בריאן ווידנר היה פעיל נמרץ באחת מן הקבוצות הניאו-נאציות הרבות שקיימות בארצות הברית. כמו שאר חבריו, גם עיניו בערו מתיעוב לשחורים, יהודים וכל מי שאחר ממנו, וגופו היה מעוטר קעקועים. דרכו היתה לכלא, או למוות בגיל צעיר, והשאלה היחידה שנותרה היא כמה קורבנות ישאיר מאחוריו, אבל אז קרה משהו: הוא חווה הארה, הרבה בזכות מפגש עם אישה ששינתה את חייו, ועבר תהליך של גאולה והיטהרות פיזית ונפשית, במסגרתה גם עבר רצף ניתוחים מסובכים כדי להסיר כל אותם קעקועי שנאה.
סיפורו של ווידנר תועד כמובן בידי התקשורת בארצות הברית, אך אף שמדובר בחומר ממנו קורצו סרטים, אף במאי אמריקאי לא העז להרים את הכפפה ולגעת בנושא הנפיץ. בסופו של דבר, מי שעשה זאת הוא גיא נתיב, ואולי זה רק מתבקש כי דווקא קולנוען ישראלי ייקח על עצמו את המשימה. גם כי לאאוטסיידר תמיד קל יותר להוציא את הערמונים מהאש, וגם כי יש לו זיקה כפולה לנושא.
כיהודי, נכד של שורדי שואה, לנתיב כמובן יש רגישות מיוחדת לסוגיית הגזענות וההרס שהיא עלולה לחולל. כמי שנולד וגדל בישראל, מדינה שלא שכחה אבל עם במובן מסוים בהחלט סלחה ועברה תהליך של נורמליזציה מול גרמניה, יש לו גם פתיחות להפנות את הזרקורים לניאו-נאצי לשעבר המבקש מן החברה הנורמטיבית למחול לו ולקבל אותו לשורותיה.
"סקין", שעלה כאן לאקרנים בסוף השבוע, הוא הסרט דובר האנגלית הראשון של נתיב - מי שקודם לכן ביים בישראל את "זרים" ו"הבן של אלוהים" (עם ארז תדמור) ואת "מבול". מובן שלא היה קל לגייס את הכספים להפקתו, ולצורך זאת הוא נדרש לכתוב יחד עם שרון מימון סרט קצר בשם זהה, שיסייע לו למשוך את תשומת לבם של מפיקים הוליוודיים.
אותו סרט, כזכור, הגיע רחוק הרבה יותר ממה שנתיב תיכנן, זכה באוסקר ונחשף לקהלים רבים. אלה אולי סבורים בטעות כי את ה"סקין" הזה כבר ראו, ולכן חשוב להבהיר כי יש רק שלושה מכנים משותפים בין הסרט הקצר והארוך - אותו שם, אותו במאי, ואותה זירת התרחשות, בתוך עולם הגזענות האלימה והעליונות הלבנה. מעבר לכך, הכל שונה: הדמויות, קווי העלילה, המהות ומן הסתם גם ההיקף. זה לא שסרט אחד הוא גרסה קצרה או ארוכה של האחר, ולהיפך.
מטבע הדברים, העלילה הדחוסה בסרט הקצר נעה סביב הטוויסט והפואנטה. ב"סקין", אורך הרוח אחר, והמוקד כאן הוא התהליך הארוך שעובר על הגיבור, אותו מגלם ג'יימי בל, מי שהכרנו כעולל ב"בילי אליוט", וכאן משלים סופית את הפיכתו מילד פלא לשחקן אופי - כזה שיכול לשכנע כניאו-נאצי מזרה אימה, אבל יכול גם לקנות את לבנו כאדם מלא חרטה, שמפסיק להפנות אנרגיות שליליות לאחרים, ותחת זאת מקדיש אותן למאבק בשדים של עצמו.
גם שאר הצוות מצוין: דניאל מקדונלד האוסטרלית, שפרצה ב"פאטי קייקס" ומאז רואים אותה בכל מקום ("קופסת הציפורים", "גדולה מהחיים", "לא ייאמן"), עושה עבודה מעולה כהרגלה כיקירת לבו של בריאן, שהופכת למושיעה שלו, והדמות שלה שונה לחלוטין מן המודל המקובל של קלישאת המלאכית המצילה את האדון במצוקה. מנגד, את תפקידי מנהיגי הכנופיה הניאו-נאצית, שהופכים למעשה להורים מאמצים ורוחניים של הגיבור, מגלמים ורה פרמיגה וביל קמפ, לא שמות מוכרים בכל בית, אבל שניים משחקני האופי הכי טובים שיש להוליווד להציע, וגם הם מצוינים כתמיד.
על כל זה מנצח נתיב, שמגלה מיומנות וביטחון מרשימים יחסית לעובדה שזה הסרט האמריקאי הראשון שלו. הוא מצליח למצות את המיטב מן החומרים עתירי הפוטנציאל, הודות לשימוש שלו בכל אמצעי המבע הקולנועי: המצלמה לעתים קרובה לדמויות בצורה אינטימית ואינטנסיבית, אך לעתים מביטה בהם מרחוק ומלמעלה, בצורה שפורשת את הסיפור על קנבס רחב ומגדילה את הנפח ואת העוצמות שלו. העריכה קצבית ומדויקת, חותכת החוצה שומנים מיותרים וכל הזמן נותנת את התחושה שדרמה גדולה מתרחשת; והמוזיקה של דן רומר המצוין, מי שהיה אחראי לפסקול הבלתי נשכח של "חיות הדרום הפראי" מוקדם יותר העשור, מחזקת עוד יותר את האפקט הדרמטי.
אך מעבר לכך, המעלה המרכזית שמביא איתו נתיב לסרט היא נקודת המבט שלו. אולי דווקא בגלל שהוא חיצוני לחברה האמריקאית, ודברים שרואים משם לא רואים מכאן, מצליח התסריטאי-במאי לחקור את התופעה שבה "סקין" עוסק בצורה מאלפת ומאירת עיניים. הקולנוען הישראלי מיטיב להציג את תנועות העליונות הלבנה על כל הכיעור, השטמה והסכנה שבהן, וגם להמחיש את הקשר בין הניאו-נאציזם לנאציזם דרך האובססיה המשותפת שלהן לכלבים ולקעקוע על עור האדם.
חשוב מכך, נתיב מראה גם כי תנועות העליונות הלבנה משמשות למעשה מעין משפחות אלטרנטיבות לחברים בהן, שרובם ככולכם מגיעים מרקע בעייתי ולכן ניצבים כטרף קל. לכן גם כל כך קשה לעקור את התופעה מן השורש, והסיפור של בריאן ווידנר, עם הגאולה שממתינה בקצה המנהרה שלו, היא יותר היוצא מן הכלל שמעיד על הכלל. לפחות לפי המתואר כאן, איש לא יופתע אם כוחן של התנועות הללו רק יילך ויתחזק ברחבי ארצות הברית במהלך העשור הבא.
ומה באשר לנתיב? "סקין" מתגלה כדרמה סוחפת, מרתקת ועשויה היטב שבוודאי תסייע לו להמשיך לפתוח דלתות בהוליווד, בדרך למה שאולי תהיה אחת הקריירות הכי מוצלחות שהיו לבמאי ישראלי בתעשייה הזו. אך בהקשר רחב יותר, מעניין לציין כי הסרט מצטרף לגל של תוצרים קולנועיים עכשוויים - "ג'וקר", "ימים נוראים", "הבחירה" ובמידה פחותה גם "היו זמנים בהוליווד".
כל אלה שונים מאוד זה מזה, אך דומים מבחינה אחת - בניסיון להתחקות אחר שורשי האלימות בחברה, הם מעמידים במרכזם גיבורים אלימים ורעילים, מה שמאתגר את המוסריות של הצופים. "סקין", כמוהם, מעלה את השאלה איזה עמדה הקולנוע והחברה בכלל צריך לנקוט מול דמויות שכאלה. אלה שאלות מורכבות והתשובה כאן היא שבתור התחלה, לא יועיל לטמון מולן את הראש בחול. הסיפור של בריאן ווידנר היה צריך לצאת לאור, ולא רק שנתיב העז להוציא אותו, אלא שעשה זאת בצורה שחודרת מתחת לעור.