איגי דיין? ככה פתאום הוא מוציא ספר? איגי דיין, זה לא המתופף המצוין ההוא ממשינה? מה לילד הנצחי הזה ולספרות? איפה ומתי זה התחיל בכלל?
"חוה", רומן הביכורים של איגי דיין שנפל לידיי אי שם בספטמבר, תפס אותי קצת לא מוכן, למען האמת. לא היה שום סימן מקדים לכך שמכל המוזיקאים בישראל דווקא דיין יהיה זה שיוציא את הרומן הבא. ההגיג לא נכתב מתוך זלזול, חלילה, רק מתוך הפתעה כנה. הרי לא מעט מוזיקאים בישראל ובעולם כבר כתבו ספרים, רק שאיגי, השתקן הנצחי (כבר בן 53, תאמינו או לא), הבליח מהחשכה בפתאומיות מוחלטת.
הוא בעצמו מודה שההיריון הזה לא היה מתוכנן. בראיון למורן שריר מ"הארץ" סיפר דיין שהקליד את "חוה" באייפון: "לא הודיתי שאני בכלל עושה את זה", סיפר, "אני כמעט ולא קורא בכלל. אז אתה שואל את עצמך - אני אציג את זה ביחד עם כל אלה שעושים את זה באמת? שמבינים בזה באמת?"
אז כן, הוא העז ועשה את זה באמת. לאחר התלבטות ארוכה הוציא את "חוה", סיפור על שתי נערות אבודות שמתפתח לרומן פתלתל על נערות קודרת, אלימות, סמים, אונס במשפחה, גזענות וכל מה שמהווה חלק מהנוף הכאוב של מדינת ישראל ב-40 השנים האחרונות, כשהוא שוזר גם סממנים אוטוביוגרפיים. הספר כתוב מנקודות מבט כאובות של מספר גיבורים הנמצאים במשבר בשלבים שונים של חייהם: שרה שנאנסה על ידי החבר של אמה, דוני שברח לסצנת הפאנק והסמים בלונדון, נל שנישאה למיכה המבוגר ממנה ביותר מ-25 שנה ועוד.
אולי שימוש בטלפון יכול להעיד על חפיפניקיות מסוימת, במיוחד בבחירת המילים, הרי בשביל מה המציאו את האוטו-קורקט, אבל המציאות במקרה הזה שונה. דיין שוזר משפטים בשפה גבוהה כנמוכה, ולפחות מבחינה לשונית מספק מוצר מתקבל על הדעת ואפילו מעבר לכך. פה ושם יש דימויים מאולצים, אבל צורת הביטוי של דיין היא נקודת חוזקה גדולה של הספר הזה. מה שמפיל אותו הוא הסיפורת עצמה. שטף הקריאה נתקל בהתנגדויות חזקות ואחרי פתיחה חזקה דיין הולך לאיבוד בשלב מוקדם יחסית. שרה, למשל, היא דמות מעניינת. הוא בנה אותה יפה, מצליח ליצור חיבור רגשי, אבל רגע לפני שהוא יורד לעומק הדמות היא נעלמת כמעט כליל מהסיפור ואיתה גם רמת העניין.
אחרי ההתפוגגות המהירה של שרה לא הצלחתי למצוא את עצמי מתעניין בדמויות האחרות. לו החזיקה לכל אורך הרומן והן היו סביבה, מילא, אך בהמשך עוברת דמותו של דוני אחדות, צעיר במשבר זהות, לקדמת הבמה. רק שדוני לא ממש מצליח לעניין. קצת אירוני שדווקא הוא, האיש שדיין מודה שנגזר מחייו שלו, פחות מצליח לשכנע משרה. בכל אופן, אחרי כשליש הדרך "חוה" פשוט הולך לאיבוד, וסגנון כתיבה לא יכול לבדו להחזיק רומן.
זו הבעיה של "חוה", היותו ספר יפה אך ברובו ריק מתוכן, ממש כמו חנויות גאדג'טים לגברים - הרבה דברים שמושכים את העין, שום דבר מעניין באמת כדי לקחת הביתה. לא אחת מצאתי את עצמי מתאמץ קשות לחזור אליו, הכי רחוק מה"לא תוכלו להניח מהיד" הקלישאתי של מבקרי הספרות. כנראה שלכתיבה דרך סמארטפון בכל זאת יש מחיר מסוים.
אם אכן דיין לא מרבה לקרוא וזה מה שיצא לו ברומן הראשון, יש סיכוי שהספר הבא שלו, אם יחליט לכתוב עוד אחד, יתקרב לכיוון של מאסטרפיס, הכישרון בהחלט נמצא שם. בתור ניסוי על יבש התוצאה טובה מאוד בואך מעולה, אבל בתור רומן "אמיתי" שיוצא לאור מדובר במוצר בוסרי מאוד, נטול קוהרנטיות ומלא במעצורי קריאה.
"חוה" / איגי דיין. עם עובד, 276 עמודים.