האמת? להעלות הצגה שמיועדת ברובה לילדים ב"תיאטרון תל אביב" זה ממש הגיוני. לא כי מחזות זמר הם ז'אנר קל לעיכול בגיל שבו עוד קשה לשבת לאורך מחזה שלם, אלא כי סוף סוף נמצא הקהל שיכול לסבול את הכיסאות הצפופים בלי שיישברו לו הברכיים. התלונות על התיאטרון היושב באולם בית החייל לשעבר עולות על שפתיו של כל אדם שפוקד אותו, ונשמעות לעתים קטנוניות, אבל הן ממש לא. העובדה שהכיסאות שם לא נוחים ושמערכת ההגברה כל כך גרועה היא לא עוד תלונה של אנשים מפונקים, היא גורמת לכל הפקה שעולה שם, טובה ככל שתהיה, להיראות בינונית למדי.
קחו לדוגמה את "רוק בבית הספר" החדש, שבאופן לא מפתיע מוזיקה היא חלק מרכזי בו. כבר בהתחלה, כשעל הבמה עומדת להקה שאמורה להיות הרוקיסטית ביותר והפרועה ביותר, הסאונד נשמע כאילו יצא במקרה הטוב מהמקלחת שלי. התוצאה היא שאנחנו צריכים להעמיד פנים שאנחנו שומעים מוזיקה אמיתית, ובעצם נחשפים רק לאיזה הד שלה. עולם מחזות הזמר חייב לשאוב אותך, ותנאי הצפייה בתיאטרון תל אביב פשוט מונעים מהקהל לעשות את זה, פעם אחר פעם.
זה צורם עוד יותר כשבתחילת ההצגה מבשרים לנו שהילדים שעומדים לככב בה מנגנים באמת. בליווי כלי נגינה שנמצאים מאחורי הקלעים. אז אנחנו יודעים שיש מוזיקה, ויש כמות מרשימה של שחקנים וזמרים על הבמה, ועדיין לא מקבלים את אפקט ה"וואו" המתבקש. ככה אי אפשר להרגיש ברודווי בתל אביב. למזלה של ההפקה, בחנוכה היא תנדוד להיכל התרבות, בית ראוי יותר.
"רוק בבית הספר" עלה בברודווי ב-2015, שנתיים אחרי שאנדרו לויד וובר האייקוני קנה את הזכויות על הסרט שיצא ב-2003 בכיכובו של ג'ק בלאק. שנה אחרי עליית המיוזיקל שודרה גם סדרת טלוויזיה באותו שם. אפשר להבין למה, הסיפור ב"רוק בבית הספר" הוא פשוט טוב. רוקר לוזר ועלוב שחייב לגרד כמה גרושים מוצא את עצמו מתחזה לחבר הכי טוב שלו, ונכנס לנעליו של מורה מחליף בבית ספר סופר-פלצני. הילדים השמרנים, המורים הקפדנים והמנהלת הקשוחה לא יודעים איך לאכול אותו, וכשיש דמות של פרחח שובה לב שנכנס ללב המסגרת הקשה - אנחנו כבר יודעים איך זה ייגמר.
אבל לא רק הסיפור מוצלח במיוזיקל הזה. הוא גם פורט על נימי כל מי שהיה אי פעם מגניב. אם הייתם נערי רוק בתיכון, אתם מכירים את התחושה של להיות לא-מקובל אבל הכי-מגניב שמלווה אתכם כל הזמן. ההתנשאות על אוהבי הפופ, הרצון להילחם בממסד והמחשבה שאתם-אתם המצאתם את מרד הנעורים - כל אלה קיימים ב"בית ספר לרוק" ובזמן שהילדים נהנים מילדים אחרים שמנגנים על הבמה, ההורים שלהם נזכרים שעוד הרבה לפני שהם קמו בעשר בבוקר כדי לקנות לילדים טרופית בכניסה לתיאטרון, הם היו חובבי נירוונה ופאנק. זה מיוזיקל שמהווה פתרון להורים שממש לא רוצים לקחת את הילדים שלהם לעוד פסטיגל או עוד מופע צעקני ורועש, ושלא מפחדים להגיד להם שמותר למרוד, ומותר לכעוס, ורצוי להוציא את זה במוזיקה.
לנעליו הגדולות של ג'ק בלאק, שמשחק בסרט את המורה הרוקיסטי, נכנס טל פרידמן, בליהוק כמעט מתבקש. אבל בזמן שהסרט מתבסס כמעט כולו על דמותו הקומית של בלאק, שהוא הפרחח שאנחנו מצליחים לחבב למרות שהוא פרוע מדי ובוטה מדי, פרידמן לא מצליח לחדור ללב. בסוף המיוזיקל (זהירות, ספוילר), כשכולם מגלים שהוא בעצם רמאי ומתחזה, היינו אמורים להגיע לנקודה שאנחנו כבר מאוהבים בו, ולא אכפת לנו שהוא עבד על כולם. אבל זה לא קורה. על הבמה התהליך שעוברים התלמידים שהופכים מחננות-על לרוקרים, וההתאהבות של המנהלת בבן אדם היחיד שרואה מיהי באמת - פשוט לא עובר.
זה לא רק אשמת פרידמן, מלכתחילה הגרסה הבימתית של "רוק בבית הספר" הרבה פחות טובה והרבה הרבה פחות מגניבה מהגרסה הקולנועית. השירים של לויד וובר ממש אנמיים על גבול המשעממים. חוץ מ"יאללה בלאגן", אין שם אף שיר שמצליח לרגש באמת, וחלקם פשוט ארוכים ומייגעים מדי. גם בבלדה שבה חושפת מנהלת בית הספר (איילת רובינסון) את אופייה האמיתי והפרוע, לא נרשם שום שיא. וממש לא בגלל רובינסון, שהיא ללא ספק האישה המוכשרת ביותר שעומדת על הבמה הזאת.
החלקים האלה במחזמר הופכים אותו למין יצור כלאיים. שעות ההצגות, הקאסט מרובה הילדים ואפילו חוברות הפעילויות שמחולקות במקום תוכנייה מבהירות שמדובר בהצגה לילדים, אבל הקטעים שבהם "המבוגרים" נמצאים על הבמה, הצליחו לשעמם גם את מי שחצה את גיל 12. אז למי אתה מיועד, "רוק בבית הספר"?
העובדה שרובינסון מצליחה להפנט הרבה יותר מפרידמן מדגישה שוב את הבעייתיות בליהוק מחזות זמר בארץ. כשהתפקידים הראשיים מוענקים בדרך כלל לטאלנטים שלא צמחו על במות התיאטרון ומחזות הזמר, הכריזמה הבימתית בדרך כלל נמצאת אצל שחקנים בתפקידים משניים יותר. כבר ראינו הרבה מקרים שבהם שחקנים וזמרים מהקורוס עולים ברמתם על הכוכבים הראשיים, מה שגורם לתהייה: האם ליהוק של כוכבים לתפקידים הראשיים באמת כל כך משפיע על הצלחת ההצגה?
אם תצפו במחזמר נוסף שעלה בתיאטרון תל אביב, "צ'פלין", שבו מככב השחקן שאת שמו מעולם לא שמעתם, עופרי ביטרמן - תראו שאני צודקת. ביטרמן הוא מגנט במה, ומוכיח שיש מקצוע כזה "שחקן" ויש "שחקן במחזות זמר". הסוג השני יבטיח לנו שואו הרבה יותר מוצלח. אז קהל, תשאירו את הכוכבים לפסטיגל, ותפסיקו לחפש שמות מפורסמים.
למה התוצאה בסוף כן מוצלחת? בגלל מה שאפשר כבר לכנות אותו "תופעת אנני". בדומה למחזמר ההוא, שעלה גם הוא בהפקת מאור מימון, האיש שמאחורי תיאטרון תל אביב, גם כאן ההפתעה הגדולה היא הילדים. המחשבה הראשונה של האדם הציניקן מן היישוב היא "כמה טובים יכולים כבר להיות ילדים ישראלים שמככבים במחזמר?". התשובה המפתיעה היא "המון". אחד-אחד הם מצטיינים בשירה, בריקוד ובכריזמה בימתית. וכשמבינים ששחקן במחזות זמר צריך ללמוד להיות אחד כזה, קבוצת הילדים הזו נותנת תקווה לדור המשך איכותי. אחרי הכול, פה זה לא ווסט אנד או ברודווי, והנה יש פה קבוצת ילדים שמצליחה להיות טובה. לא "טובה ביחס לזה שהם ילדים", אלא פשוט טובה.
