השנה היא 2006, הימים הם אותם ימים שבהם נהגנו לצרוך את השירים שלנו בפורמט הנכחד המתקרא "דיסק". חובבי מוזיקה היו מתכנסים בחללים משותפים בחוצות הערים, אותם היינו מכנים "חנויות דיסקים". את ההמלצות היינו מקבלים מ"מוכרים" ומשלמים בעבור הזכות להתענג על 12 שירים כ-50 שקלים. מילניאלז לא יבינו זאת.
באותה שנה, צעירה שלימים תכתוב ביקורות על מופעים באתר וואלה! NEWS נהגה לקום בבוקר וללבוש מדי מוכרת ברשת חנויות דיסקים שנכחדה במפץ הגדול של הדיגיטל. היא מכרה דיסקים בחנות ממוצעת, במיקום ממוצע, בעיר ממוצעת, ונהגה להתעניין בטעמם המוזיקלי של האנשים שהגיעו כדי לרכוש קצת תרבות. מאותה תקופה למדתי אמת מפתיעה מאוד: אנשים חולים על נעימות.
אותם דיסקים של קטעים אינסטרומנטליים היו הרכש הכי לוהט בחנות. קליידרמן? מכירות טורבו. אוסף "כל נעימות הזהב"? תביאו, תביאו. ואני, שחושבת שחלק גדול מההנאה מהאזנה לשירים כרוך במילים שמגיעות עם המוזיקה, פשוט לא הבנתי - מי אתם, אנשים שנעימות כל כך נעימות להם? 13 שנה אחר כך, בהיכל מנורה מבטחים - קיבלתי את התשובה.
ונסה מיי היא "כנרת וירטואוזית", כך טוען כל פרסום עליה. היא אמנם חגגה השבוע את יום הולדתה ה-41, אבל כבר שנים היא ילדת הפלא שחיה על התפר שבין עולם המוזיקה הקלאסית לפופ. מה שהיא עשתה לכינור שלה בשנות התשעים היה שערורייתי ממש, והצליח לערער את חובבי המוזיקה הקלאסית הצקצקנים והמרירים. היא, בתגובה, ספרה את המזומנים ואת הפרסים בדרך לכבוש קהל חדש ושונה מהקהל הרגיל של תזמורות.
מיי מנגנת רצף ארוך של קטעים לא ארוכים שכוללים עיבודים פומפוזיים ליצירות קלאסיות מוכרות, ביניהן הטוקטה ופוגה ברה מינור של באך (נו, המוזיקה של "היה היה"), או "רומיאו ויוליה" של פרוקופייב, וקטעים שהיא עצמה הלחינה. היא לוותה בלהקה רוקית למדי, ומאחוריה ישבו נגני תזמורת סימפונט רעננה, ואנסמבל זמרי קולגיום. כלומר, אני מניחה שהם ישבו מאחוריה, כי הם היו מוסתרים על ידי מסכים, כך שנוכחותם כמעט בלתי מורגשת - לא על הבמה ולא במוזיקה שנוגנה. הם היו, כמו כל המופע של ונסה מיי, רק עטיפה.
מיי היא פרפורמרית, ועל זה מתבססת כל הקריירה שלה. וכן, כשאני כותבת פרפורמרית אני מתייחסת גם לשמלה הנוצצת שהיא עולה איתה על הבמה, לסקס אפיל שהיא מפזרת, ולשפת הגוף שלה. לא הטייפקאסט המובהק של כנרת קלאסית. אבל האם היא באמת "כנרת וירטואוזית"? האמת היא שזה לא מאוד משנה.
הכינור של מיי נשמע נורא. בעיקר בגלל שהוא מוגבר עד כדי דיסטורשן וחריקות, כואב וצורם באוזניים. היא מכניסה לנגינה שלה את כל המניירות האפשריות. מוויברטו מוגזם ועד קישוטים מהירים, כל כולה מנסה להראות - "אני. פאקינג. כנרת. וירטואוזית". אבל במוזיקה כמו במעשה אהבה, זה שאתם עושים משהו ממש מהר, לא בהכרח אומר שאתם עושים אותו טוב.
נגן טוב הוא כזה שמשתמש בכלי שלו לא כמטרה - אלא, ובכן, ככלי. ונדמה שכל המוזיקה שמיי מנגנת או כותבת נועד רק להראות כמה היא יודעת לנגן בכינור. הסיפור מתבהר כשמגלים שמיי היא לא רק כנרת, אלא גם גולשת סקי אולימפית. היא מתייחסת לנגינה כמו לספורט - ומנסה לסמן וי על כל מיני הישגים, ביניהם המהירות, על חשבון הרגש שהדבר אמור להפיק. אבל אם בסוף כל הנגינה הזאת לא מצליחה לחדור למוח או ללב, אז מה הטעם?
הקהל הגיב בהתאם. מחיאות הכפיים בין קטע לקטע, ובייחוד בקטעים שמיי הלחינה בעצמה, היו דלות עד כדי שתיקה מביכה בין השירים. ההכנות לכל שיר, מבחינת כיוון הכינור והכלים, היו כל כך ארוכות, והשקט הנוראי הזה שהשתרר מדי שלוש דקות של רעש מחריש אוזניים של כינור ולהקה, היו משונים מאוד. היה משהו מאוד לא מהודק במופע שמתיימר להיות יותר "שואו" מקונצרט. בסוף ההופעה עוד אפשר היה לראות כמה נשים צורחות בהערצה מוחלטת למיי, ולהבין שבכל זאת יש מי שהרגיש משהו במהלך המופע. מולן עמד קהל שלם שמיהר להשתחל החוצה מההיכל עוד לפני שהתו האחרון נוגן.
לא פשוט לאהוב מוזיקה קלאסית, ולא צריך להיות פלצן גדול כדי לכתוב את זה. לשבת בקונצרט של תזמורת זו לא מלאכה קלה. צריך לשרוד גם רגעים משעממים, להתרגל לקצב אחר מזה שאנחנו רגילים לו, להתנתק מהטלפון, ולהתמכר לסף גירויים נמוך. יותר מזה, לקונצרט או לאופרה כדאי לבוא מוכנים. להכיר את המוזיקה, את הסיפור שמאחוריה, את המלחין ואת הקונטקסט. שאני אעבוד בשביל ההנאה שלי? טפו! זה נשמע כמעט מגונה.
אבל גם את הקפה הראשון ששתיתם בחיים לא אהבתם, והיום אתם מכורים לאספרסו, וגם לכוסית המשקה הראשונה שלגמתם אין את אותו טעם שיש היום לדרינק שאתם הכי אוהבים. וגם את "מד מן" לקח לכם זמן לפענח. יש אמנויות שצריך ללמוד כדי לדעת, ומוזיקה קלאסית היא אחת מהן. וכמו שלעולם לא תוכלו לחזור לשתות קפה נמס עלית אחרי ששתיתם קפוצ'ינו ברומא, ככה קשה לשמוע את ונסה מיי ברגע שהבנתם את הקסם האמיתי של מוזיקה קלאסית. זה שמילאתם את הקפה שלכם בסוכר ובקצפת לא הופך אותו לטעים יותר, הוא רק מעלים את הטעם הבסיסי והמדויק של הדבר. כך עושה גם מיי למוזיקה שהיא מנגנת.
שלא תבינו לא נכון, קהל של מוזיקה קלאסית הוא (לעתים) בלתי נסבל. באחד הקונצרטים האחרונים של התזמורת הפילהרמונית, בו נוגן הרקוויאם המופלא של ורדי, העז מאזין נלהב במיוחד למחוא כפיים לפני שהמנצח הוריד את ידיו בתום היצירה. הקוד הנהוג בקרב פוקדי קונצרטים הוא להמתין עד שהידיים של המנצח יירדו, ויסמנו שעכשיו הזמן להתלהב. אותו אדם בקהל כנראה לא היה מודע לחוקים הנוקשים של חיבוב מוזיקה קלאסית, או שהיה נלהב מדי ולא הצליח לעצור את עצמו. כך או כך, הביקורות אחרי הקונצרט לא נגעו ליפי המוזיקה, או לדיוק הנגנים - אלא לאותו אדם שהעז לצאת נגד המוסכמות ולחלל את השנייה האחרונה של השקט, שהיא כל כך חשובה לאמנות הנשגבת. אבל מרוב צקצוקים לא שומעים את הכינורות.
הקהל במופע אתמול היה צעיר בממוצע ב-30 שנה מהקהל שמגיע לתזמורת הפילהרמונית, וזה משמח. הניסיון להנגיש את המוזיקה המסובכת לדור הצעיר הוא אתגר ענק, שספק אם יש איך לפתור. זה עולם נכחד שהניסיונות להציל אותו קורסים, והתקווה שלי הייתה שוונסה מיי היא אותו שער שמוביל אנשים סקרנים לעולם מלא חקירה, וידע, וחוכמה, והרבה רגש. הלוואי שהיא הייתה, אבל היא לא. היצירות הקלאסיות שבהן היא נוגעת משמשות אותה לאותה מטרה ספורטיבית של להראות שהיא יודעת לנגן, והפיסות שהיא עצמה כתבה דומות יותר למוזיקת מעליות מליצירות שעומדות בפני עצמן.
אני לא שמרנית. אני חושבת שאפשר לקחת יצירות קלאסיות, לשנות אותן, לעבד אותן, לתת להן להתגלגל בפה, לירוק אותן כתוצר חדש שלוקח בחשבון ש-200 שנה משנות את הקהל. יש מי שמתייחסים לפרטיטורות כאל תנ"ך - והם גם אלה שאיתם תקפא האמנות הזאת. אבל הפיתרון לא יגיע דרך העטיפה, אלא דרך התוכן. ונסה מיי מספקת מעט מאוד תוכן, והמון עטיפה. מנצנצת אמנם, אבל עטיפה.
בסוף יש למוזיקה מבחן אחד - היא צריכה לגעת. היא יכולה לגעת לך ברגש, ולכווץ לך את הלב, אבל היא עשויה גם לגעת באינטלקט, ולגרות את המוח. הטובים שבמוזיקאים מצליחים לעשות את שני הדברים. ונסה מיי לא עושה אף אחד מהם. היא במקרה הטוב, עוד דיסק של נעימות.