פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      אני כן רוקד כשגשום: הסערה הייתה תפאורה מושלמת לחזרה אל "רדיו בלה בלה"

      החברים של נטאשה חזרו לאלבום המופת המיתולוגי בתום הופעה מופלאה, שלא החווירה לעומת המקור וידעה להוסיף לו צבעים חדשים. כשאנשים רוקדים עם טיפות בעיניים, גם גשם שוטף לא הצליח למנוע את המהפכה המשודרת

      אני כן רוקד כשגשום: הסערה הייתה תפאורה מושלמת לחזרה אל "רדיו בלה בלה"
      רן צברי

      א. לכל מי שישאל אותי, אמליץ לא לצאת לסופרמרקט הגדול של החיים בלי להקשיב ל"רדיו בלה בלה" של החברים של נטאשה. יש בו, באלבום הכפול החד פעמי הזה שיצא אי אז בשנת 1994, את כל מה שאפשר לבקש מרוקנרול, מגולם בתוך סיפור טוב: אדם אחד - א. וקסמן בשבילכם, שלפעמים הוא פרדי העגום, הפי ההיפר, שץ הסוציופת וליזה המאוהבת - שמשדר את כל תסכוליו מתוך רדיו פיראטי אחד במשך 24 שעות, מחליף זהויות ומקצבים, התמכרויות וחברים, פרסומות ונאומים חוצבי להבות. אמש כל זה, שירת הברבור של הנטאשות, עלה על הבמה במצדה במסגרת המהדורה ה-20 של פסטיבל התמר, מול קהל שאוהב את וקסמן יותר משהוא אהב את עצמו.

      25 שנה הן פרק זמן משמעותי: ממשלות קמו ונפלו, להקות התפרקו ואגדות חדשות נולדו. ובכל זאת, רדיו בלה בלה אינו פחות רלוונטי משהיה בזמן אמת. השאלות שהעסיקו את המערב בסוף המילניום לא באמת נפתרו: חוסר המשמעות והבדידות, הניכור בעידן היפר קפיטליסטי, המבוכה מול הדם שממשיך להישפך וגם הכישלון של התקשורת בתיווך של כל זה - בקיצור: הגיהנום הקטן שבבטן לא הלך לשום מקום, ואבירי הסופר מריו לא באו להצילנו. רק הרדיו נעשה פחות ופחות חשוב, והיום וקסמן, גיבור הסיפור שמאחורי האלבום, היה בטח מצהיר בפייסבוק לייב: התגעגעתי, אז באתי. חסר לכם אידיוט?

      המופע "רדיו בלה בלה" של החברים של נטאשה בפסטיבל התמר, אוקטובר 2019 (יח"צ , שלומי פינטו)
      המופע "רדיו בלה בלה" של החברים של נטאשה (צילום: שלומי פינטו)

      את כל זה הצליחה תחנת הרדיו הפיקטיבית לתפוס כבר אז, אבל זה לא היה העיקר: האלבום הזה נותר רלוונטי כי מעבר לביקורת החברתית הוא היה קודם כל ולפני הכל מסמך אנושי, שהצליח לתאר איך אדם אחד יכול לחוש כל כך הרבה דברים ולהיות כל כך הרבה אנשים: להיות ליזה המאוהבת בלילה ולקום פרדי על הבוקר, להשתעשע באושר המזויף ובתחליפים של הפי עד שאי אפשר לכסות יותר על הכעס הניהיליסטי של שץ. להשתנות כל הזמן, להיות הכל ודי. הדמויות הללו, שזכו כל אחת לרבע מתוך האלבום הכפול, תוארו בנאמנות. כל אחת מהן, על סגנונה המוזיקלי המתחלף, יכולה הייתה להיות א. וקסמן, והוא, שעמד בפינה מבויש, ממש בקצה הסקאלה, היה צריך לשרוד את היום. את 24 השעות של רדיו בלה בלה, עד שתתחיל המלחמה הבאה.

      מגלומני, יומרני - אולי, אבל אלה אבני הגלם שמהן נולדת אמנות בעלת ערך. בעיניי, "רדיו בלה בלה" היה תמיד האלבום הגדול של הנטאשות. "שינויים בהרגלי הצריחה" הוא אלבום מצוין, שלם, מכוון היטב. "רדיו בלה בלה" הוא אלבום שמשנה חיים, דווקא בזכות הגרנדיוזיות המוגזמת המבולגנת שלו. סערת רגשות הרי איננה דבר מדויק. יש הרבה אלבומים טובים, אבל רק בסיומם של מעט מהם צריך לקחת נשימה ארוכה, ולחשוב: איזה מסע נפלא נערך כאן, לאן ממשיכים מכאן?

      ועכשיו, 25 שנה אחרי, שוב אי אפשר למנוע את המהפכה המשודרת. נטאשה והחברים שלה שוב מעלים את יצירת המופת, ועוד במצדה. האורחים - והיו הרבה מהם באלבום המקורי - התחלפו באחרים (ועל כך בהמשך), אבל העיקר הוא הנפשות הפועלות. באחד השירים הכי יפים באלבום, שץ שר: "פעם הייתה בי האש שאת מחפשת". האם היא עדיין שם, גם עכשיו, אחרי מאה שנות קוקה קולה? האם יחד עם ליאור אשכנזי, שנבחר לגלם את הדמות הראשית, תצליח הלהקה להעלות את כל זה על הבמה? אז התשובה היא כן. האש עדיין שם, והיא בלתי נשכחת.

      המופע "רדיו בלה בלה" של החברים של נטאשה בפסטיבל התמר, אוקטובר 2019 (יח"צ , שלומי פינטו)
      המופע "רדיו בלה בלה" של החברים של נטאשה (צילום: שלומי פינטו)

      ב. המיקום הדרמטי שנבחר להופעה, במצדה, משעשע משהו. אם כבר אופרה (או אופרת רוק לפחות) אז עד הסוף, ומצד שני: וקסמן היה בוודאי אדיש לכל זה. הוא דמות עירונית ולא כל כך ישראלית אפילו, שיכולה הייתה להיוולד בברלין או בלונדון ולחצות שם איזושהי כיכר. וקסמן מנוכר למרחב ובמובן מסוים גם לזמן. ממילא, לוקסמן (הפי ופרדי לפחות) גם היה מוזר להגיע לעולם ההופעות המודרני, עם צמידים שקונים נקניקיות ובירה. הוא בוודאי היה דורש דוכן של כדורים נגד דיכאון.

      אבל ארקדי דוכין, מיכה שטרית וחבריהם רצו ערב גדול בשביל אלבום גדול. הם תכננו לבצע כמעט את כולו. זה נפתח בוידאו ארט חללי, לוויין שמחכה שיגיע סימן (וקסמן היה אב"מ - איש בודד מאוד - עוד לפני ששטרית שר את זה ב"מסמרים ונוצות"). לפתע הגיחו צלילי הרדיו החורק על הסקאלה, והקול המוכר מהרדיו הגיע - עד שנעצר על ידי ליאור אשכנזי, שלקח משם את הטקסט. מאחורי מסך שמדמה את הרדיו, התחילה הלהקה לנגן את "אוטוביוגרפיה", וזה היה מושלם ויפהפה וקורע לב. ניצחון.

      נינט טייב, עמיר בניון וערן צור במופע "רדיו בלה בלה" של החברים של נטאשה בפסטיבל התמר, אוקטובר 2019 (יח"צ , שלומי פינטו)
      נינט טייב, עמיר בניון וערן צור במופע "רדיו בלה בלה" של החברים של נטאשה (צילום: שלומי פינטו)

      עם וידאו ארט משוכלל ובמה מושקעת, הכל היה מוכן למופע שיעשה הכי הרבה כבוד שאפשר למקור. החלק של פרדי היה נפלא, מסולו האייקונים של מיקי הררי ב"פרדי על הבוקר" ועד "שברי את הטלוויזיה", שעדיין דוקר כתמיד. שטרית ודוכין חילקו ביניהם את תפקידי השירה באופן מאוזן יותר מאשר באלבום, ומילאו יחד את זמן האוויר. אחד השיאים הגיע לקראת סופו של החלק הראשון, עם "הלו פרדי" שבמקור ביצע דוכין יחד עם פבלו רוזנברג. הפעם הוא התחיל בדיאלוג שקט בין דוכין ושטרית, עד שהחליפו אותם הקולות הגדולים של נינט טייב ואמיר דדון, בביצוע מעורר צמרמורת. טייב גם נשארה ל"שיר הדעיכה" המוערך מעט מדי, ומשהו מהסיפור שלה כמוזיקאית שעברה כמה וכמה גלגולים ושינויי צורה חלחל לתוך הדילמות שמובעות בו. רגע יפה נוסף היה דווקא כזה שלא אירע בו שום שינוי: "צפוי שינוי" לווה בקליפ של מאיר בנאי המנוח, שביצע אותו גם במקור.

      ועכשיו להפי וקסמן. הבמה השתנתה אבל לא הרוח. "עכשיו אני", "קוק בצהריים", "נרקומנים" - כמה מהשיאים של כל הפרויקט, לא אכזבו ולו לרגע. גם כאן היו כמה הפתעות: "מעליות" הקצבי קיבל ביצוע איטי ומהורהר יותר, שוב מאמיר דדון - לא הליהוק הכי צפוי לתפקיד הפי וקסמן; שטרית ודוכין הפכו את אחת משיחות הטלפון הקשות שתועדו באלבום, שכולה פחד ובדידות, לשיחה חדשה שבה הכריזו: ניצחנו; ואילו "חדשות" עבר מטמורפוזה ובוצע חי על ידי הלהקה יחד עם ליאור אשכנזי.

      אשכנזי בתפקיד הראשי נועד לסייע בהעברת הפורמט אל הבמה, לבצע את תפקידי הדיבור ולתת קצת מונולוגים שיעבירו את רוח הדברים, יותר כמין סטנדאפ מאשר כגיבור דרמטי במחזה. הוא גם הצטרף על הבמה בכמה מהשירים, והיה נוכח ומשעשע - ולא תפס יותר מקום מהצפוי. בקיצור: עוד כלי על הבמה, לא פחות ולא יותר. אולי טוב שכך, זו ממילא לא אמורה להיות המנה העיקרית. מה שאשכנזי כן נתן הוא המרווח בין העבר להווה: "צייצתי אותי בטוויטר, אני קיים", אמר בפרפראזה על "שמעתי אותי ברדיו". המונולוגים שלו, עם זאת, זקוקים להשחזה נוספת. ביום ש"רדיו בלה בלה" יהפוך למופע תיאטרלי, ויום אחד זה בטח יקרה, התפקיד הזה יקבל הרבה יותר נפח.

      המופע "רדיו בלה בלה" של החברים של נטאשה בפסטיבל התמר, אוקטובר 2019 (יח"צ , שלומי פינטו)
      המופע "רדיו בלה בלה" של החברים של נטאשה בפסטיבל התמר, אוקטובר 2019 (צילום: שלומי פינטו)

      ג. על כל פנים, למזג האוויר היו תכניות משלו. ב"הלו פרדי" החל טפטוף, וב"קוק בצהריים" כבר היינו עמוק בתוך סופת ברקים. הסערה הזאת הייתה תפאורה מושלמת לסערה שבתוכו של הגיבור, אלא שהמצב רק הלך והסלים: הטפטוף נהפך למבול באמצע "אני לא רוקד כשעצוב", מה שלא הפריע לקהל רק לרקוד עם טיפות בעיניים. בסופו של הרגע המיוחד הזה, רגע לפני תום המערכה השנייה, הכריזה הלהקה על הפסקה עד יעבור זעם. כחצי שעה רטובה, פחות או יותר, עברה עד שהמופע חזר בגרסה רזה יותר: ללא הווידאו ארט, ולמשך חלקים נרחבים גם ללא המסכים. בהתאם, דילג המופע על שני ג'ינגלים (לרבות "בלו בלו" האהוב), והמשיך ישר אל תחילת הדיסק השני.

      במצב הזה נפתח הפרק של שץ, נקודת התורפה של האלבום, שנוסף לכל הצרות גם הזדקן רע יותר מחבריו: הטקסטים הקשים, האלימים של החלק הזה, נראים בעייתיים יותר אפילו בימים כה אלימים ממילא - ואולי לכן בפיו של אשכנזי הושם בסוף החלק הזה מין מונולוג נוסף שהתמקד באלימות מגדרית גברית. רוב שירי הדמות הזאת חולקו בין שני אורחים נוספים: ערן צור, שהשתתף בו גם במקור, ועמיר בניון, ששטרית ליווה מתחילת הקריירה. אלה ליהוקים מעניינים לביטוי הזעם הקדוש של הדמות המרירה, גם אם אלה לא היו ביצועים מושלמים - העיבודים, חלקם חדשים ושונים בסגנונם מהרוק הכבד שעליו נשען המקור, לא ישבו היטב (אולי ניתן להאשים בכך גם חוסר ריכוז לאחר אי הוודאות שיצרה הסערה), ואולי גם כי צור ובניון משדרים משהו הרבה יותר רך ופגיע מאשר שץ האכזרי. בכך הם עזרו לחשוף אולי מעט את המנגנון מאחורי הדמות, ואת הכאב והבדידות שעומדים בבסיסה.

      נינט טייב וארקדי דוכין במופע "רדיו בלה בלה" של החברים של נטאשה בפסטיבל התמר, אוקטובר 2019 (יח"צ , שלומי פינטו)
      נינט טייב וארקדי דוכין במופע "רדיו בלה בלה" של החברים של נטאשה (צילום: שלומי פינטו)

      את דודו פישר החליף בחלק של ליזה - בהברקה שחייבים להעריך - קובי מרימי, שיש לו את כל התיאטרליות הדרושה למעמד. מרימי עשה את "ליזה" (יחד עם דדון וצור - שכזכור, היה גם כאן במקור), ואת "מי נגד מי". הנטאשות הפכו את סדר השירים, ורק אחרי הקטעים האלה הם ביצעו את "הללויה", כשלנעליים של רינת גבאי נכנסה שוב נינט טייב הצרודה מעט, בעוד ביצוע לפנתיאון. ההופעה הארוכה ממילא לא הסתיימה לפני הדרנים, שכללו את "שגרה", השיר הסוגר של "רדיו בלה בלה", "אם כבר לבד" וגם "נאמר כבר הכל". השעה הייתה כבר אחרי אחת בלילה. אלה השעות של ליזה.

      ואז זה נגמר: "רדיו בלה בלה" סיים את שידוריו להלילה בתום הופעה מופלאה, שלא החווירה לעומת המקור וידעה להוסיף לו צבעים חדשים, וכל הצרות שעברו עליה רק חיזקו אותה יותר. נראה שתחנת הרדיו הלא-מתקשרת צברה לה מאזינים רבים: וקסמן חשב אולי שהוא משדר לעצמו, עצוב ומיותר, אבל ההופעה הגדושה הוכיחה שהרבה מאוד אנשים מזדהים עדיין עם התחושות שלו, ושגם בשנת 2019 הטכנולוגיות של אהבה מתקדמת תמיד מפגרות אחרי אותה אהבה ישנה. באחד השירים האחרונים, כשהציוד הרטוב כבר לא החזיק מעמד, אמר דוכין שהקלידים כבר לא עובדים, אבל הלב שלנו עדיין כן. זהו בעצם כל הסיפור כולו.

      המופע "רדיו בלה בלה" של החברים של נטאשה בפסטיבל התמר, אוקטובר 2019 (יח"צ , שלומי פינטו)
      המופע "רדיו בלה בלה" של החברים של נטאשה (צילום: שלומי פינטו)