פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      הלבד הישראלי: "יפים כמו שהיינו" כנראה לא יהפוך לקאלט, אך הוא בוגר ושלם

      בתחילת ספרו השלישי של רון לשם דמותו של המספר לא אמינה במיוחד ולא מעוררת אמפתיה יתרה. כשסיפורו אט אט נחשף, סימני השאלה נעלמים. "יפים כמו שהיינו" לא יהיה כנראה רב-מכר כמו "אם יש גן עדן", אבל הוא כן ספר בוגר יותר, עם יותר מה להגיד עלינו ועל העולם

      רון לשם (יח"צ , רייצ׳ל טיין)
      שוחה בחומר. רון לשם (צילום: רייצ'ל טיין)

      ב"אם יש גן עדן", רב המכר שהיה גם הרומן הראשון שלו, עסק רון לשם בין היתר בביחד הישראלי - צוות חיילים, בעיצומה של החוויה הישראלית מכולן: מלחמה. ב"יפים כמו שהיינו", ספרו השלישי, הוא עוסק בין היתר בלבד הישראלי, שהוא שונה מהותית מהלבד ההולנדי, למשל, או הלבד הפרואני. במרכזו של כל הלבד הזה הוא דניאל, המספר, שבורח הכי רחוק שאפשר מישראל, מהאנשים שאיבד, החוויות שהוא לא מצליח אלא לזכור, ומהרגעים שהוא לא מסוגל לשכוח.

      אפשר להוציא את הישראלי מישראל אבל אי אפשר להוציא את ישראל מהישראלי, וגם בלב הג'ונגל בדרום אמריקה דניאל עדיין עסוק בחיים הקשים שעברו עליו, שהפכו אותו לאדם שהוא כעת - "לא טיפוס שמתגעגע", אבל זה רק בגלל שהגעגועים לאמו ולחברו הטוב ביותר כל כך גדולים עד שכמעט אין מקום לגעגוע נוסף. בתחילת הספר דמותו של המספר לא מרגישה אמינה במיוחד ולא מעוררת אמפתיה יתרה, אולם כשסיפורו אט אט נחשף, סימני השאלה מההתחלה נעלמים. במובן מסוים, כמו שהוא לא נותן לאף אחד להתקרב ולהתחבר אליו, כך דניאל גם לא נותן לקורא להתקרב ולהתחבר. בשני המקרים מדובר בתהליך.

      "אם הייתי מספיק מוכשר כדי שקריירה תהיה מרגשת יותר ממסע, הייתי עושה קריירה", דניאל אומר לנורה, בחורה שוויצרית שהוא מתאהב בה בבוליביה. "גם אם הייתי מספיק אמיץ כדי שקריירה תהיה חשובה יותר מהחופש, הייתי… אני לא מיוחד בשום דבר מיוחד". בילדותו, כך הוא מספר, "לא חשבתי שיש סיכוי שאי פעם אהפוך למישהו אחר ממי שאני, גם אם אשתדל", אבל אלה לא רק הכישורים או היעדרם שמונעים מדניאל להגשים איזה ייעוד, וגם לא החיבה לטיולים בעולם. אחרי ילדות קסומה-מסויטת בגוש קטיף שלפני ההתנתקות ושירות צבאי קסום-מסויט בדרכו שלו, לדניאל אין ברירה אלא לברוח הכי רחוק שהוא יכול, רק כדי לגלות שהזכרונות רודפים אותו ולא נותנים לו מנוח, ולא משנה היכן יתחבא.

      כריכת "יפים כמו שהיינו" מאת רון לשם (יח"צ , כנרת זמורה ביתן)
      קריאה מהנה וזורמת. "יפים כמו שהיינו" (כנרת זמורה)

      הזכרונות הם, למעשה, הדמות הראשית ב"יפים כמו שהיינו": דניאל מגלה שנורה, מושא אהבתו, היא מדענית מוח שעבדה על פרויקט שאפתני, סודי ומסוכן - מעין אוקיינוס המורכב מהזכרונות של אנשים שמתו, כך שניתן יהיה לצלול אליו ולחוות דברים מחדש, או בפרספקטיבה אחרת. יש פער ברור בין מה שדניאל זוכר ובין מה שהוא חושב שהוא זוכר, והזיכרון של אתמול הוא לאו דווקא הזיכרון של היום, ואולי גם בגלל זה הוא מוכן לחצות את העולם בשביל נורה. מדובר, אחרי הכל, באדם שלפחות בעיני עצמו איבד כמעט את הכל זולת הזכרונות והוא מוכן לעשות הכל כדי לשוב אליהם. גם שם הספר מלמד על כך - "יפים כמו שהיינו" - לא כמו שנהיה, שכן בכל הספר אין אפילו קמצוץ של עיסוק בעתיד.

      ספרו של לשם לא חף מבעיות: על אף הניסיונות החוזרים לעשות כך, הוא לא ממש אומר דברים חדשים על זיכרון או הצורות שבהן הוא מנהל את חייהם של אנשים; הדמויות של שלושת האנשים הקרובים ביותר אל המספר - אמו, חברו הטוב ביותר בילדות ונורה - קצת מושלמות מדי (ואולי זה הזיכרון שמעוות את האמת); והמסע ההזוי שדניאל נאלץ לעשות בחלקו השני של הספר מרגיש קצת מפוספס.

      ובכל זאת, צריך להחמיא ללשם על כך שהוא שוחה בחומר בו הוא בוחר לעסוק. אם ב"אם יש גן עדן" היה זה כמעט אך ורק הצבא וההוויה הצבאית, הרי שהפעם, לצד חלקים נכבדים (וטובים מאוד) שגם הם מתקיימים בצבא, גם התיאורים המפורטים של החיים בגוש קטיף בתקופה שלפני ההתנתקות - תקופה שנשמעת בדיונית כמעט כמו רעיון האוקיינוס של נורה - וגם המסע בחלקים רבים ונידחים של דרום אמריקה מרגיש אותנטי לגמרי. הקפיצות בין עבר והווה, בין פינות שונות בישראל וברחבי העולם, כולן אמינות, מסקרנות ומציאותיות באותה מידה, וזה ראוי לציון.

      כל זה מביא לקריאה מהנה וזורמת - גם כדי לראות כיצד המסע הזה יסתיים, וגם כדי להבין מדוע התחיל. "יפים כמו שהיינו" לא יהיה ספר קאלט וכנראה שגם לא רב-מכר כמו "אם יש גן עדן", אבל הוא כן ספר בוגר יותר, שלם יותר, עם יותר מה להגיד על ישראל והעולם - וזה ממש לא עניין של מה בכך.


      "יפים כמו שהיינו" / רון לשם, 383 עמודים, הוצאת כנרת, זמורה