"אם יש חיים על מאדים, קוראים שם ספרים של טוני מוריסון כדי להבין מה זה להיות בן אדם". משפט זה, אותו אומרת אשת הרוח פארה גריפין, הוא רק אחד מן הציטוטים היפהפיים המעטרים את "טוני מוריסון: חלקי חיי", שהקרנת הבכורה שלו התקיימה במסגרת פסטיבל סאנדנס בחודש ינואר האחרון, כשבעה חודשים לפני מותה של הסופרת, כלת פרס נובל.
בסוף השבוע, יוצג הדוקו בהקרנת בכורה מקומית במסגרת פסטיבל דוקאביב גליל, ובחודשים הקרובים יעלה לשידור טלוויזיוני ב-yes דוקו. הצפייה בו מומלצת ביותר, שכן הוא יפהפה, מרגש ומאיר עיניים, ומצליח להעביר אל הבד את קולה ואת קסמה הייחודיים של הסופרת המהוללת ופורצת הדרך.
את הסרט ביים טימותי גרינפילד-סנדרס, שידוע בעיקר כצלם סטילס ובמסגרת זו נוצר גם הקשר ארוך השנים שלו עם מוריסון. "הכרתי אותה לראשונה כקורא, כבר כשהוציאה את ספרה הראשון 'העין הכי כחולה', בסוף שנות השבעים", הוא מספר בריאיון לוואלה! תרבות לרגל הקרנת סרטו בישראל. "בזכות הקריאה בו, הבנתי לראשונה איזה כוח יש לספרות ואיך היא יכולה לפתוח לך חלונות לעולמות אחרים. כמה שנים לאחר מכן, ב-1981, פגשתי אותה גם באופן אישי, כי היא הגיעה לסטודיו שלי בניו יורק לצילום דיוקנאות שלה, ואז נעשינו חברים טובים ושמרנו על קשר חם והדוק. לאורך כל השנים היא לא כתבה אוטוביוגרפיה וגם לא רצתה שיכתבו עליה ביוגרפיות, אבל דווקא בפרויקט שלי היא תמכה. אולי כי הבינה את הכוח של הקולנוע, אולי כי חשבה שסרט, בניגוד לספר, יכול לחשוף אותה לקהלים שלא מכירים אותה, ואולי פשוט בזכות כושר השכנוע שלי".
אם לחזור אחורה, מה אתה זוכר מהמפגש הראשון עם טוני מוריסון?
"שני דברים - אחד, שעישנה מקטרת. והדבר השני: בדרך כלל, הייתי צריך לעבוד קשה כדי לגרום לאנשים להרגיש בנוח מול המצלמה. טוני היתה נינוחה באופן חריג והיתה מאוד בטוחה בעצמה".
זה מזכיר לי קטע בסרט. התקשורת עטה על מוריסון אחרי הבשורה שזכתה בנובל ב-1993 ושואלים אותה למה העניקו לה את הפרס, ברמיזה כמובן שזה קרה בגלל היותה אישה שחורה, והיא עונה "כי אני כותבת טוב". היו לה הרבה תכונות. צניעות מזויפת לא היתה אחת מהן.
"אני מאוד אוהב את הקטע הזה. אם גבר היה מדבר כך, אולי לא היינו מופתעים, אבל אנחנו פחות רגילים לשמוע נשים מרשות לעצמן לדבר בביטחון כזה. הייתי בכמה הקרנות פומביות של הסרט, ותמיד צוחקים בקטע הזה".
איזה עוד תגובות מעניינות חווית בהקרנות פומביות של הסרט?
"בסוף אחת ההקרנות, אישה שחורה נותרה במושב כמה דקות לאחר תום הצפייה, ואז הסתובבה לעברנו בבכי. היא אמרה שקשה לה לשלוט בעצמה, כי הסרט נגע בה ברמות העמוקות ביותר. היא הסבירה שהוא מטפל בכל הסוגיות שמעסיקות אותה - גזע, זהות, דיכוי, שחרור, והיה מפעים לבחון אותן דרך העיניים של טוני. אני חושב שהסרט לא מנסה לכתוב את הביוגרפיה של טוני, אלא להשתמש בה כדי להרהר בשאלות גדולות יותר".
בצד הקריירה המפוארת שלה כסופרת, טוני מוריסון חבשה גם כובעים נוספים, ועבדה בין השאר כעורכת ספרים וכמרצה לספרות. הדוקו מתמקד בהיותה אדם קורא לא פחות מאשר אדם כותב, עוד מילדותה, כילדה באוהיו של שנות השלושים. "הקריאה היתה מבחינתה מעשה רדיקלי, כי באותה תקופה עשו הכל כדי למנוע משחורים לקרוא", אומר הבמאי. "לסבא שלה היה ספר אחד בלבד בבית - התנ"ך, כי זה הספר היחיד שהוא הורשה להחזיק".
עוד קטע נהדר בסרט: טוני מספרת על העבודה הראשונה שלה בספרייה, כמי שמחזירה כותרים מעגלת הספרים בחזרה למדף, ואומרת שהיתה מאוד גרועה בזה, כי היתה נעצרת לקרוא כל ספר שהרימה מהעגלה בדרך למדפים.
"זה קטע נהדר. טוני קראה כל ספר שהיה בספרייה. עניין אותה לחקור את הדרכים השונות שסופרים שונים מבטאים אותו רעיון. זה היה מרתק בעיניה".
מה הדבר שהכי הפתיע אותך לגלות במהלך התחקיר והעבודה על הסרט?
"אמנם הכרתי את טוני עשרות שנים, אבל הקשר בינינו היה חברי - ארוחות ערב, סשנים של צילומים. העבודה על הסרט איפשרה לי להכיר אותה בצורה אחרת והיה המון מה לגלות, כי החיים שלה היו כל כך עשירים. טוני היתה אדיבה להפליא והעניקה לנו גישה לארכיונים שלה. כך למשל, גילינו שלפני כתיבת 'חמדת' היא הכינה דיאגרמות מפורטות בהן שרטטה את המבנה שלו. הראש שלה היה מסודר בצורה בלתי רגילה".
חששת מהתגובה שלה לסרט?
"(צוחק), לא חששתי, כי ידעתי שזה סרט מאוד חזק. הראיתי אותו לטוני לפני הבכורה בסאנדנס, ובסוף היא אמרה לי 'אני אוהבת אותה, ואנשים אחרים גם כן יאהבו אותה'. היא התייחסה לעצמה בגוף שלישי, כי ידעה שטוני מוריסון זה לא רק אדם פרטי, אלא גם מותג".
כתביה של מוריסון תורגמו בקביעות גם לעברית, מאז 1977, עת "שיר השירים אשר לסולומון" יצא בעם עובד בתרגומו של אהרן אמיר. מאז, רוב ספריה הגדולים יצאו בקיבוץ המאוחד/הספרייה החדשה, בראשם כמובן יצירתה המוכרת ביותר, "חמדת", בתרגומה של ניצה בן ארי. הסרט מדבר על הפופולריות הבינלאומית שלה, ובמסגרת זאת מראה כריכות של כתביה בשפות שונות, כולל הכריכה העברית של "תינוק של זפת", שיצא דווקא בכנרת/זמורה-ביתן. "אני חושב שהיצירה של טוני אוניברסלית, ולכן היא היתה פופולרית בכל העולם", אומר על כך הבמאי. "הסרט מראה למשל עד כמה היתה אהודה במקסיקו, ולדעתי כל אחד יכול להתחבר לסיפור שהיא מספרת, ולא משנה אם הוא יפני או ישראלי לצורך העניין".
טוני מוריסון היתה אדם מאוד פוליטי. האם היא היתה שמחה שהסרט עליה יוקרן בישראל כרגע?
"אני לא יודע, זו שאלה טובה. אני יכול רק להגיד שהנושא מעולם לא עלה בשיחות בינינו".
הדבר שטוני הכי אהבה והכי התעניינה בו היה מילים. איך אתה עוסק בכוחה של המילה באמנות ויזואלית כמו קולנוע?
"זה בדיוק היה האתגר. ובכלל: איך עושים סרט מעניין על כתיבה ספרותית, שהיא מלאכה כה בודדה? המפתח מבחינתי היה להושיב את טוני מול המצלמה ולתת לה לספר בעצמה את הסיפור שלה. זה לא אני שמספר אותו, אלא היא, וכשאנשים אחרים מדברים עליה, אז בדרך כלל שומעים את הקול שלהם על רקע קטעי ארכיון. היה לי גם חשוב לשלב בסרט הרבה אמנות אפרו-אמריקאית, וכך להראות איזו השפעה תרבותית עצומה היתה לטוני, ולא רק על סופרים וסופרות אלא גם על אמנים ואמניות".
יש קטעים שירדו בעריכה?
"כן, יש קטע שלם על 'דזדמונדה', המחזה שטוני כתבה כמעין תגובה ל'אותלו' של שייקספיר. אנג'לה דיוויס תמיד אמרה שזו ההצגה הכי מרגשת שראתה בחייה. זה היה קטע ארוך למדי והוא אמנם מרתק, אבל הסרט כבר היה ארוך והעריכה שלו החוצה איפשרה לנו לחתוך שבע דקות בחתיכה אחת בלי לפגוע בשאר הקטעים. בקרוב ייצא דיוידי של הסרט, ואפשר יהיה לראותו שם במלואו".
מוריסון לא כתבה תסריטים, אבל היתה לה זיקה לקולנוע. ב-2005 ישבה בחבר השופטים של פסטיבל קאן, באחת המהדורות הכי מוצלחת שלו, שכללה את "מחבואים", "פרחים שבורים", "הילד", "היסטוריה של אלימות" ועוד, ובסופו חנה לסלאו זכתה בפרס השחקנית על "אזור חופשי". נוסף לכך, ב-1998 יצא עיבוד קולנועי ל"חמדת", שביים ג'ונתן דמי, בהפקתה ובכיכובה של אופרה ווינפרי. הסרט לא שיחזר את ההצלחה של הספר, ואף נכנס לצמרת טבלת העיבודים הכושלים ביותר ליצירות מופת ספרותיות.
"אף פעם לא ממש דיברנו על הנושא, אבל אני יודע שטוני תמיד מאוד אהבה את אופרה וגם דיברה עליה הרבה", אומר על כך גרינפילד-סנדרס. "אני חושב שהיום הסרט היה זוכה לחיים אחרים לגמרי. היו משווקים אותו אחרת והיה בא אליו קהל אחר. הוא הקדים את זמנו".
טוני מוריסון תמיד אהבה קולנוע?
"כן, וגם טלוויזיה. בערוב ימיה, כשכבר לא כל כך יכלה להסתובב, היא צפתה בהרבה סדרות".
היה לה גילטי-פלז'ר?
"כן, היא מאוד אהבה ספרים של אגאתה כריסטי וטראש כזה (צוחק)".
בהמשך לדיון שהתפתח אחרי כישלון "חמדת" - אתה חושב שהספרים שלה ניתנים לעיבוד קולנועי?
"כן, הכל ניתן לעיבוד. אם זה רעיון טוב או לא, זו כבר שאלה אחרת. אני חושב שמכל ספריה, 'העין הכי כחולה' הכי מתאים לקולנוע. זה גם הספר שהייתי מתחיל איתו כקורא, אם מעולם לא קראתם ספר של טוני ואתם רוצים להתחיל".
בן כמה המעריץ הכי צעיר של טוני מוריסון שפגשת?
"פגשתי בהקרנות נערים שקראו ספרים שלה. הם היו בני 16, אני חושב. יש לי נכד בן תשע. הוא לא קרא את ספריה, עדיין, אבל צפה בסרט ומאוד התרגש. היה לו גם רעיון - לקרוא לסרט 'למילים יש כוח'. בסוף הלכתי על ציטוט מ'חמדת' ובחרתי ב'טוני מוריסון: חלקי חיי'. זו היתה התלבטות ארוכה ולמעשה בחרתי את השם רק ברגע האחרון, כשהסרט התקבל לפסטיבל סאנדנס ולא היתה ברירה אלא למצוא לו כותרת".
אם אפשר לשאול שאלה אישית, מה אמרת לטוני בשיחה האחרונה שלכם לפני מותה?
"סיפרתי לה על התגובות הטובות לסרט, והיא אמרה לי שהרבה אנשים התקשרו אליה והגיבו בהתלהבות גם כן. היא מאוד שמחה מזה. טוני היתה אישה מבוגרת, היא ידעה שהבריאות שלה רופפת והמוות בפינה".
מה תהיה המורשת שלה?
"אני לא יודע אם יקראו אותה לעד, אבל ימשיכו לקרוא אותה שנים רבות. כבר עכשיו יש לה השפעה עמוקה מאוד על סופרים וסופרות שבאו אחריה, והם ייקחו את המורשת שלה וירחיבו אותה עוד יותר. המפגשים עם הקהל איפשרו לנו לגלות שאנשים מאוד מחוברים אליה. יש משהו בספרים שלה שמותיר בך חותם לטווח ארוך. הכתיבה של טוני זה משהו שנשאר איתך תמיד".
"טוני מוריסון: חלקי חיי" יוקרן בדוקאביב גליל בשישי 8.11 ב-10:00. להזמנת כרטיסים ולפרטים נוספים על הפסטיבל, ראו האתר הרשמי.