חושב, זה פשוט נפלא".
"אליס וראש העיר" יוקרן בפסטיבל חיפה בראשון 13.10 ב-12:00 ובשלישי 15.10 ב-19:45. לפרטים נוספים ולהזמנת כרטיסים ראו האתר הרשמי.
