פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      הדוקו שמתאר איך כהנא שינה את ישראל וסרט תעמולה של צה"ל: סיכום התחרות הישראלית בפסטיבל חיפה

      "הנביא כהנא" המחיש כיצד מנהיג כך ממשיך להשפיע "מעברים" נראה כאילו הופק בידי דובר צה"ל, "נתראה בשמחות" הוא אחת ההפתעות הכי נהדרות שיצאו מן הקולנוע המקומי, אך מדיף ניחוח של אנטישמיות ו"לידה" משלים את המפעל הקולנועי הכי דוחה שנעשה פה. סיכום פסטיבל חיפה

      הדוקו שמתאר איך כהנא שינה את ישראל וסרט תעמולה של צה"ל: סיכום התחרות הישראלית בפסטיבל חיפה
      פסטיבל חיפה

      פסטיבל הסרטים בחיפה אמנם יינעל רק בשני בלילה, עם תום החגים הבלתי נגמרים, אבל הקרנות הבכורה בתחרויות המקומיות שלו הסתיימו כבר אמש (חמישי), לקראת טקס חלוקת הפרסים במוצאי שבת הקרובה.

      במקרה או שלא במקרה, הסיומת של התחרות התיעודית כללה את שני הסרטים הכי טעונים פוליטית שהיו בה השנה. הראשון שבהם הוא "הנביא כהנא" של אילן רובין פילדס, בהפקת HOT 8. כמשתמע משמו, מסמך הדוקו הזה משרטט את דיוקנו של המנהיג הפוליטי והדתי האולטרה-קיצוני, שהפך לחבר הכנסת הכי שנוי במחלוקת בתולדות המדינה.

      לסרט יש כמה מעלות. בראשן, עבודת נמלים תחקירנית שהניחה את ידיה על שלל קטעי ארכיון נדירים ומאירי עיניים. הבמאי הצעיר מיטיב לחבר ביניהם בצורה עניינית - הוא מעמיק אך לא חופר, קצבי אך לא מחפף או תופר, וחריף, אך לא מתלהם וצופר. בצד אלה, הוא מגיש גם ראיונות עכשוויים מכל צדדי המתרס. מצד אחד, הפרשן המשפטי המנוח משה נגבי, שהספיק להצטלם לדוקו הזה קצת לפני מותו ומתאר בצורה מאלפת את הדילמות החוקתיות שעוררה תופעת כהנא - ומצד אחר, תלמידיו וממשיכי דרכו של מנהיג כך, בראשם ברוך מרזל, מיכאל בן ארי ואיתמר בן גביר.

      באחד מקטעי הארכיון כאן, נשמע כתב רשות השידור דאז יאיר שטרן כשהוא פוסק - "ימים יגידו כיצד השפיע כהנא על המפה הפוליטית בישראל". ובכן, בדיעבד, התשובה ברורה, ו"הנביא כהנא" מיטיב להמחיש אותה ולהראות כיצד הוא פתח את הדלת לאמירות כמו "הם מפחדים" או "הסודנים הם סרטן" ולחוקים כמו חוק הלאום. גיבור הדוקו הזה אמנם נרצח ב-1990, אבל רוחו מרחפת מעלינו יותר מתמיד, כך שהסרט ודאי ימשיך לעורר תהודה רבה לקראת שידורו ב-8 HOT ואחריו.

      הנביא כהנא (יח"צ , אילן אוסנדרייבר)
      מאלף ומאיר עיניים. מתוך "הנביא כהנא" (צילום: אילן אוסנדרייבר)

      מנגד, הציג הפסטיבל גם את "מעברים", סרטו החדש של היוצר הוותיק איציק לרנר. הסרט עוקב אחר חיילי המשטרה הצבאית המשרתים במחסומים, ולאור העמדה שהוא נוקט, אפשר גם היה לקרוא לו "הצבא המוסרי בעולם". מדובר למעשה בתשדיר תעמולה, שאמנם באופן רשמי הופק בידי כאן 11, אך נראה כאילו נעשה בידי דובר צה"ל.

      לרנר נהנה כאן מגישה אינטימית להדהים למתרחש בשטח, אבל התעלם לחלוטין מן הדרמות שהתרחשו מתחת לאפו ובעיקר מן הקונטקסט הגדול יותר. תחת זאת, מבכר הסרט להצדיע ללא הרף לחיילים ולהתמקד בסיפורים האישיים שלהם, כאילו שהסכסוך לא היה אלא סדנת קואצ'ינג אחת גדולה. אחד מקווי העלילה, למשל, מציג את סיפורה של צעירה פריבילגית מהוד השרון, שכולם אומרים לה כי היא לא אסרטיבית מספיק, ולכן מקווה שהשירות במחסומים יקשיח את ליבה. אז מי אמר שאין תוחלת במלחמה הבלתי נגמרת בינינו לשכנינו? מסתבר שהיא תורמת להעצמה הנפשית של ילדי שמנת, ולפחות לפי "מעברים", אין חשוב מזה.

      מעברים (יח"צ , עפיף אמריה)
      מפונק. מתוך "מעברים" (צילום: עפיף אמריה)

      בתחרות העלילתית הוקרנו ביומיים האחרונים שלושה סרטים. הטוב שבהם היה "נתראה בשמחות", אחת ההפתעות הכי גדולות שאי פעם ציפו לי בתחרות של פסטיבל קולנוע מקומי. מדובר בסרט שמעולם לא נעשה כאן כמותו - מעין שילוב של מותחן אימה, סאטירה חברתית וקומדיה שחורה. כלומר, מעין גרסה כחולה-לבנה ל"תברח" וכדומה, אם כי היא לא מתרחשת בארץ אלא בקרב הקהילה הישראלית בלוס אנג'לס, שידועה בטוב הטעם שלה ובהליכותיה הנעימות.

      את הסרט ביים מיכאל מאיר, בעצמו ישראלי שחי בחוף המערבי, וזכה לפני שבע שנים בפסטיבל חיפה עם עבודת הביכורים שלו, "עלטה". את צוות השחקנים מרכיבה נבחרת אול-סטאר של ישראלים וישראליות החיים בניכר, בהם לירז חממי, מייק בורשטיין, אלון פדות ושני אטיאס, ובצידם מיכאל אלוני, שעדיין חי בקירבנו. כל אלה מתארים לנו את המתרחש כאשר קבוצת חברים ובני משפחה מתכנסת לארוחת ערב בווילה מהודרת, והחגיגה יוצאת משליטה כשהסועדים מתחילים להטיח אחד לשני את האמת בפנים, ובעקבות כך מתחילים להשתולל ולהטיח דברים אחרים, מה שמוביל לרצף של סצינות הרצח המטורפות ביותר שנראו בסרט תוצרת הארץ.

      לא הכל כאן מושלם, בלשון המעטה. מדובר ביהלום לא מלוטש: המעבר בין עברית, היבריש ואנגלית רצוצה חורק לעתים, הגימור לוקה בחסר, חלק מתצוגות המשחק צורמות וגם המוזיקה היתה יכולה להיות אפקטיבית יותר. אך "נתראה בשמחות" מצליח להתגבר על החסרונות הללו בזכות האנרגיות החצופות והסוחפות שלו והודות לשלל מעלות. קודם כל, למרות המשאבים המוגבלים, עבודת הבימוי של מאיר עומדת בסטנדרטים הכי גבוהים של הז'אנר, ואם מפיקים הוליוודיים יראו אותה, אין סיבה שלא יקראו לו לביים את "הטיהור 5" או משהו בסגנון.

      גם כמה מן השחקנים והשחקניות עושים את עבודתם על הצד הטוב ביותר. בולטת בעיקר לירז חממי, שבתפקידה כאדונית האחוזה נמצאת כאן כמעט בכל סצינה וסצינה, נותנת כל ביס אפשרי בתפקיד העסיסי ומיטיבה לשאת את הסרט על גבה.

      אך מעל הכל עומד התסריט השנון, שלא סתם שופך דם לכל הכיוונים, אלא משתמש בפארסה האלימה כדי לעקוץ ולהצליף - את הנובורישות, את המסורת היהודית, את הפוסט-טראומה הישראלית ואת הקהילות הישראליות מעבר לים. למעשה, מדובר בסרט כל כך ארסי, שאם במאי לא ישראלי-יהודי היה עושה אותו, ודאי היו אומרים שהוא אנטישמי.

      נתראה בשמחות (יח"צ , מארי אלייס רודריגז)
      מטורף. מתוך "נתראה בשמחות" (צילום: מארי אלייס רודריגז)

      בצד "נתראה בשמחות", הוקרן גם "לידה" הפרק השלישי והמסכם בטרילוגיה של ירון שני, שהתחילה עם "עירום" והמשיכה עם "עיניים שלי", שכבר זכה בפרס הראשון בפסטיבל ירושלים וגם בפרסי הבימוי והשחקן הראשי באופיר, ואילולא האקדמיה סברה של"ימים נוראים" יש סיכוי גבוה יותר באוסקר האמריקאי, סביר להניח שהיה זוכה שם גם בפרס הסרט.

      הטרילוגיה עוסקת בגורלותיהן המצטלבים של כמה דמויות תל אביביות. ייחודו של הפרק השלישי בכך שרוב הדמויות בו הן נשים, ויש בו מעט יותר חמלה ואנושיות משני הקודמים. עם זאת, ולמרות ההתלהבות הרבה שיש בתעשייה המקומית סביב שלושת הסרטים הללו, אני סבור כי ישראל היא אחת המדינות היחידות בעולם בהן יצירות שכאלה יכולות להיעשות בימינו. "עירום", "עיניים שלי" וגם "לידה" הם פורנו של אומללות ומופת של ניצול, נצלנות ומניפולטיביות, וחמור מכל - יש בהם יותר משמץ של האשמת הקורבן וסימפטיה לאלימות. הכישרון הרב שבו הם נעשו, הופקו, לוהקו ובוימו רק הופך אותם למרתיעים עוד יותר. אלה מילים קשות כמובן, והן דורשות נימוקים מפורטים יותר, שיגיעו כשהתוצרים הללו יעלו בקרוב לאקרנים.

      לידה (יח"צ , ניצן לוטם ושי סקיף)
      מקומם. מתוך "לידה" (צילום: ניצן לוטם ושי סקיף)

      אחרי "לידה" המחניק ול"להתראות בשמחות" המדמם, הקהל החיפאי המתיק את הגלולה המרה עם "קולות רקע" המקסים, ללא ספק אחד הסרטים הישראלים הסימפטיים של השנים האחרונות.

      את הסרט ביים יבגני רומן, והוא מקדיש אותו להורים שלו ושל הצלם המצוין זיו ברקוביץ' - מי שעלו לכאן מברית המועצות בתחילת שנות התשעים, ונחתו לא רק לתוך הטילים של סדאם, אלא גם למדינה שלא היה לה טיפה של סבלנות או כבוד למטען התרבותי העשיר שלהם, כך שגם במשך שלושת העשורים שעברו מאז לא זכינו לשמוע את הסיפור שלהם.

      את צמד העולים מגלמים ולדימיר פרידמן ומריה בלקין. שניהם היו אשפי דיבוב במולדתם, אך מתקשים למצוא את עצמם בארץ החדשה, וחווים גם קשיים בזוגיות. לטעמי, הסרט היה יוצא נשכר לו התמקד פחות בצד הרומנטי ויותר באספקט של השוק התרבותי, אך גם כך הוא יפה ונוגע, מתהדר בסיומת בלתי נשכחת ומעל הכל, מיטיב להעמיד במרכז הבמה קולות שעד כה נשמעו אצלנו רק ברקע.

      קולות רקע (יח"צ , זיו ברקוביץ)
      מקסים. מתוך "קולות רקע" (צילום: זיו ברקוביץ')

      בשל התנגשויות לוחות זמנים, לא צפיתי בכל הסרטים בתחרות התיעודית, אך כן ראיתי את כל שבעת המתמודדים בזו העלילתית, אז אני מרשה לעצמי לפרסם רשימה משלי לקראת הטקס הרשמי:

      הסרט - "בשורות טובות"; צל"ש על הישג אמנותי - "אפריקה" של אורן גרנר; בימוי ותסריט - מיכאל מאיר, "נתראה בשמחות"; משחק - ולדימיר פרידמן ומריה בלקין, "קולות רקע". את שמות הזוכים האמיתיים, נגלה רק במוצאי שבת.