בסצינת מפתח בסדרה "חמישים" (yesEDGE), שכתבה הסופרת יעל הדיה וביימה דפנה לוין, נפגשת הגיבורה אלונה בת ה-50, שהיא גם תסריטאית שכותבת סדרה על חייה של אישה בת 50, בשתי מפיקות שמעוניינות בסדרה שלה. אחת מהן מסכמת את כל הסיפור במונולוג שלה, שאולי מסביר מה כל כך נדיר פה, ולמה הסדרה היא אירוע של ממש. "אני מאוהבת בכתיבה שלך, בכלל אני מאוהבת בך, אבל יש לי קצת בעיה עם הדמות של אלונה", אומרת המפיקה. "תראי, אני בת 55 ואני היום יותר מגניבה ממה שהייתי בגיל 30. אני יודעת את זה, אם שאר העולם חושב ככה זאת בעיה אחרת. בטלוויזיה זה יותר גרוע. אף אחד לא יודע מה לעשות עם הגיל הזה, המבוגרות - מבוגרות, הצעירות - צעירות, ומשבר אמצע החיים שכולם כל כך אוהבים זה גג 45. 50 זה תחום אפור, אזור הדמדומים של הטלוויזיה, וסדרה עם דמות מובילה בגיל הזה זה וואחד סיכון. אני יושבת כאן ומאוהבת בך, אבל האם אני אוכל לאהוב אותך על המסך? זאת כבר שאלה אחרת. לא בטוח. ואם כן, אז הצופים יצטרכו להתאמץ".
ובאמת מדובר באזור דמדומים: ככל שעולה הגיל ניתן למצוא פחות ופחות שחקניות על המסך. הבעיה הזאת גלובלית ומוכרת. לא לגמרי ברור מדוע: הרי גברים במשבר אמצע החיים מופיעים בתרבות כל הזמן, והדילמות שלהם - בין גיל הנעורים לבין הזקנה, בין דור הסבים לדור הילדים, בין הרס עצמי ויצר המוות לבין הליבידו וחדוות הנעורים - מוכרות לנו להפליא. כשזה מגיע לנשים, הרבה יותר קשה להיזכר בדוגמאות על המסך, ואת התבנית הזאת מבקשות הדיה ולוין לשבור בסדרה הקומית הקצרה הזאת.
"חמישים" הארס-פואטית עוקבת כאמור אחרי אלונה, תסריטאית אלמנה בת כמעט 50 שכותבת סדרה המבוססת על חייה כאשה בת 50, המנווטת בין שלושת ילדיה כפויי הטובה והשקועים בעצמם לבין אביה הדמנטי, תעשיה שמאוד אוהבת אותה אבל לא מעזה להביא אל הבד את הסיפור שלה, חברה בודדה בת פחות או יותר אותו הגיל שרוצה להביא ילד לבד, ועוד כמה ספק מאהבים ספק דמויות בלתי נסבלות מסביב. ומול כל אלה אלונה מאבדת את עצמה: בשביל הילדים היא מובנת מאליה ומרגיזה, בשביל האב היא הולכת ונעלמת, בשביל התעשייה היא לא רלוונטית. היא מרגישה כאילו החיים שכחו אותה והיא יצאה מהמשחק - בחיי האהבה, המשפחה והקריירה. כאילו אין שום משמעות לרצונות, לתאוות ולשאיפות שלה. איכשהו, עדיין, הדבר שהכי מפחיד את זו שמטפלת בכולם היא להיות עול על מישהו אחר - אולי כי היא חושבת שלא תקבל בחזרה, אולי כי ברור לה מה המחיר של כל זה.
בהומור די מריר, הסדרה הזאת מבקשת לנצח את הסטטיסטיקה: דווקא לדבר ולהנכיח את הרצונות של אישה בגיל הזה, את השאיפות, את המיניות, את התסכולים. המהלך הזה, שפועל בכל החזיתות, נוגע ללב ואפילו אמיץ. למה בעצם לא להתעקש לספר סיפור שבסך הכל די רווח, מן הסתם. מעניינת העובדה שבסדרה אין כמעט גברים או דיאלוגים בין גברים, ובכל מקרה הם אינם המחוללים של ההתרחשויות. חלק משמעותי מהכוח שיש ל"חמישים" נובע מאילנית בן יעקב שמגלמת את הגיבורה בתצוגת משחק מרשימה. היא משכנעת מאוד מאוד, ומתחזקת ככל שהסדרה מתקדמת אל סופה. הקאסט שמסביב חביב, אך מתקשה להשאיר חותם.
ויחד עם זאת, ובאותה נשימה, "חמישים" היא גם סדרה מעט משעממת, ואפילו מעט מאכזבת. שמונת הפרקים, האורכים כל אחד בין 20 ל-25 דקות, מאוד מונוטוניים ברובם וגם לא מאוד מצחיקים ביחס לסדרה קומית. מלבד אלונה, שהיא באמת הגיבורה, שאר הדמויות האחרות לא ממש מעניינות ונראה היה שאין ממש טעם להיקשר אליהן או להתעניין בהן מעבר למעט שמסופר עליהם.
ובסך הכל, "חמישים" היא סדרה חכמה, אפילו שנונה, אבל לא עד כדי כך מרתקת: אין לה עומק פיוטי או פילוסופי, חתרנות פוליטית, אופק היסטורי, הומור מפיל או פשוט ברק יוצא דופן. היא עומדת במקום, במרחב ליברלי בורגני רגיל למדי וצפוי למדי, בתוך סיפור חיים שאינו מעניין עד כדי כך. לעובדה שהגיבורה אלמנה אין כמעט משמעות עלילתית - היא הייתה יכולה להיות גרושה או חד-הורית באותה המידה. כך גם בנוגע לעובדה שהגיבורה היא תסריטאית, ולהוציא כמה סצנות בודדות בפרט הזה אין הרבה טעם. "חמישים" לא חוקרת את המקומות האלה והופכת אותם לפרטים גנריים בעלילה גנרית שלא מתחברת לשלם הגדול מסך חלקיו. חבל: זה ברור לחלוטין שאלונה יכולה הייתה ללמד עוד הרבה שיעורים. יש לקוות שהיא תפתח את הדלת לבאות אחריה.