פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      החייל הנאצי שהפך לגיבור אנגלי: סיפורו של ברט טראוטמן

      ברט טראוטמן היה חייל נאצי שניצל ממוות בטוח פעם אחר פעם, הפך לשוער הכדורגל הכי טוב באנגליה ולגיבור לאומי, והמשיך לאתגר את כל החוקים גם בחייו החדשים. אז איך זה שלא שמענו את סיפורו עד עכשיו? סרט עלילתי טרי מנסה לתקן את המעוות

      החייל הנאצי שהפך לגיבור אנגלי: סיפורו של ברט טראוטמן
      קולנוע לב

      בימינו, הגדרות כמו "מדהים" ו"לא ייאמן" כבר קצת איבדו מן המשמעות שלהן, אבל הסיפור של ברט טראוטמן, חייל נאצי שהפך לגיבור אנגלי, מצדיק אותן במובן הכי טהור ומקורי של המילים הללו. זה סיפור כל כך יוצא דופן, עד שלא ברור איך לא עשו ממנו סרט עד היום, אבל הנה עכשיו זה קרה, והתוצאה תעלה כאן לאקרנים בסוף השבוע.

      דבר אחד חשוב להבהיר לגבי הסרט, "הסיפור של טראוטמן" שמו. גיבורו אמנם היה ידוע בעיקר כשוער כדורגל, והאירוע הכי מפורסם שהשתתף בו התרחש על הדשא, אבל זו ממש לא דרמת ספורט, והיא תעניין גם את מי שאינם מתעניינים בענף.

      טראוטמן נולד בגרמניה בתחילת שנות העשרים של המאה הקודמת. לפני שמצא את עצמו בין הקורות, חלם בכלל להתחרות במסלול האתלטיקה באולימפיאדת 1940, שבסופו של דבר לא התקיימה בשל המלחמה. במקום להסתער על מדליית הזהב, הגרמני הבנוי לתלפיות הצטרף לצבא הנאצי ושירת אותו כצנחן. כך, התחיל גם המסע עתיר הדרמות שלו.

      אם לחתול יש תשע נשמות, לטראוטמן יש יותר. בחזית הרוסית, הוא נפגע בפיצוץ מסיבי אבל איכשהו שרד אותו. בחזית הצרפתית, הוא היה קבור מתחת להריסות במשך שלושה ימים, אבל ניצל גם מכך. לאחר מכן, נתפס הן בידי הצבא הצרפתי והן בידי הצבא הרוסי, והצליח לחמוק בשני המקרים. ב-1944, היה אחד מן הניצולים היחידים בהפצצה מסיבית של בעלות הברית, בה נהרגו לפחות חמש מאות איש. לאחר מכן, עשה את דרכו חזרה לעיר הולדתו, ברמן, אך נלכד בידי שני חיילים אמריקאים. כמובן שהוא ברח גם מהם, אך אז מצא את עצמו בידיו של חייל בריטי, והתחנה הבאה היתה מחנה שבויים בלנקשייר.

      טראוטמן (יח"צ , קולנוע לב)
      איך זה הפך לסרט רק עכשיו? מתוך "הסיפור של טראוטמן" (צילום: יח"צ)

      הבריטים סימנו את טראוטמן כאחד האסירים המסוכנים במקום, אבל בזכות כישוריו האתלטיים, הוא מצא לעצמו ייעוד: לשחק כדורגל במחנה. בתחילה, הגרמני הוצב כשחקן שדה. באחד המשחקים, האסיר נפצע ולא היה מסוגל לרוץ יותר, אבל כרגיל אצלו, לא הסכים להרים ידיים, ועבר לעמוד בין השער, משבצת בה המשיך לשחק עד תום הקריירה שלו.

      אחרי המלחמה, בחר טראוטמן להישאר באנגליה, החל לשחק בקבוצת חובבים בשם סנט הלנס, ונישא לביתו של מזכיר המועדון. שמו יצא למרחקים, וב-1949 הוחתם בידי מנצ'סטר סיטי, שאולי לא היתה אימפריה כמו היום, אבל בהחלט מועדון גדול ומכובד.

      לטראוטמן עוד לא היו אז תארים נוצצים בתחום הכדורגל, אבל היה לו את צלב הברזל, עיטור הגבורה הגרמני, כך שמובן כי החתמתו לא עברה בשתיקה. לפי עדויות, ביום שהוחתם עמדו עשרים אלף עומדים מחוץ לאיצטדיון, צעקו "נאצי" ו"פושע מלחמה" ואיימו להחרים את המועדון. בעיתונים התנוססו הכותרות "שלחו את הנאצי הביתה" ו"השוער החדש של סיטי לא רוצה לזכור את הכאב שלנו", והיו גם כאלה שהרחיקו לכת ושלחו לו מכתבי איומים. "כתבו לו שאם ייכנס למגרש, יירו לו בראש", סיפר בנו מרק בריאיון לתקשורת הבריטית. "העוינות כלפיו המשיכה גם יותר מעשור לאחר המלחמה. אפילו ב-1956, הוא עדיין היה מקבל איומים".

      החתמתו של טראוטמן היתה רגישה במיוחד כיוון שמנצ'סטר היא עיר עם קהילה יהודית גדולה, אך מי שיצא להגנתו היה דווקא מלומד יהודי מהולל בשם אלכסנדר אלטמן, שהוריו נרצחו בידי הנאצים. הוא קידם את התפיסה שהשוער הגרמני היה קורבן - צעיר ששטפו את מוחו, ועשה את מה שעשה לא ברצונו החופשי, אלא מחוסר ברירה, וסבל בעצמו. עמדתו היתה שאין לראות בו אחראי לפשעים של אומה שלמה. זו התפיסה שהתקבלה, גם בזכות הקסם האישי של הכדורגלן, שלא היסס להצטדק בפני הקטגורים שלו והצליח לשכנע אותם, וגם כמובן כי לכל אוהדי הקבוצה היה אינטרס להמשיך ליהנות משירותיו.

      ברט טראוטמן (AP)
      עשר נשמות. טראוטמן מקבל תואר הוקרה מן המלכה אליזבת (צילום: AP)

      האמנם הנאצי המעוטר היה בסך הכל בורג קטן במערכת שרק מילא הוראות כדי לשרוד? האם היה צריך לסלוח לו ולקבל אותו כל כך מהר? אלה כמובן שאלות גדולות. דבר אחד בטוח: מיותר לציין כי בישראל של אותה תקופה, בה החרם על גרמניה עדיין הרמטי, רגלו לא היתה דורכת במגרש הכדורגל, וגם באנגליה הוא נותר תופעה יוצאת דופן, בלשון המעטה.

      אין עוררין גם על כישורי השוערות של טראוטמן, שרשם 508 הופעות במדי הסיטי במשך 15 שנה, והפך לשחקן הלא-בריטי הראשון שזכה בתואר שחקן השנה של הליגה האנגלית הראשונה. די היה בכל זה כדי להפוך את הסיפור שלו לחומר גלם קולנועי, אבל אז הגיע טוויסט נוסף בעלילה, שהנציח סופית את מקומו בפנתיאון והפך את קורותיו למשהו שבאמת מתעלה מעל כל דימיון.

      ב-1956, התייצב טראוטמן עם מנצ'סטר סיטי למשחק גמר גביע המדינה מול ברמינגהם סיטי. 17 דקות לסיום, קבוצתו הובילה בביטחה בהפרש של שני שערים, 1-3, ואז החלוץ פיטר מרפי שעט מולו, בדרכו לצמק את התוצאה. השוער חסר הפשרות גלש לעברו, וספג בצווארו מכה כה חזקה, עד שאיבד את הכרתו.

      כיום, החוקים היו מחייבים את פינויו המיידי, אבל ב-1956 התקנות והנורמות היו רופפות יותר, מה עוד שבזמנו אסור היה לבצע חילופים, כך שירידתו של טראוטמן מן המגרש היתה משאירה את קבוצתו בפיגור מספרי ועם שחקן שדה בשער. כדרכו, הגרמני התעקש להישאר, למרות שבקושי הצליח לעמוד על הרגליים.

      טראוטמן עוד הספיק לעצור שני מצבים מסוכנים, לפני שהסיוט הסתיים, ורק כמה ימים לאחר מכן, כשחזרו תוצאות בדיקת הרנטגן, התחוור עד כמה מצבו היה חמור: ובכן, צווארו היה שבור במשך אותן 17 דקות מורטות עצבים, דבר שאיש לא חשד בו, כיוון שגיבור-העל האנושי הצליח איכשהו לסחוב אותן בלי להתמוטט. ייתכן שתנועה אחת לכאן או לשם או עוד פגיעה כלשהי בגופו היתה מובילה לשיתוק בלתי הפיך או אפילו למותו, וכשמתבוננים בו מקבל את מדליית הניצחון, רואים כי לא היה מסוגל לעמוד כהלכה.

      ברט טראוטמן עם פרס שחקן השנה וראש עיירית ברלין ב-1956 (GettyImages)
      17 דקות עם צוואר שבור. ברט טראוטמן (צילום: אימג'בנק)

      הדרמות המשיכו ללוות את טראוטמן. כמה שבועות לאחר אותו גמר, בנו הראשון מת בתאונת דרכים. לו ולזוגתו היו שני ילדים נוספים, אך הם התגרשו ב-1970. לאחר פרישתו חזר השוער הגרמני למולדתו, אימן שם כמה מועדונים קטנים, ועבד בצוות המקצועי של נבחרות אקזוטיות כמו טנזניה, פקיסטן, צפון תימן ובורמה, כולל בשנה שבה המדינה האסייתית אירחה טורניר קדם-אולימפי בהשתתפות ישראל ב-1972. ב-2004 קיבל תואר הוקרה מן המלכה אליזבת השנייה הודות לתרומתו ליחסים בין אנגליה וגרמניה, במה שהיתה אחת מן ההופעות הציבוריות האחרונות שלו. הוא מת לפני שש שנים בביתו שבספרד, והוא בן 89.

      ההחמצה המקצועית הגדולה בחייו של טראוטמן היתה הקריירה הבינלאומית שלו. הוא לא זומן לנבחרת גרמניה בגלל ששיחק באנגליה, וכך פיספס את ההזדמנות לזכות עם מולדתו במונדיאל 1954, ובכלל לא זכה לטעום מכדורגל הנבחרות. אולי בשל כך, סיפורו הכה מרתק אינו ידוע במדינה בה נולד.

      ברט טראוטמן (צילום מסך)
      אחד האזכורים היחידים לטראוטמן בתקשורת הישראלית, אך בלי התייחסות לסיפור הרקע המדהים (צילום מסך)

      דייויד קרוס, שכיכב בצד קייט ווינסלט ב"נער קריאה" ומגלם כאן את טראוטמן, מספר כי מעולם לא שמע עליו עד שהוזמן לאודישן. גם הבמאי מרקוס ה. רוזנמולר מודה כי לא היה מודע לסיפור עד לפני תריסר שנים, עד מישהו דיבר איתו עליו במקרה, ואז גמלה בליבו ההחלטה לעשות את המעשה המתבקש ולהפוך את חומר הגלם הקולנועי לסרט.

      בישראל, סיפורו של השוער הגרמני חמק מתחת לראדר עוד יותר מאשר במולדתו, כך שעליית הסרט היא הזדמנות להיחשף אליו ולשאלות שהוא מעלה. ברט טראוטמן נולד מחדש אינספור פעמים, ועכשיו הוא נולד פעם נוספת - על המסך הגדול.

      טראוטמן (יח"צ , קולנוע לב)
      האיש שנולד מחדש. מתוך "הסיפור של טראוטמן" (צילום: יח"צ)
      ברט טראוטמן (GettyImages)
      17 דקות עם צוואר שבור. ברט טראוטמן בגמר גביע 1956 (צילום: אימג'בנק)
      ברט טראוטמן ב-2008 (GettyImages)
      סיפור בלתי נשכח. ברט טראוטמן לפני מותו (צילום: אימג'בנק)