פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      מישל וולבק מתאר מין עם בת 10 לא כי הוא פרוע, אלא בעיקר כי הוא משועמם

      ל"סרוטונין" של מישל וולבק חסרונות רבים. זהו לא ספר פורץ דרך אלא עוד מניפסט שמוריד לחצי התורן את דגל המודרניזציה ומבחינה זאת הוא לא מחדש יותר מדי. עם זאת, בסגנון של וולבק ניתן בהחלט למצוא את אותם מאפיינים שהפכו אותו לאחד היוצרים האטרקטיביים בעולם ובישראל

      מישל וולבק, סרוטונין (יח"צ , הוצאת בבל)
      כריכת הספר "סרוטונין" של וולבק

      הדרישה לכדורים נוגדי דיכאון עולה לאורך השנים. על פי נתוני ה-OECD, בגרמניה לבדה צמח השימוש ב-46 אחוז בתוך ארבע שנים, בספרד ובפורטוגל ב-20 אחוז וגם ישראל לא טומנת ידה בצלחת עם זינוק של כ-15 אחוז בין 2013 ל-2016. העבודה המואצת, הביורוקרטיה המוגברת, האוכל המעובד, המרוץ אחרי קצב החיים המטורף - כל אלה גורמים ליותר ויותר אנשים לנסות ולקבל מרשמים. מה הם מחפשים? האם הם עושים את זה כדי לפלס את הדרך לאושר, אותו מושג ערטילאי שכמו השמש, לעולם לא ניתן להגיע אליו.

      אם תשאלו את פלורן קלוד לברוסט, גיבור "סרוטונין", הרומן האחרון של מישל וולבק שכבר בימיו הראשונים פה הפך לרב מכר, אין לכם סיכוי. פלורן שונא את השם שלו, מתעב את העבודה שלו ולא יכול לראות את החברה היפנית שלו, שלא מסוגלת ללכת לישון בלי שהיא מורחת על עצמה 18 סוגי קרם. בקיצור, הוא פשוט אדם שמאס בכל העולם. בגיל 46, עם 700 אלף יורו בחשבון הבנק ועם קפטוריקס, נוגד דיכאון חדש שבו הוא שם תקוותיו, הוא מחליט שדי, הגיע הזמן לשנות. פלורן יוצא למסע שבסיומו, כך הוא מקווה, ייפתח בפניו צוהר חדש של הזדמנויות. המציאות שהוא מגלה בחוץ קצת סוטרת בפניה של תקווה הזאת.

      החיפוש האינסופי אחרי מקום טוב יותר עבור הנשמה מעסיק את כולנו, אבל רובנו לא יודעים לבטא את זה טוב כמו וולבק. היכולת של המוח שלו להגיע למקומות האפלים ביותר מעוררות השתאות. אם השבת אהבה ישנה כוללת תכנית לרצח של בנה בן ה-4, מדוע לא ללכת על זה? ובכלל - כולם מדברים על כלא כעל דבר רע, אבל שם נפסק החיפוש המתמשך: "הבעיות האדמיניסטרטיביות נעלמות, וגם יש כיסוי רפואי, אי הנוחות העיקרית נובעת מכך שצריך כל הזמן לספוג מכות ומעשי סדום משאר האסירים".

      מישל וולבק (AP)
      גאון ספרותי. מישל וולבק (צילום: AP)

      וולבק הוא גאון ספרותי, במיוחד בעיני אלה שמוצאים את עצמם נהנים פעם אחר פעם מהיכולת שלו לבטא פורנוגרפיה קיצונית בצורה פשוטה אבל מתוחכמת. למרות זאת, אני לא חושב ש"סרוטונין" הוא מהטובים שבספריו. כל הטריקים הישנים שמשאירים את הקורא שקוע קיימים שם, ועדיין - אחרי 80 עמודים עוצמתיים עושה רושם שוולבק פשוט מעביר את הזמן עם לא מעט תיאורים משמימים, עד שהוא מגיע לסיום מצוין. הספר כמעט נטול דיאלוגים, ואלה שקיימים (כמו השיחות עם הרופא המטפל, שממליץ לו ללכת לזונות כדי לא למות) כל כך טובים, שהם מבליטים את המחסור החמור במצרך הזה.

      מעבר לכך ש"סרוטונין" סובל מחפירות שמאופיינות בתיאורים חקלאיים משמימים, יש בו גם מקומות שבהם אתה פשוט תוהה וואט דה פאק. מדוע עמודים 27 עד 30 מורכבים ממשפט אחד ארוך ומתיש בסגנון סאראמאגו? האם תיאור מפורט ודוחה של מין פדופילי עם ילדה בת 10 באמת הכרחי? מעריציו הנאמנים של וולבק יאמרו שכן, זה הוא ומי שזה לא מוצא חן בעיניו שלא יתקרב. התחושה היא לא שוולבק הלך רחוק מדי (מושג שלא באמת קיים עבורו), אלא שהוא עצמו היה קצת משועמם בלא מעט נקודות בין ההתחלה לסוף ופשוט ניסה להקצין את הקיצוניות.

      ברמת העלילה, וולבק לא המציא שום דבר ב"סרוטונין". זהו ספר מסע, עוד ספר מסע, על גיבור אבוד שמחפש את דרכו. מכל הספרים בז'אנר, לי הוא הזכיר דווקא את "ארץ פרומה" של כריסטיאן קראכט, שנכתב באמצע שנות ה-90 על המיאוס של בחור צעיר מתרבות הפופ הגרמנית. גם פלורן מרגיש שהובס על ידי כל הסמלים שמהם מורכב העולם המערבי, ובמיוחד מתעשיית הפורנו שלאורך השנים הייתה כל כך מאחדת ומספקת.

      מתיש לפעמים

      למרות כל האמור, אי אפשר שלא להעריך את הבוטות של וולבק והיכולת שלו לשים על השולחן את כל המחשבות הגזעניות והביטויים המיניים שעוברים לבן תמותה בראש בצורתם הגנרית והלא מתחנפת. חוש ההומור המפותח שלו והיכולת להרוג חלום גורם להזדהות עם פלורן כבר בפתיחה, כשהוא מתאר סיטואציה שבה הוא עוזר לשתי ספרדיות למלא אוויר בצמיגים: "אם היינו בסרט פורנו שההמשך שלו ידוע מראש, חשיבות הדיאלוגים הייתה פוחתת... היינו במציאות, לכן חזרתי הביתה. היתה לי זקפה, זה לא היה כל כך מפתיע לנוכח השתלשלות האירועים אחר הצהריים. טיפלתי בה באמצעים הרגילים".

      בהמשך גם שארית התשוקה נעלמת, הכול מידרדר עבור פלורן, ופה באה לידי ביטוי התכונה הבולטת של "סרוטונין": ההתפכחות. אם ב"החלקיקים האלמנטריים" פורנו ומין הצטיירו כמו אמצעי לנסות ולברוח מתחלואות העולם המערבי, 20 שנה לאחר מכן הם כבר חלק מהבעיה. כבר בהתחלה הוא מספר: תופעות הלוואי הלא נעימות השכיחות ביותר שנצפו עקב שימוש בקפטוריקס היו בחילות, היעלמות הליבידו, אין אונות. אני לא סבלתי מעולם מבחילות". מאוחר יותר הוא מחזק: "הרעיון לזיין נראה לי מעכשיו ולתמיד אבסורדי, לא מעשי, וגם שתי זונות תאילנדיות קטנות בנות שש עשרה, הרגשתי זאת בוודאות, לא יוכלו לעזור". את כיבוי אור התקווה בקצה המנהרה מסכמת קלייר, חברתו לשעבר של פלורן: "אף אחד כבר לא יהיה מאושר במערב... אנחנו צריכים להתייחס היום לאושר כאל חלום בהקיץ עתיק יומין, התנאים ההיסטוריים פשוט לא יכולים להתאחד".

      ל"סרוטונין" חסרונות רבים. זהו לא ספר פורץ דרך אלא עוד מניפסט שמוריד לחצי התורן את דגל המודרניזציה ומבחינה זאת הוא לא מחדש יותר מדי וגם מתיש לפעמים. עם זאת, בסגנון של וולבק ניתן בהחלט למצוא את אותם מאפיינים שהפכו אותו לאחד היוצרים האטרקטיביים בעולם בכלל ובישראל בפרט. ספר חובה למכורים, קצת פחות לכל השאר.


      בבל, 316 עמוד / תרגום: עמית רוטברד