יש אנשי קולנוע שמוציאים סרט אחד חדש כל שנה או שנתיים, והכמות באה על חשבון האיכות. סלין שיאמה עובדת בצורה איטית ומחושבת, אבל זה לא מנע ממנה להפוך לאחת התסריטאיות-במאיות האירופאיות הטובות והחשובות בדורנו. בעשור וחצי האחרון היא הוציאה תחת ידיה רק ארבעה סרטים באורך מלא, אבל כל אחד מהם התגלה כפנינה - מ"חבצלות מים", עבודת הביכורים שלה, דרך "טום בוי" ו"חבורת בנות", ועד "דיוקן של נערה עולה באש", שעלה כאן בסוף השבוע האחרון, נישא על גל של ביקורות משתפכות ועיטורים, בהם פרס התסריט הטוב ביותר בפסטיבל קאן האחרון.
שיאמה מיטיבה לכתוב מחדש חוקים של ז'אנרים קולנועיים נדושים, ולהביא להם נקודת מבט חדשה. ב"חבורת בנות" מ-2013, למשל, היא לקחה סוגה שתמיד התאפיינה בגבריות רעילה במיוחד, דרמת הפרברים הפריזאית, והציגה אותה מזווית אחרת - של נערה שחורה, הסובלת מדיכוי כפול בגלל המגדר ובגלל הגזע שלה. ב"דיוקן של נערה באש" היא לוקחת את אחת הקונבנציות הכי שחוקות בעולם האמנות, הרומנטיזציה של הקשר בין האמן למודל שלו, ומשחקת איתה בצורה מקורית ומרתקת.
בסרטים קודמים, מ"דוגמנית עירום" ועד סצינות המידול ב"טיטניק", האמן היה גבר והמודל שלו אישה. כאן, שתיהן נשים. העלילה מתרחשת בצרפת של המאה ה-18, ויש לה אופי קאמרי, ושתי גיבורות בלבד. האחת היא אצילה, שאמה מבקשת לחתן אותה בנישואי תועלת לאציל אחר, בה אין לה כל עניין. כדי להגדיל את פוטנציאל החיתון שלה, האם מזמינה למקום ציירת שתכין דיוקן שלה, ומשאירה את השתיים לנפשן.
וכך, מבלות השתיים כמה ימים יחדיו, שיאפשרו להן ולנו להרהר בשאלה איך היה נראה העולם בלי מעמדות ובלי פטריארכיה. הניצוצות כאן אינטלקטואליים ורומנטיים באותה מידה, ומעבר לכך שהסרט יכול לשמש בסיס לשלל עבודות סמינר, הוא מספק חווית צפייה מרגשת להפליא. הנערה עולה באש, וכך גם הלב של הצופים והצופות.
בסרט מככבות נעמי מרלן ואדל האנל, שכיכבה גם ב"חבצלות מים" של סיאמה ולאחר מכן היתה איתה בזוגיות ארוכה. השבוע אילצה את צרפת להתמודד עם האדישות המקוממת שלה לקמפיין ה-MeToo, כשחשפה כי הבמאי כריסטוף רוג'יה תקף אותה מינית באופן שיטתי בילדותה. פגשתי אותה לריאיון בפסטיבל קאן האחרון, מיד לאחר הפרמיירה המוצלחת של "דיוקן של נערה עולה באש", ומיד לאחר שקמה מן הספה שמולי, התיישבה עליה הבמאית.
"הרעיון לסרט עלה לי מיד אחרי שסיימתי את 'חבורת בנות', אבל עברו שלוש שנים עד שבכלל התחלתי לכתוב אותו", אומרת סיאמה בריאיון לוואלה! תרבות. "הדבר הראשון שעלה לי לראש היה השם הזה, 'דיוקן של נערה עולה באש'. אחר כך חשבתי על דמות של אישה שמציירת, ומה שבא מאוחר יותר ושיחרר את תהליך הכתיבה היה הרעיון שהאם לא מספרת לבתה לשם איזו מטרה הזמינה את האמנית, והציירת צריכה לפעול בהסתר.
"לקח לי הרבה זמן להבין איך לכתוב את התסריט. הייתי צריך למצוא את הדרך לספר סיפור על אהבה ועל זיכרון של אהבה, להבין איך להשתמש באמצעי המבע כדי לדבר על תסכול, על המתנה, על הדדיות ועל התאהבות ואיך לבטא את העוצמה המלאה של סיפור האהבה ולחבר בין כל התשוקות, למצוא את האלכימיה בין דיאלוג בין אוהבות ושיח על אהבה".
לאורך כל הסרט, יש רק שתי דמויות של גברים וזמן המסך המצטבר שלהם הוא דקה לכל היותר.
"זה חלק מהעניין. יש גבר בהתחלה ויש גבר בסוף, וכשהוא מופיע שוב, שמתי לב שהקהל קופץ כמו בסרט אימה. לא רציתי לבזבז זמן בסיפור על הדומיננטיות הגברית, וזה היה בלתי נמנע אם הייתי מוסיפה דמות של גבר למשוואה. לא רציתי סיפור על הבלתי אפשרי, בתוך כללים של עולם שאנחנו כבר מכירות היטב, ולא רציתי שהגיבורות יהיו בקונפליקט עם הסדר הישן, אלא שיהיו בעולם שבו הכל אפשרי. אם מתחילים לערב את הפטריארכיה, זה נהיה סיפור עם קונבנציות מוכרות וקונפליקטים מוכרים, אבל העדפתי לספר משהו שעוד לא סופר. הסרט הוא הצהרה פוליטית, הוא מניפסט. אני לא מחפשת לאזן את הדברים, אלא להפך - לערער לחלוטין את הסדר הישן".
ואיך איזנת בין הממד הרומנטי והאינטלקטואלי של הסרט?
"רציתי שהדיאלוג יהיה גם וגם. שהתשוקה ביניהן תתבסס גם על הערכה הדדית. אני אוהבת את הקונבנציה הקולנועית של אהבה ממבט ראשון, אבל רציתי לשחק איתה, שהיא תתפתח מתוך פינג-פונג אינטנסיבי בין הגיבורות. הדיון שהן מנהלות מתחבר להרבה מן השאלות שהיו נפוצות אז - האם דיוקן שלך מאפשר לחמוק מהמוות או שדווקא יש בו משהו שכולא אותך בתוך התמונה לעד? האם צריך לצייר מישהו באופן אידילי או בצורה שמציגה גם את חסרונותיו?"
האם הציורים שיש בסרט מתבססים על עבודות אמנות מהתקופה?
"עשינו תחקיר נרחב על ציירות נשים במאה ה-18. הכרתי רק שלוש-ארבע, אבל דרך העבודה על הסרט גיליתי עוד עשרות. זו היתה תקופה של שחרור מבחינת הקול הנשי, והסצינה האמנותית שלהן היתה שוקקת, מה עוד שאחד הדברים היחידים שהן היו מורשות לצייר זה דיוקנאות, שהיו אז באופנה. עם הזמן, ההיסטוריה של האמנות מחקה אותן, ובכך מחקו לא רק את הציורים, אלא גם את מה שתיארו - אישה שמקבלת מחזור, אישה שחוה הפלה, אישה שמתאהבת. אני מקווה שהסרט מתקן במשהו את העוול הזה, ולכן מבחינתי הוא לא מתרחש בעבר, כי הסיפור שיש בו עוד לא סופר, גם לא בהווה".
איך עבדת על הליהוק? עם אדל האנל כבר עבדת בעבר, אבל עם נעמי מרלן לא, והיא מצוינת אבל לא כל כך מוכרת, גם לא בצרפת.
"מה שהיה לי חשוב זה שיהיה בין שתי הדמויות שיוויון מוחלט. שלא תהיה אחת שצעירה יותר או גבוהה יותר. שהן יהיו באותה אינטנסיביות, באותה דומיננטיות, שיעמדו על אותו קו רוחב".
עבדת כאן שוב עם המוזיקאי הצרפתי הידוע כ-Para One. כרגיל התוצאה מצוינת, אם כי מדובר רק בקטע אחד. נוסף לכך גם יש כאן קטע של ויוואלדי, ומעבר לכך אין מוזיקה בסרט.
"כן, אבל זה שאין מוזיקה לא אומר שאין מחשבה על מוזיקה. זה קצת מלחיץ לעשות סרט על אהבה בלי מוזיקה, כי שני הדברים די הולכים ביחד, אבל זה בגלל הקונטקסט: הסרט מתרחש בתקופה בה אמנות היא לא בהכרח דבר זמין, בטח לא לנשים, ורציתי שגם הקהל ירגיש את התסכול שלהן, ומנגד את התפרצות הרגשות כשהאמנות סוף כל סוף נוכחת בחייהן".
"דיוקן של נערה עולה באש" זה שם יוצא דופן - יפה, מופשט ואניגמטי. זה תמיד היה השם מבחינתך?
"תמיד. זה השם שהתנוסס על העמוד הראשון של התסריט, גם כשלא היו בו עמודים אחרים. השם הזה הדריך אותי לאורך הכתיבה. הייתי צריכה לשמור על המהות שלו, אבל גם להזין משהו בתוכה כדי לצקת לה תוכן. מאיפה השם הזה בא לי? אין לי מושג, זה מסתורי".
איך את מרגישה עם כל הדיבורים על כך שהסרט יזכה בפרסים?
"פרס מבחינתי הוא דבר פוליטי, כי הרי כל כך מעט נשים זכו בפרסים קולנועיים לאורך השנים. אם אקבל פרס, זה לא יהיה רק בשבילי, אלא גם בשביל כל האחרות, כסמל להרבה דברים".