פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      סיפורה המדהים של המרגלת היהודייה שהשפילה את הנאצים

      במשך עשרות שנים, סיפור הגבורה של המרגלת מרתה כהן במהלך מלחמת העולם השנייה נותר במחשכים. עכשיו, בגיל 99, היא חושפת אותו בסרט דוקו חדש, ולרגל בכורתו בפסטיבל חיפה מספרת בריאיון לוואלה! מאיפה שאבה את האומץ להביט לנאצים בלבן של העיניים

      סיפורה המדהים של המרגלת היהודייה שהשפילה את הנאצים

      בגיל 99, הזיכרון של מרתה כהן צלול ואבסולוטי מתמיד. היא זוכרת כל ילד שלמד איתה בכיתה, כל אדם שפגשה וכל חוויה שעברה, וזוכרת כמובן איך הזיכרון הצילומי שלה סייע לה להצטיין כמרגלת בזמן מלחמת העולם השנייה.

      סיפור הגבורה הזה נותר מחוץ לראדר במשך שנים, אבל עכשיו הוא זוכה סוף כל סוף להנצחה קולנועית. זאת, הודות לסרט הדוקו הטרי "מרתה כהן: כך הפכתי במקרה למרגלת", שערך בשבוע האחרון את הבכורה הישראלית שלו במסגרת פסטיבל הסרטים של חיפה. גיבורתו הגיעה לכרמל לרגל ההקרנה, עם כל המדליות ועיטורי הכבוד שאספה במשך השנים, ונוכחותה עתירת האנרגיות ומעוררת ההשראה היתה ללא ספק מן השיאים של הפסטיבל.

      את הסרט הפיק הישראלי עמוס גבע וביימה הגרמנייה ניקולה אליס הנס, והוא מאפשר למרגלת בדימוס לגולל את סיפורה. לא נחשוף את כולו, כדי לא לקלקל את ההנאה למי שטרם צפה, אבל הנה ראשי הפרקים שלו: כהן נולדה במץ שבאזור הגרמני-צרפתי בצפון צרפת, למשפחה חרדית. היא ובני משפחתה גילו גבורה לאורך כל הדרך, ובראשית המלחמה סייעו להסתיר ולהבריח יהודים רבים. "מאות אנשים דפקו אצלנו בדלת, לא ידענו מי מהם ומאיפה הם באו, אבל עזרנו לכולם", אמרה על כך.

      ב-1945, התגייסה כהן לצבא בעלות הברית. היא קיוותה לתרום ככל האפשר, אבל המפקדים זילזלו בה, בשל קומתה הנמוכה ובשל היותה אישה. רק כשאחד מהם גילה במקרה כי הגרמנית שגורה בפיה, הבין שאפשר יהיה לנצל את כישוריה ושלח אותה מעבר קווי האויב.

      מרתה כהן (יח"צ , זיו עמר)
      זיכרון של טיל. מרתה כהן בפסטיבל חיפה (צילום: זיו עמר)

      כהן עטתה על עצמה זהות בדויה - של גרמנייה צעירה בשם מרתה אולריך, שהוריה נהרגו בהפצצה וארוסה הנאצי נתפס ידי בעלות הברית. תריסר פעמים כשלה בניסיונה לחצות את הקווים, וכמעט קיפדה את חייה בכמה מן ההזדמנויות הללו, אך בסופו של דבר הצליחה לחדור לגרמניה דרך שוויץ.

      בזכות הגרמנית השוטפת שלה, יכולתה לרכוש אמון, תושייתה ואומץ הלב שלה, היטיבה כהן לאסוף מידע. האינפורמציה המדויקת והמפורטת שאספה עזרה לבעלות הברית להתכונן כהלכה לכמה מתמרוני המלחמה של הצבא הנאצי, ולהכשיל אותם.

      בקיצור, היה לכהן הרבה מה לספר, אבל במשך רוב שנותיה, היא שמרה את חוויותיה לעצמה. היו לכך שתי סיבות. "קודם כל, כשאתה בעסקי הריגול, משביעים אותך לשמור סודות - אז שתקתי. אני אמנם אישה, אבל אני יודעת לשמור סוד", היא אומרת בחיוך רחב בריאיון לוואלה! תרבות, המתקיים לאחר הקרנת הסרט בפסטיבל חיפה. "דבר נוסף, אחרי סיום המלחמה, אף אחד לא התעניין בה. גם בארצות הברית, גם בצרפת וגם בישראל, אנשים חשבו רק על העתיד, לא על העבר".

      אחרי המלחמה, עברה כהן לארצות הברית בעקבות בן זוגה, פרופסור למדעי המוח שעד היום מלווה אותה במסעותיה, ועבדה במעבדה שלו. היא המשיכה לשמור על שתיקה, עד סוף שנות התשעים, עת ראתה מודעה מטעם הפרויקט של ספילברג לזיכרון השואה. "הקול הקורא פנה לאסוף עדויות מאנשים שלחמו נגד הצבא הנאצי, והרגשתי שמתפרצים לדלת פתוחה", היא מספרת. "שמחתי להעיד בפניהם כי זו היתה הפעם הראשונה שדיברתי על כך עם מישהו. אפילו עם הבן זוג שלי ועם ילדיי מעולם לא דיברתי על המלחמה. חשבתי על הנושא כל יום, אבל אפילו לא העליתי אותו על הכתב כדי לשים במגירה. הכל נשאר אצלי בראש".

      וזכרת את הכל במדויק, כמובן.

      "כן, פסיכולוגים אומרים שאי אפשר באמת לזכור הכל, אבל הם טועים. אני זכרתי הכל לפרטי-פרטים. כשחזרתי לצרפת ולגרמניה ושיחזרתי את מה שקרה, אנשים נדהמו מהדיוק שלי. זכרתי כל פינה ופינה".

      מרתה כהן (יח"צ , פסטיבל חיפה)
      עדיף מאוחר מאשר לעולם לא. מתוך "מרתה כהן - כך הפכתי במקרה למרגלת" (צילום: יח"צ)

      לאחר העדות בפני הפרויקט של ספילברג, העידה כהן גם בפני מוזיאון השואה בוושינגטון ולאחר מכן גם בפני ארכיון הצבא הצרפתי, והסיפור שלה החל להתגלגל. מאז ועד היום היא מרצה עליו באופן קבוע, בפני קהלים של מאות ואף אלפי אנשים, ובסופו של דבר נוצר גם החיבור בינה לבמאית ניקולה אליס הנס. "היא פנתה אליי וביקשה לתעד אותי, ואז עקבה אחריי במשך שלוש שנים לכל מקום, זה לא היה פשוט", אומרת על כך כהן, המתהדרת באופי חזק וייחודי.

      ואיך היה לצפות בסרט בפעם הראשונה?

      "בסדר. הסרט מנציח את החיים שלי כפי שהיו, ואני זוכרת אותם במלואם כאילו היו אתמול, אז זה לא הציף בי משהו מיוחד. גם כבר אי אפשר לדבר איתי על רגשות. בהתחלה, עוד התרגשתי כשסיפרתי את הסיפור שלי, אבל מאז עשיתי את זה כל כך הרבה פעמים, שכבר יש לי הרבה פחות אמוציות. אי אפשר כל החיים להיות עם אותם רגשות".

      העובדה שהסרט מוקרן לראשונה בישראל מרגשת אותך?

      "במידה מסוימת, כי עד עכשיו לא היו מודעים כאן לסיפור שלי, ואני שמחה שעכשיו יכירו אותו. אבל אני לא אוהבת שאלות פסיכולוגיות, אוקיי? זה מערער אותי ואין לזה שום חשיבות בסיפור שלי. אני לא אוהבת דברים פסיכולוגיים, והם לא עניינו של איש".

      את יכולה לספר לי על החיים בקהילה היהודית של מץ לפני המלחמה?

      "מה תרצה שאספר? המשפחה שלי היתה מאוד דתית. סבא שלי היה רבי ולא היה יכול לסבול את זה שבבית הכנסת שהיה אז במקום, היה עוגב ושרו שירים, אז הוא הקים את בית הכנסת האורתודוכסי. חיינו בלוריין, שיחד עם אלזס הוא האזור היחיד בצרפת בו הדת לא מופרדת מן המדינה, כך שאמנם הלכנו לבית הספר בשבת, אבל לא היינו חייבים לשבת בכיתה ולכתוב".

      מרתה כהן (יח"צ , זיו עמר)
      "חשבנו שהמחנות הן מחנות עבודה ותו לא. חיינו באפלה". מרתה כהן בחיפה (צילום: זיו עמר)

      באיזה שלב התחלתם להיות מודעים לעוצמת הסכנה הנאצית?

      "פחדנו מאוד כמובן, אבל לא חשבנו שהסכנה תגיע גם לצרפת. בגלל שהיינו קרובים לגבול, ידענו מה קורה בגרמניה - אבל לא ידענו על מחנות הריכוז וההשמדה. חשבנו שאלה מחנות עבודה ותו לא. תהינו למה אם כך עוצרים גם נשים וילדים, אבל בעלות הברית הסתירו מאיתנו את כל המידע והדבר היחיד שהיינו מודעים אליו, זה התקדמות הצבא הרוסי. לא ידענו על הזוועות, ורק כשהייתי בגרמניה ופגשתי אנשים שנמלטו מן המחנות, הבנתי מה באמת קורה".

      אחותך גם נרצחה באושוויץ, נכון?

      "כן, אני כל הזמן חושבת עליה. בזמן המלחמה, בגלל שלא ידעתי את האמת על המחנות, עוד האמנתי שאמצא אותה. כשפגשתי אנשים ששרדו את המחנות, לא האמנתי למה ששמעתי. זה היה בלתי נתפס, ואז גם הבנתי לראשונה שכבר לא אראה את אחותי לעולם".

      מרתה כהן (יח"צ , זיו עמר)
      "רק אחרי המלחמה הבנתי שכבר לא אראה את אחותי לעולם". מרתה כהן (צילום: זיו עמר)

      "מרתה כהן - איך הפכתי במקרה למרגלת" התקבל בתשואות בפסטיבל חיפה, אבל מעבר להקרנת בכורה תלאביבית בבית התפוצות בהמשך החודש, לא ברור מתי יהיו ההקרנות הבאות שלו. אפשר לקוות כי אחד המפיצים יניח ידיו במהרה על הדוקו המרתק והמשובח הזה, שבשבועות הקרובים יופץ ברחבי אירופה. "אני מקווה שאנשים יצפו בסרט וילמדו ממנו שאדם אחד יכול לשנות את ההיסטוריה", אומרת הגיבורה שלו. "כל אדם צריך לעשות את כל מה שביכולתו כדי להשפיע על המציאות. אסור לשבת בחיבוק ידיים".

      ומה תגידי למי שמפחד?

      "אסור לפחד. בפחד אפשר לשלוט, הוא נמשך רק לכמה רגעים. אם נהיה אמיצים, נוכל להשתלט עליו".

      בהרצאות שלך יש הרבה צעירים וצעירות. מה את חושבת על הדור הצעיר?

      "הוא טוב כמו הדור שלי וכמו כל דור אחר. כל דור חושב שהדור שבא אחריו לא טוב מספיק, אבל האמת שכולנו אותו דבר. צריך לקבל את הדור הזה, עם הדרך שלו. אני זוכרת את הנעורים שלי, אז אני מבינה איך הם מרגישים".

      ומה את אומרת להם?

      "שני דברים - קחו את המציאות בידיים ותנסו לשנות אותה, ובחיים אל תצייתו לפקודה שהמצפון שלכם לא יכול להשלים איתה. רק לצעירים אני נותנת עצות. שהמבוגרים יסתדרו לבד. הם כבר אמורים להיות מנוסים מספיק כדי להסתדר בעצמם".

      מאיפה שאבת את כל האומץ הזה?

      "מאח שלי. הוא אמר לי בגיל ארבע משהו שלא שכחתי לעולם - עדיף למות בראש מורם מאשר מלחיות כעבד".