מדרכות ניו יורק

שימו לב, ספוילרים לסופה של "הצמד". מומלץ לקרוא רק אחרי הצפייה בפרק האחרון.

"הזמן, אתה יודע?"
"כן. ברור"
(וינסנט ופרנקי נפגשים שוב, פרק סיום "הצמד")

אולי לא פלא שליאון היה הראשון שווינס ראה בביקור שלו בניו יורק במאי 2019. שלושים וארבע שנים לפני כן וינס (ג'יימס פרנקו) ישב בדיינר שלו ושאל לאן נעלמו כל הקבועים. ליאון ענה: "כשהייתי ילד בכפר, כשמישהו שהכרתי מת, שאלתי את אמא שלי לאן הם הולכים. היא אמרה, 'הם הולכים אל זרועות הזמן'".

במשך כל ימיה של "הצמד", הדרמה של דיוויד סיימון וג'ורג' פלקאנוס על עליית הפורנו בניו-יורק החל מתחילת שנות השבעים, הטיימס סקוור נראה כמו רוח רפאים של מה שכבר איננו. הד עכור ומטונף, זורח באורות נאון, של דחויי החברה שנגרפו אל פינה אחרת כדי לפנות את מקומם למיזמים עסקיים, אטרקציות תיירותיות ופרסומות ענק.

"הדוס", רחוב 42 במנהטן, היה אז מעוז הזונות, הסרסורים, חנויות המין, בתי קולנוע סליזיים, ובכך היה גם מפלטם של המוקעים - הומואים, טרנסים, סתם אנשים שלא מוצאים את מקומם בעולם. במקום הזה התייחסו אליהם כאל בני אדם, לפחות מדי פעם. אם נכנסו לדיינר של ליאון, או לבר של וינס, ה"היי האט", או למועדון שהקים בהמשך, הם מצאו שם רעות. "הבר הזה בשכונה הזו - המקום הזה הוא טוב מוחלט", לורטה אמרה לאבי. בדיינר של ליאון היו יושבים גם הם וגם שוטרי המקוף. כאשר כחולי המדים היו אוספים את הזונות למעצר לשם מראית עין ב"הו פטרול", כולם היו מזמינים ביחד אוכל.

את ההדים האלה פגש וינסנט כשיצא מהמלון שלו במאי 2019 בלב טיימס סקוור ההומה. חבריו ואשמותיו של וינסנט ליוו אותו בדרכו. כל האנשים שכבר אינם, שהלכו אל זרועות הזמן, קורבנות ימיה השמחים של קהילת שוליים שפגה ואיבדה כל כך הרבה מאנשיה. לאיידס, לסמים, לטריפת נפש, לרצח מידיו של לקוח אלים או עמית בוגדני או סרסור לשעבר או שותף עסקי זועם. פרנקי (אף הוא בגילומו של ג'יימס פרנקו), האח שהשאיר מאחור, בניו יורק, נדון לתהילה, צעיר ויפה כמו שווינס היה פעם, מלווה אותו גם מחוץ לשם.

יותר מכל דבר אחר, האפילוג של "הצמד" הזכיר את סופה של "עמוק באדמה". גם היא הסתיימה עם כמה דקות נפרדות מיתר העלילה, קפצה קדימה בזמן והציגה את גורלותיהם הסופיים של כל גיבוריה. התוצאה הייתה אחד הסיקוונסים המרגשים ביותר בטלוויזיה אי פעם, שהפך את הפינאלה של "עמוק באדמה" לאחת הזכורות בתולדות המדיום. ספק אם "הצמד" - בהיותה סדרה של דיוויד סיימון, כלומר כזו שמשייטת מתחת לרדאר - תיזכר באותה מידה, אבל הדקות האחרונות שלה אפיות, מלאות חמלה ומועכות-לב כמעט באותה מידה.

הסוף הזה הוא החריג ביותר בגוף היצירה של דיוויד סיימון. "הסמויה", "טרמיי", וגם המיני-סדרות "הפינה", "דור מזוין" ו"דרוש גיבור" - כולן הסתיימו באופן דומה, עם מונטאז' מוזיקלי שסיכם את האירועים ואת סיפורי הדמויות. גם מעבר לסטייה הפעם מהתבנית הקבועה של הסיומת, הריאליזם שתמיד היה נר לרגליו של סיימון נפקד מהאפילוג של "הצמד". אולם היה לכך סימן מקדים כבר לפני מספר פרקים. כאשר לורי מדיסון (אמילי מיד) חזרה אל המלונית שלה בלילה בסוף יום עבודה וחשבה שאיש זר עוקב אחריה והולם על דלת חדרה. כל ההתרחשות הזו התבררה כפרי דמיונה. פָּרָנויות לגיטימיות וסמים יצרו שדים שארבו לה בכל פינה. לא פלא אולי שסופה של "הצמד" מתקשר לרגע ההוא. כאשר וינסנט הקשיש פוסע בשדרה ופוגש בלורי ובסי סי, המבט שלה מאשים ומתחנן בה בעת. היא נדה בראשה כשהוא מתרחק, מבטו מושפל. שוב הוא לא מציל אותה.

המצפון של וינס נוקף כי הוא יודע שגם הוא תרם לדחיקתה של לורי אל מעבר לקצה. כאשר הגיעה לביקור בניו יורק, המקום שהיה עבורה בית במשך הרבה שנים, השניים כמעט שכבו. בשלב שבאה לרדת לו והוא הוציא קונדום ליתר ביטחון, לורי הבינה שאפילו הוא, האיש טוב הלב שמקפיד לפתוח את שעריו לכל האנשים בלי להפלות, רואה בה רק שחקנית פורנו. גם הקהילה הזו שלורי הייתה חלק ממנה, שווינס הוא ממייצגיה הגדולים, זו שאיפשרה לה להיות בן אדם גם כשהייתה זונה, כבר איננה מקום המפלט שהייתה.

כמו שאמר אז מייק, "הן אף פעם לא יכולות לחזור הביתה". לאורך העונה האחרונה זו הייתה אמת מהדהדת שחזרה במספר וריאציות. אביה של מליסה בא לאסוף אותה, אך לבסוף היא חזרה אל העיר. קנדי (מגי ג'ילנהול) איבדה את אמה ובכך את הקשר היחיד עם המקום שבו גדלה. בנה שלה איבד את דרכו לא מעט מפאת הכיוון שהיא בחרה בחיים. עוד לפניהן אשלי חזרה בשמה האמיתי, דורותי, כפעילה לטובת עובדות הרחוב, אבל לא הייתה יכולה לעצור בעד עצמה מלהתעמת עם סי סי. לעומתן, עבור לורי היעדרו של הבית הוא הכי מובהק ועצום וכבד כמו משקולת. אין בית לחזור אליו, פשוטו כמשמעו. המבנה עצמו נטוש ומסוגר. לא נותר לה אף בן משפחה, מישהו שאפשר אפילו לנסות לתקן איתו את מה שנשבר. יש רק אותה, והיא רק דבר אחד.

חודשים אחרי כן לורי הגיעה אל קנדי בדרך לא דרך, והבמאית - או יוצרת פורנו, כמו שהיא מקפידה להדגיש - עשתה איתה את מה שעשה בעבר וינס: התייחסה אליה כאל זונה, כשכל מה שלורי רצתה, כל מה שהייתה צריכה, זה שיראו בה בנאדם. קנדי ראתה עד כמה היא אבודה, עד כמה היא מייחלת לגאולה שתוציא אותה מזה - משהו שלורי אמרה לה בפירוש כשציינה את האודישן שעשתה לסרט אמיתי. אולם דבר אחד עמד לנגד עיניה של קנדי: שימור של משהו שכבר פס מהעולם שהיא פועלת בו, סרט הארט-פורנו שלה. ובמקום לומר ללורי, "יודעת מה, זה לא חשוב. טוב שחזרת, טוב לראות אותך. תישני על הספה" - היא רואה בה שחקנית פורנו. וכששאלה את לורי לשמה האמיתי, היא לא חשפה אותו, כי איך הוא קשור עכשיו במסגרת הקיום הזה שלה כישות שהיא רק משהו אחר.

אז לורי הלכה בשדרה הזו שהיא ואנחנו מכירים טוב כל כך, שראתה גם ככה המון טרגדיות, ורצתה לשנוא את עצמה אפילו יותר. רצתה לדחוף את האומץ שלה אל לאן שהוא צריך להגיע. היא גבתה סכום מגוחך ביחס למעמד שלה ככוכבת, והאלמוני אסיר התודה זיין אותה במלון קצת כמו במפגש האחרון שלה עם סיסי, שאנס אותה וזרק עליה כסף ואמר לה שלא תשכח מה היא באמת. והלקוח הלך והשאיר את האתנן המגוחך הזה, ולורי כמעט הסניפה קוק אך בסוף לא. היא הוציאה את האקדח מהתיק ועשתה את מה שעשתה בדעה צלולה ובלב ריק ובשמה האמיתי.

"אני בתוך זה כל כך הרבה זמן עד שאני כבר לא יודעת מה זה"
(קנדי/איילין)

האירוניה העצובה בכל הדבר הזה, כפי שמתברר, היא שבסופו של דבר קנדי הסירה את קטעי הזיונים מהסרט. בפתח הפרק האחרון, כשהיא מדברת עם שני השחקנים שלה שחוששים מהצילומים הגראפיים והמחוספסים, היא בעדינות ובתסכול מכה על חטא על מה שעשתה עם לורי. עלילת הסרט טראגית, היא אומרת להם, "אין הרבה טרגדיה בפורנו". איזה משפט מהמם, שכולא בתוכו את הדיסוננס הגדול של כל הדבר הזה. אולם טרגדיה מסוימת מנקרת בירכתי מוחה, והיא אומרת להם, "יש אנשים שחושבים שהם בסדר, אבל הם מרמים את עצמם". יותר נכון לומר שקנדי היא זו שרימתה את עצמה בנוגע ללורי.

בתקופה שלורי ביקרה בניו יורק חודשים לפני כן, בפרק הרביעי של העונה, איילין נאלצה להתעמת עם אנדריאה דבורקין, הפעילה המרשימה (והאמיתית) מ"נשים נגד פורנוגרפיה". המילים שלה מהדהדות עכשיו יותר מאשר בשעתו, כשסימנה את ההצלחה של קנדי לעבור אל אחורי המצלמה כדוגמה לא מייצגת שפוגעת במאבק נגד הפגיעה בנשים. "האנקדוטלי לא עוזר לנו כאן, האנקדוטלי הוא הבעיה, כי על כל פרוצה שחושבת שהיא יכולה לנהל את ההסחרה שלה, יש עשרים שלא יכולות... את חזקה. זה מאוד טוב לך, קנדי או ארלין או איך שלא קוראים לך. אך כמה נשים שאת מכירה שעשו את מה שאת עשית והתוצאה שלהם הייתה כמו שלך? איפה הן עכשיו? ומצבן של כמה השתפר בזכות העולם החדש והנועז הזה, ומצבן של כמה הורע?".

נדרש לא מעט כדי לרכך את קשיות עורפה של קנדי. אפילו בן הזוג שלה לא מצליח לעשות את זה. היא נעתרה להצעה לשחק פעם נוספת מול המצלמה, עשתה גיג נוסף כדי לממן את הסרט שלה, אולם לא הסכימה בשום פנים ואופן שהאנק ישקיע כסף בסרט, כי זה גורם לה להרגיש כמו זונה גם בחייה הפרטיים. זה בסדר להיות זונה בפועל, או שחקנית פורנו, אבל לא איתו. אלה שני עולמות שאיילין מפרידה ביניהם, והיא אינה מתביישת באף אחד מהצדדים, פשוט כי זו הייתה הדרך שלה להתחשל בשנים שלה ברחוב, "נורמלי זה שקר", כדבריה.

עצם היכולת שלה לבחור היא גאוותה, וזאת הסיבה שמעולם לא נעתרה לחסותו של סרסור, גם במחיר האלימות שחוותה. זהו חוסר פשרות שנובע מחיים שבבסיסם הם פשרה אחת גדולה. כזו שמובילה אותה להיעתר בקלות יתרה לשורה נוספת של סצנות פורנו משפילות. המעמד החדש שלה, הכוכבות שלה, הניסיון שלה - כלום לא משנה כאן. היא רק שחקנית פורנו שהולכים לגמור לה על הפנים. איזו רוח ספורטיבית יש לה. "כשאתה חי מספיק זמן בלי גאווה אתה תיקח את מה שאתה יכול", היא אומרת להאנק לפני שהם נפרדים.

וככלות הכל, דבורקין, לורי, האנק, הארווי, המלצרית שהפכה לגיבורת סרטה - כולם שחקו אט אט את ההתנגדות של איילין. לא מדובר רק בנשים מסוגה של איילין וחברותיה, באבות ששרטו לנצח את הבנות שלהן ודחפו אותן אל העיר הקודרת והמושחתת. "זאת לא האמת שלי. זה כל העולם המזוין", היא הבינה אז, בפרק השישי של העונה, בשיחה עם הארווי. "מה שגברים רוצים... לא, מה שהם ישלמו עבורו - זה הופך להיות העולם. וכולנו זונות בגלל זה".

הכוחות הקפיטליסטים שהפכו את הפורנו לחוקי בראשית שנות השבעים, שמיסדו את הזנות במכוני העיסוי כדי להציג רחובות נקיים ומהוגנים, הם גם אלה שמנקים את הדוס באמצע שנות השמונים לטובת מלונות יוקרה. ואילו אידיאל חופש הביטוי שאיפשר לזה לצמוח, ניגף עכשיו בפני אמתלות של בריאות הציבור. באורח כל כך אופייני לעולם הציני הזה, אפילו מגפת האיידס הופכת לכלי בשירות ההזדמנות העסקית - ג'ין גולדמן (לוק קירבי) מצליח לסגור סוף סוף את כל המקומות המפוקפקים האלה. האנשים הקטנים, הנשים הקטנות, הם פיונים במשחק שלהם. הזימה שהתנקזה אז בדוס, גברים במעילי גשם צופים בפורנו ומאוננים בתוך תאי הצצה, זמינה עכשיו תמורת 13 דולר בלב המיינסטרים הסטרילי בין שלל הקטגוריות לצפייה במלון היוקרתי שווינס הקשיש שוהה בו. בניואנסים מציינת "הצמד" בסופה את התפתחות העולם שפועל על פי מה שגברים מוכנים לשלם עליו, כולל שפחות מין מיובאות מרוסיה.

"בערבי הקיץ / הקמנו חבורה עולצת / בנים ובנות ביחד / היינו שרים ורוקדים"
(מתוך "מדרכות ניו יורק")

בריאיון עם אלן ספינוול לרולינג סטון לפני כשבוע אמר דיוויד סיימון: "לפעמים אנחנו בחדר הכותבים ואנחנו מנסים להגיד משהו פוליטי באמצעות דמויות, ולעתים קרובות מאבדים את העובדה שעל הדמות למלא חלל שהדמות מבינה. כל הדידקטיות של 'אנחנו רוצים להגיד את זה על תעשיית המין, אנחנו רוצים להגיד את זה על מיזוגניה, אנחנו רוצים להגיד את זה על שליטה', נהדר. אבל ברמה מסוימת, לורי צריכה להיות מוסברת ללורי. והיה רגע מתישהו בעונה הראשונה שבה אמילי מיד אמרה, 'היא רק ממש רוצה להיות נאהבת', וזה פיצח את זה. זה היה חבורת כותבים שיושבים עם שרטוטים על הלוח ואמרנו, 'אה כן. גם זה. שיט'".

אחרי שתי עונות נפלאות של "הצמד", מתוכן השנייה חזקה במיוחד, דווקא בשלישית הדברים האלה של סיימון ניכרו מאי פעם. היא הייתה נגועה ביותר מדי מטיפנות, דברים שנשמעים כאילו נכתבו בתסריט ולא כמשהו שאנשים אומרים. היא הייתה חסרה משהו שיחפה על היעדרן של דמויות רבות עוצמה כמו סי סי, לארי בראון ודרלין. היא הפכה את אבי לדמות קרטונית מוסרנית בלתי נסבלת, וגם איילין הייתה קרובה לזה לא פעם מהצד השני, לא מעט בשל המשחק של מגי ג'ילנהול, שבעבר היה מדויק מאוד ועם הצמיחה של דמותה הפך למנייריסטי עד כאב. לפעמים היה נדמה ש"הצמד" כמעט פועלת על אוטומט (המוות של פרנקי היה ברור בערך מהפרק הראשון של העונה), מציבה נקודות עלילתיות כדי שתוכל להציף ביניהן את המסר.

ואף על פי כן, בין לבין הציגה "הצמד" לא מעט רגעים מופלאים ומרגשים, בעיקר בחלקה השני של העונה, ששורשיהם נטועים בראשית ימי הסדרה ובדמויות עצמן ועל כן הופכים אותה לשלמה. היא סיפקה סיומת הולמת לסיפור הן במאקרו והן במיקרו, ועם הסוף היפהפה שלה עיגנה את מקומה כיצירה הטובה והשלמה ביותר של דיוויד סיימון אחרי "הסמויה". סדרה שהאנישה את הנשים והגברים שמאחורי ומסביב ומנגד לתעשיית המין, תיארה את האחווה והקסם שבין הניצול והייאוש. הפיחה מחדש חיים בתפוח הגדול של פעם, העיר המסוכנת, האדג'ית, המכילה, שבין כתליה ועונותיה המתחלפות מצאו דייריה הפגומים בית ומשפחה חלופיים, נשמות אבודות שעדיין פוקדות את מדרכות טיימס סקוור.

אם וינס פוגש רק את האנשים שמתו, המשמעות היא שהדמויות המרכזיות הבאות עדיין בחיים ב-2019: גרושתו אנדריאה, דרלין, מליסה, לורטה, לארי בראון, ברברה (הזונה שנתפסה עם הסמים של לארי ונכלאה), אלסטון, ברניס, איירין וכמובן אבי שראינו בפועל. אולי גם ג'ין והארווי, אבל הם לא היו חלק מחייו של וינס.

השיר שמלווה את הליכת הערב של וינסנט ב-2019 הוא "מדרכות ניו יורק" בביצוע של בלונדי, שגם אמונים על הפתיח בעונה השלישית. השיר עצמו נכתב כבר ב-1894 והפך להמנון על-זמני שמעלה על נס את רוחה של העיר. מלבד בלונדי ביצעו אותו לאורך השנים בין היתר הגרייטפול דד, מל טורמה ודיוק אלינגטון.

עד כמה שהדקות האחרונות היו יפהפיות, ועד כמה שהמשחק של פרנקו נפלא לאורך הסדרה - למעשה בעיניי זה תפקיד חייו - כאיש זקן ושפוף הוא היה רחוק מלשכנע, למרבה הצער. גם האיפור לא ממש עזר.

האיש ברחוב שווינסנט צוחק על החולצה שלו בפרק האחרון היה סוכן ההימורים של פרנקי ז"ל - אחד מהם, על כל פנים - והסצנה כולה היא מחווה לסצנה דומה בפרק הראשון של הסדרה, שגם בה הוא לבש חולצה מגונדרת מדי. בשעתו פרנקי שאל אותו אם טס במיוחד לפוארטו ריקו כדי לקנות את החולצה ואמר שלאחותו יש בדיוק כזו. הפעם התאום שלו אומר לאיש שהוא צריך לקנות עוד אחת כמו זו שהוא לובש עכשיו כדי שהוא יוכל לחרבן על הראשונה ואז לעטוף את זה עם השנייה.

פרנקי השחור… סליחה - פשוט פרנק - עובר לבולטימור כדי לעזור לבן דודו ניית'ן שגר בשיכון לקסינגטון טרס בצד המערבי. קשה להאמין שלא מדובר בקריצה ל"הסמויה" - ניית'ן ברקסדייל היווה השראה לדמותו של אייבון ברקסדייל בסמויה, והכינוי שלו גם הוענק לדמות אחרת, בודי.